בש"פ 554/06 אורן אמסלם נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 94332/05 מיום 9.1.2006, לפיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בראשון-לציון כתב אישום, המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בקטין מתחת לגיל 14, לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), בנסיבות של סעיף 345(א)(3) לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר, אשר עבד בעבודות שיפוצים בביתו של הקטין, נכנס יחד עם הקטין לחדרו, נגע באיבר מינו, הפשיל את תחתוניו והתחכך בגופו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט השלום בראשון לציון, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 7.12.2005, החליט בית-משפט השלום (כבוד השופט ש' מנהיים) לדחות את הדיון עד לקבלת תסקיר שירות המבחן, בציינו שמדובר במקרה שאינו פשוט, אשר יש לבחון בו אפשרות של חלופת מעצר, באמצעות קבלת תסקיר. בהחלטתו מיום 22.12.2005 דחה בית-המשפט השלום (כבוד השופטת ר' שרון) את המלצת שירות המבחן בציינו, כי לעורר הרשעה קודמת בעבירת מין כנגד קטין, שבגינה ריצה תקופת מאסר ממושכת וכי העורר לא עבר כל הליך טיפולי, לא במסגרת המאסר ולא אחריו. כן ציין בית-המשפט, כי גם בהמלצתו של שירות המבחן אין כל המלצה לטיפול במסגרת חלופת המעצר, אלא רק בשלב העונש. על-כן קבע בית-משפט השלום, כי אין בחלופת המעצר, כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. לאור זאת החליט בית-המשפט להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

על החלטתו של בית-משפט השלום הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, במסגרתו טען, כי שגה בית-משפט השלום משלא קיבל את המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר. ביום 9.1.2006 דחה בית-המשפט המחוזי את עררו של העורר, בציינו, כי העורר לא עבר מעולם כל טיפול שיש בו כדי להפחית ממסוכנותו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העורר, היה על בית-המשפט המחוזי לאמץ את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. העורר טוען, כי מדובר בהמלצה, הנסמכת בין השאר על התרשמותו הבלתי אמצעית של קצין המבחן מהעורר, כמו גם על הערכת החלופה המוצעת ויכולתה להוות גורם מפקח על העורר.

מנגד, טוענת המשיבה, כי אין בחלופת המעצר שהוצעה על-ידי שירות המבחן כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, אשר על אף עונש המאסר אותו ריצה בעבר בגינן עבירות דומות, חזר לסורו ולא ניתן לקחת את הסיכון שמא יחזור שוב על מעשיו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בערר ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

מדובר בעורר אשר קיימות כנגדו ראיות לכאורה לביצוע מעשים מגונים בקטין ואשר הורשע כבר בעבר בביצוע מספר עבירות דומות. אמנם, העבירות אשר בגין הורשע העורר נעברו כמעט לפני עשר שנים, אולם מאז תקופה זו, בין אם במהלך מאסרו ובין אם לאחריו, לא עבר העורר כל טיפולים אשר יפחיתו מהמסוכנות הנשקפת ממנו לקטינים הנמצאים בסביבתו.

הגם שבית-משפט השלום (כבוד השופט ש' מנהיים) הסכים בהחלטתו מיום 7.12.2005, שמקרהו של העורר איננו פשוט וקבע שלא ניתן לשלול על הסף את האפשרות של שחרורו לחלופת מעצר והורה לערוך בעניינו תסקיר של שירות המבחן, הרי שאין בהחלטה זו כדי לכבול את שיקול-דעתו של בית-המשפט לשיקול-דעתו של שירות המבחן.

מעבר לכך, תסקיר שירות המבחן עצמו קושר את איון מסוכנותו של העורר בהליך טיפולי שעליו לעבור ומציע לקחת זאת במסגרת השיקולים לשחרורו. משהוברר בפנינו, שטיפול זה אפשרי רק במסגרת ריצוי העונש, הרי שיש בכך כדי להבהיר, שאין בחלופת המעצר המוצעת, כשלעצמה, כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת ולא מצאתי מקום להתערב בה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.