בש"פ 4001/03 מדינת ישראל נ. מאיר אלון

1.על המשיבים הוגש בבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום המייחס להם עבירות של סחר בסמים מסוכנים, החזקת סם שלא לשימוש עצמי, קשירת קשר לביצוע פשע והסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע. לאחד מהם מיוחסות גם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, מעשה פזיזות ורשלנות, שיבוש מהלכי משפט והכשלת שוטר. לנאשם אחר מיוחסת גם עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות וכן מיוחסת לנאשם נוסף גם עבירה של שיבוש מהלכי משפט. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, קשרו המשיבים קשר לסחור בכ-20 ק"ג של סם מסוכן מסוג חשיש. למטרה זאת נועדו בצפון הארץ וחלק מן הסם הועבר מיד ליד. בשלב זה נעצרו שניים מן המשיבים עם הסם במחסום משטרה שהוצב סמוך למקום, האחרים ניסו להימלט ותוך כדי כך ניסה אחד מהם לנגוח רכב משטרה על ידי המכונית שבה נהג. שניים מהם התנגדו בכוח למעצרם ותוך כדי כך תקפו שוטר.

2.העוררת הגישה בקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים ומועד הדיון בבקשה נקבע ליום 1.5.03, אולם, בטרם התחיל הדיון הודיעו באי כוח המשיבים כי ערב יום הדיון הומצא לכל אחד מהם מכתב מאת פרקליטות מחוז הצפון שבו נכתב: "הריני להביא לידיעתך כי קיים חומר חקירה נוסף בתיק זה עליו תוצא תעודת חיסיון". לטענתם, היה על העוררת להגיש את תעודת החיסיון עם הגשתו של כתב האישום, או סמוך לאחר מכן, ומשלא נהגה כך יש לשחרר את המשיבים. בא כוח העוררת התקשה להשיב על טענותיהם, מן הטעם שבא במקומה של פרקליטה המטפלת בתיק, שחלתה ונבצר ממנה להתייצב, ומשום שהחומר לענין תעודת החסיון לא היה מוכר לו. בשלב זה ובלי שדן בבקשת המעצר לגופה, החליט בית המשפט (כבוד סגן הנשיא השופט א' אמינוף), כי "מחדלה של המבקשת בענין זה פוגע בהגנת המשיבים". לפיכך ציווה לשחרר את המשיבים בתנאי שכל אחד מהם יפקיד סכום של 20,000 ₪ במזומן וכן יצרף ערבויות של שני ערבים על ערבות כספית בסך 15,000 ₪.

לפי בקשת בא כוח העוררת עיכב בית המשפט את השחרור ומשעררה העוררת על החלטת השחרור הוארך המעצר, בהסכמת באי כוח המשיבים, עד לדיון בערר.

3.עם פתיחת הדיון לפני הצעתי כי תנאי השחרור שקבע בית המשפט יוחמרו באופן ששחרורם של המשיבים יותנה בכך שישהו ב"מעצר בית", וכן יוגדלו הערובות הכספיות – והכל כפי שיקבע בית המשפט המחוזי - ולאחר מכן ידון בית המשפט המחוזי בבקשת המעצר לגופה. באי כוח המשיבים הסכימו להצעה ואילו בא כוח העוררת התנגד לה. באי כוח בעלי הדין טענו, אפוא – ובהרחבה יתירה – את טענותיהם. טענתו העיקרית של בא כוח העוררת היתה ששגה בית המשפט בכך שהורה על שחרורם של המשיבים מחמת מחדלה של העוררת, בלי ששמע טיעונים לגופו של ענין, בלי שלמד את חומר הראיות, בלי שהעריך את מסוכנותם של המשיבים ובלי ששקל את האינטרס הציבורי שבמעצרם. באי כוח המשיבים טענו כנגדו כי אי גילויו של חומר הראיות וכן אי הוצאתה של תעודת חיסיון פוגעים פגיעה אנושה בהגנתם של המשיבים ולפיכך דין הוא כי ישוחררו. עם זאת חזרו והסכימו כי תנאי השחרור יוחמרו כאמור לעיל.

4.סבורני שיש טעם בטענותיו של בא כוח העוררת, כשם שיש טעם בטענותיהם של באי כוח המשיבים.

אקדים ואומר כי הוצאתה של תעודת חסיון בהקדם וללא שהיות – וככל האפשר לא יאוחר מהגשתו של כתב האישום, או סמוך לאחר מכן – חשובה ביותר ואף חיונית, להגנתו של נאשם, והדברים ידועים. מאידך גיסא, אפילו נכשלו רשויות התביעה ולא הוציאו תעודת חסיון במועד, ואפילו התמהמהו בהגשת בקשה לבית המשפט להאריך להם את מועד הוצאתה של התעודה, אין במחדלים אלה כדי לדחות בקשת מעצר על הסף , בלי לדון בבקשה כמצוות הוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, (להלן – "חוק המעצרים"). בכך איני בא לומר שאין בית המשפט רשאי לדחות בקשת מעצר מחמת מחדלים אלה - כחלק משיקוליו ואף כשיקול עיקרי - אולם אין בהם כדי לפטור אותו מחובתו לבדוק אם יש ראיות לכאורה להוכחת האשמות, אם מתקיימת עילת מעצר ואם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור. בפרשה שלפנינו דן בית המשפט המחוזי בטענותיהם של באי כוח בעלי הדין בענין אי הוצאתה של תעודת החסיון - ויפה עשה שנתן דעתו עליהן – אלא שהיה עליו לשקול ענין זה בתוך מכלול שיקוליו, כחלק מן הבדיקה אם יש בידי העוררת ראיות לכאורה, ולא כשלעצמו. משמעות הדברים היא שהדיון הופסק בטרם בחן בית המשפט את התשתית העובדתית והמשפטית שעל פיה ניתן היה לקבוע אם יש לעצור את המשיבים או שיש לשחררם. יש לתקן, אפוא, מה שנשתבש ולחזור ולחדש את הדיון מן השלב שבו נפסק.

5.לפיכך אני מורה כי בית המשפט המחוזי ימשיך בדיון בבקשת העוררת לעצור את המשיבים לגופה, לפי הוראות סעיף 21 לחוק המעצרים, ויחזור ויחליט בבקשה. עוד אני מורה, על פי הסכמתם האמורה של באי כוח המשיבים, כי עד להחלטה בבקשת המעצר ישוחררו המשיבים מן המעצר, בתנאי שישהו במקומות שייקבעו ולא ייצאו מהם (תנאי "מעצר בית"), כפי שיקבע בית המשפט המחוזי, וכפוף לתנאים נוספים שיקבע, וכן יפקידו ערובות כספיות, הכל כפי שיקבע בית המשפט המחוזי בדיון שייקבע בהקדם.