בש"פ 6799/06 עלי ג'מל ג'ומעה נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ב' ארבל) מיום 3.8.06 בב"ש 2330/06, במהלכה נעצרו העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת"פ 1089/06.

ב.(1) כנגד העוררים הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירה של סחר בסם מסוכן לפי סעיף 13 ביחד עם סעיף 19 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג- 1973 (להלן הפקודה), החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי- עבירה לפי סעיף 7(א) ו- 7(ג) לפקודה, קשירת קשר לביצוע פשע- עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן החוק), שיבוש מהלכי משפט- עבירה לפי סעיף 244 לחוק והסתייעות ברכב לביצוע פשע- עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961.

(2) לפי הנטען בכתב האישום, ביום 21.6.06 נפגשו העוררים 2-1 בקניון העמקים בעפולה עם סוכן משטרתי (להלן הסוכן) ומסרו לו סם מסוג הרואין במשקל של כ- 8 גרם. באותו מעמד, כך נטען, סוכם כי השניים ימכרו לסוכן סם מסוג הרואין במשקל קילוגרם אחד תמורת 135,000 ₪. עוד נטען, כי מועד העסקה נקבע לערבו של יום ה- 25.6.06 בתחנת דלק סמוך למושב יוגב. באותו מועד, כך לפי המתואר בכתב האישום, הגיע העורר 1 בגפו, הודיע לסוכן כי הסם בדרך, ווידא את קבלת התמורה. זמן מה מאוחר יותר הגיעו למקום העוררים 3-2, שהחזיקו סם מסוג הרואין בכמות שנקבעה, דהיינו קילוגרם אחד. משמסר העורר 2 את הסם לידיו של הסוכן, הגיחו השוטרים, ועצרו את העורר 1. העוררים 2 ו- 3 התעלמו מהוראות השוטרים לעצור ונמלטו, והם נתפסו רק לאחר מרדף. לבסוף נטען, כי במסגרת חקירת הפרשה ניסו העוררים לתאם עמדות ביניהם. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד לתום ההליכים.

(3) בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.8.06 נקבע, כי כנגד העוררים קיימות ראיות לכאורה לביצוע המיוחס להם בכתב האישום. את עיקרן של הראיות לכאורה מצא בית המשפט בהודעותיו של הסוכן המתעדות את המפגשים עם העוררים; בעובדה שהעוררים 2-1 צולמו בעת המפגש הראשון עם הסוכן; בהודעתו של סוכן נוסף, המתעדת אף היא את הפגישה השנייה; בפלט השיחות הטלפוניות של העוררים, ובהתנהגותם של העוררים לאחר האירוע. כן נקבע, כי לא חל כרסום כלשהו בחומר הראיות, שבעטיו יש לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. באשר לעילת מעצר נקבע, כי כנגד העוררים קמה עילת מעצר מכוח הוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996. נוכח האמור, נוכח חומרת העבירות וחרף גילם הצעיר ועברם הנקי של העוררים, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר והורה, כאמור, על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים.

(4) מכאן הערר שלפני.

ג.(1) בערר נאמר, כי אמנם אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ובדבר קיומה של עילת מעצר כנגד העוררים. עם זאת, כך לדברי בא כוח העוררים, יש מקום לבחון את אפשרות שחרורם לחלופת מעצר לאחר קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן, זאת נוכח הכרסום המסוים בעצמתן של הראיות לכאורה, לאור גילם הצעיר של העוררים 1 ו- 3, וכן נוכח עברם הנקי של העוררים הללו.

(2) באשר לכרסום בעצמת הראיות; נטען, כי בשיחה בין הסוכן והעורר 1 במפגש בתחנת הדלק אין אינדיקציה לכך, שהסחורה נשוא עסקת המכר היא סם מסוכן, וכי אין שיחה מוקלטת בין הסוכן והעוררים 2-3. עוד נטען, כי בידי המשיבה אין צילום או הקלטה, המתעדים ביצוע פעולה של מכירת סם מסוכן. לטענת בא כוח העוררים, אף אחד מהשוטרים שנכחו במפגש השני (בתחנת הדלק) לא ראה במו עיניו את מכירת הסם. פגמים נוספים בחומר הראיות מצויים כנטען בכך, שטביעות האצבעות אשר נתגלו על עטיפת החבילה בה הוטמן הסם אינן תואמות את טביעות האצבעות של העוררים, וכן בעובדה, שהראות הלקויה בתחנת הדלק הקשתה על זיהוים של העוררים על ידי השוטרים שנכחו במקום. הוטעם, כי בהיעדרן של הראיות הנזכרות, הראיות המרכזיות המצויות בידי המשיבה הן הודעותיהם של אנשי המשטרה הסמויים. במצב דברים זה, כך נטען, ברור כי חל כרסום בעוצמת הראיות.

(3) באשר לצורך לבחון קיומה של חלופת מעצר נטען, כי ספק אם יש מקום להורות על מעצרם של עוררים 1 ו-3 בסביבה עבריינית, שעה שהוצעה חלופה ראויה בעניינם בדמותה של מעצר בית מלא בבית קרוביהם מחוץ לעיר טייבה. באשר לעורר 2 נטען כי אמנם המדובר באדם מבוגר יותר בעל עבר פלילי, אך עם זאת מעודו לא ריצה מאסר בפועל ולא הורשע בעבירות מתחום הסמים. לטענת בא כוח העורר, עסקינן בנרקומן שיש מקום לשלב אותו במוסד גמילה.

(4) בדיון ציין בא כוחם המלומד של העוררים כי נהיר לו שמלאכתו אינה קלה נוכח הנטיה העקרונית בבתי המשפט לעצור עד תום ההליכים במקרי סחר בסמים. ואולם, ישנם גם מקרים שבהם שוחררו נאשמים בסחר בסמים לחלופה, ולמצער היה מקום לבקש תסקיר קצין מבחן. לשיטתו, העובדה שלעוררים 1 ו-3, נעדרי העבר הפלילי, משפחות נורמטיביות המוכנות לפיקוח, צריך שתצטרף לכרסום המסוים בעוצמת הראיות. אמנם בהגינותו אמר בא כוח העוררים, כי במקרה זה הראיות נשענות על אנשי משטרה סמויים ולא על סוכנים בעלי רקע עברייני.

(5) באת כוח המדינה עמדה על כך שהתשתית הראייתית מבוססת היטב, ומנתה את פרטיה אחד לאחד.

ד.לאחר עיון, וחרף מאמציו של בא כוח העוררים, שבשיג ושיח עם בית המשפט לא עמד על בחינה נוספת של הראיות, איני רואה מקום להיעתר לערר. בית המשפט קמא מנה את הראיות, וסבר כי אין בהן כרסום כלשהו. המדובר בעדויות של סוכנים שהם שוטרים, ובית המשפט קמא ציין כי הדברים מתועדים כדבעי. אין חולק בנסיבות לאמיתן כי קמה עילת מעצר, שהיא סטטוטורית (סעיף 21 (א)(1) (ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים). האם גילם הצעיר (25-24) ועברם הנקי של שניים מן העוררים (לשלישי – עורר שהוא בן 48 – עבר פלילי מנעוריו בעבירות רכוש שונות וגם החזקת סמים לצריכה עצמית (בשנים 1991-1989) וכן נשיאת סכין שלא כחוק) די בהם כדי להצדיק בחינתה של חלופה? חוששני כי התשובה במקרה דנא אינה יכולה להיות בחיוב. אכן, גיל צעיר ועבר נקי הם שיקולים נכבדים גם בהליך מעצר; גם איני מתעלם מכך שחברה עבריינית במעצר אינה מוסיפה, מן הסתם, טוב לשוהים בקרבה שלא היו בעלי עבר. אך בכף המאזניים שמנגד מונח סחר בסמים, שככלל מצדיק מאסר עד תום ההליכים (בש"פ 5570/03 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן)), ועל אחת כמה וכמה כשהמדובר בסם קשה כהרואין, בכמות מסחרית משמעותית ביותר של לא פחות מאשר כקילוגרם. המסוכנות העולה מן הנסיבות מדברת בעדה; שיבוש ההליכים והמרדף שנדרש לכאורה מוסיף לכך. עיינתי בהחלטות שיפוטיות שהציג בא כוח העוררים שבהן שוחררו נאשמים לחלופה גם בסמים קשים, אך לא שוכנעתי כי יש להסיק מהן לענייננו. המסוכנות הנשקפת ממהות הסם – סם המוות – מן הכמות ומנסיבות המקרה מטה את הכף לעבר המעצר.

כאמור, לא אוכל להיעתר לערר.