בש"פ 4040/06 אליהו מועלם נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 91045/06 מיום 9.5.2006, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר וכנגד נאשם אחר (להלן: שחר) הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע של החזקת סם מסוכן, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) ועבירה של ניסיון להחזיק בסם מסוכן, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר קשר קשר יחד עם אחרים, לשם החזקת סם מסוכן מסוג קוקאין והיה שותף לניסיון להחזיק בסם מסוכן מסוג קוקאין, במשקל כולל של 1736.91 גרם.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ביום 9.5.2006, החליט בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן) לקבל את הבקשה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. בהחלטתו דחה בית-המשפט את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, במסגרת תסקיר שנערך בעניינו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העורר, היה על בית-המשפט המחוזי לאמץ את המלצת שירות המבחן ולשחררו לחלופת מעצר. העורר טוען, כי מדובר בהמלצה, הנסמכת בין השאר על התרשמותו הבלתי אמצעית של קצין המבחן מהעורר, כמו גם על הערכת החלופה המוצעת ויכולתה להוות גורם מפקח על העורר.

מנגד, טוענת המשיבה, כי אין בחלופת המעצר שהוצעה על-ידי שירות המבחן כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, כפי שהיא נלמדת מהעבירות המיוחסות לו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

ככלל, קיומן של ראיות לכאורה בעבירות סמים חמורות, מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996. הלכה היא, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זו ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר בסחר בסמים (ראו בש"פ 5570/03 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

בענייננו, מדובר בעורר בעל עבר פלילי, בין השאר בעבירות סמים. קיימות כנגדו ראית לכאורה לגבי מעורבותו בהחזקת סם מסוכן בהיקף משמעותי ביותר. אין מדובר במקרה בו מתקיימות נסיבות אשר מעלות את האפשרות שמא ניתן יהיה לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר. משכך, צדק בית-המשפט המחוזי משלא קיבל את המלצת שירות המבחן.

למותר לציין, כי הגם שבית-המשפט המחוזי הורה לערוך בעניינו תסקיר, כדי לבחון את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר, הרי שאין בכך כדי לכבול את שיקול דעתו של בית-המשפט להמלצת שירות המבחן (ראו, למשל, בש"פ 554/06 אורן אמסלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת ולא מצאתי מקום להתערב בה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.