בש"פ 6100/13 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' אליקים ) מתאריך 8.8.2013

ב-מ"ת 14238-03-12, שבגדרה התקבלה בקשת המשיבה להשתת תנאים מגבילים על העורר בהתאם לסעיף 10יד(א) ל חוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 ) (להלן:

חוק הנוער ).

להלן יובאו בקצרה הנתונים הדרושים להכרעה במכלול.

רקע כללי

2.

בתאריך 21.3.2012 הוגש בבית המשפט המחוזי לנוער בחיפה נגד העורר (שהיה אז קטין בן 15) וחמישה נאשמים נוספים (שניים מהם בגירים) כתב אישום מתוקן (התיקון בא על מנת להוסיף עדי תביעה לכתב האישום המקורי). בד-בבד עם הגשת כתב האישום האמור (להלן: כתב האישום ), הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים, התשנ"ו-1996 ) (להלן: חוק המעצרים ).

3.

לפי הנטען בגדרי כתב האישום – בתאריך 25.02.2012, לאחר השעה 22:00 (במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה), הגיעו הנאשמים 3 ו-4 יחד עם העורר לביתו של הנאשם 2, שם נערכה מסיבה. בהמשך לכך הגיעה חבורה של צעירים, שזהותם איננה ידועה למאשימה (להלן: החבורה ) וניסתה להפריע למהלך המסיבה. בשל כך החל עימות מילולי בין הנאשמים לבין בני החבורה, שאף גלש לאלימות פיזית. בני החבורה החלו להשליך אבנים לעבר ביתו של הנאשם 2 וגרמו על ידי כך נזק לרכוש. הנאשמים 4-2 והעורר נכנסו לביתו של הנאשם 2 והתקשרו למשטרה (בשעה 01:49 באותו הלילה). בכתב האישום נטען עוד כי הנאשם 2 והנאשם 4, התקשרו, כל אחד לאביו וביקשו להזעיקם למקום וכי נוכחים נוספים באירוע יצרו קשר עם הנאשם 1 ועדכנו אותו במתרחש.

בתוך-כך הגיעו, על פי הנטען,

הנאשם 1 והנאשם 6, בליווי מספר אנשים לאתר הנ"ל. זמן קצר לאחר מכן, החלו הנאשמים ואנשים נוספים לחפש אחר החבורה, באזור ביתו של הנאשם 2, כשהם מצוידים במוטות ברזל, מקלות ואבנים. בסמוך לשעה 1:58 הגיעו ש.ד. ו-ר.ש

(המתלוננים בתיק) לרחוב העליה השניה בחיפה, על-מנת לקבל טיפול רפואי בבית החולים רמב"ם. לאחר שהשניים ירדו מרכבו של ש.ד, הגיע נאשם 6 עם רכבו, כשהוא מלווה בנאשמים 4-3 ובעורר. הנאשמים כולם היו מצוידים במוטות ובאבנים, והם החלו לדלוק אחר המתלוננים. הנאשם 1 והעורר תפסו את ר. ש בתום מרדף והם החלו לתקוף אותו בצוותא חדא, בכך שהכו אותו נמרצות בראשו וביתר חלקי גופו באגרופים ובעיטות וכן באמצעות מוטות ברזל ואבנים. בהמשך לכך הושיבו שניים מהתוקפים את ר.ש, בעודו חבול – וחרטו בחוזקה על ראשו (באמצעות כלי חד), חריטה של אותיות (בלתי-מזוהות). במקביל, תפסו הנאשמים 4-2 ואחרים את המתלונן ש.ד ותקפו אותו בצוותא חדא, בכך שהפילוהו לרצפה והכו אותו בכל חלקי גופו באמצעות מקלות ואבנים, תוך שהם מקללים אותו ודורכים עליו, בשלב מסוים הנאשם 3 אף הטיח אבן גדולה בגופו. לבסוף, נמלטו הנאשמים מהמקום.

בעקבות מעשיהם המתוארים לעיל של הנאשמים, נגרמו לר.ש ולש.ד חבלות בכל חלקי גופם, כאשר ר.ש, נדרש לאישפוז בן 4 ימים (לאחר שסבל, בין השאר מזעזוע מח קל וחשד לשבר באפו), ו-ש.ד. נזקק לאישפוז בן 3 ימים.

בגין מעשיהם המתוארים לעיל, הואשמו הנאשמים כולם, בעבירה של גרם חבלה חמורה לפי סעיפים: 329(א)(1) +(2), 29 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

השתלשלות העניינים בהליכי המעצר

4.

בתאריך 25.3.2012 ניתנה החלטה בבקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו (ההחלטה התייחסה גם לחמשת הנאשמים הנוספים), ובגדרה הורה בית המשפט קמא הנכבד על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים הבאים: שהיית העורר בתנאי "מעצר בית מלא" בבית הוריו בחיפה (בהחלטה מאוחרת יותר של בית המשפט הנכבד קמא מתאריך 15.05.2012, הותר לעורר לצאת את ביתו בין השעות 16:00-06:30, על-מנת לאפשר לו להשתלב במסגרת לימודית); פיקוח באמצעות איזוק אלקטרוני; מתן ערבות צד ג' של כל אחד מהמפקחים עליו בסך של 10,000 ש"ח; מתן התחייבות עצמית בסך של 15,000 ש"ח; איסור יצירת קשר עם עדי התביעה; צו עיכוב יציאה מן הארץ; פיקוח שירות המבחן.

5.

בתאריך 11.07.2012, כאשר מונח לפניו תסקיר עדכני מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר, הורה בית המשפט קמא הנכבד על הקלה נוספת בתנאי שחרורו של העורר, כך שיותר לו לסייע לאביו בעבודה בשוק-הסיטונאי – בין השעות 7:00-3:00. כן הותר לעורר לצאת את ביתו למשך תקופת החופש הגדול בין השעות: 10:00-8:00 ו-19:00-17:00. עוד יודגש בהקשר זה כי בתאריך 15.10.2012 שונו בשלישית תנאי מעצר הבית בו שהה העורר, כך שהותר לו לצאת את ביתו גם בין השעות 14:00 – 19:00.

6.

בתאריך 25.12.2012, לקראת תום תשעה חודשים ממועד ההחלטה על שחרורו של העורר בתנאים, נעתר בית המשפט קמא לבקשת המשיבה להאריך את תנאי השחרור של העורר – ב-90 ימים נוספים (בהתאם לסעיף 10יד(א) ל חוק הנוער ) – עד לתאריך 30.3.2013. במועד זה פקעו תנאי השחרור שהוטלו על העורר כאמור, והחל ממועד זה הוא היה משוחרר ללא תנאי.

7.

בתאריך 17.07.2013, כשהעורר משוחרר ללא תנאים זה יותר משלושה חודשים, הגישה המשיבה בקשה להארכת/חידוש תנאי השחרור של העורר (ושל שני נאשמים נוספים), בהתאם לסעיף 10יד(א) ל חוק הנוער .

8.

בתאריך 21.7.2013 קיבל כב' השופט ר' שפירא את הבקשה הנ"ל וקבע, בין השאר, כי בית המשפט מוסמך לחדש תנאי שחרור בערובה גם לאחר פקיעתם (כשם שהוא מוסמך לחדש תנאי מעצר לגבי מי שהוא משוחרר). יחד עם זאת, הודגש כי במצב דברים זה – התביעה נדרשת להצביע על טעמים מיוחדים, טרם שבית המשפט יחדש תנאים המגבילים את החירות. מאחר שנמצא כי העורר ושאר הנאשמים, לא הפרו את תנאי שחרורם, שחלו לגביהם במשך זמן רב, ובהתחשב בפרק הזמן שחלף מאז שפקעו התנאים (עבור שניים מבין ארבעת הנאשמים – ובהם העורר) – בית המשפט קבע כי לא התקיימו במקרה דנן טעמים מיוחדים. עם זאת, בית המשפט קמא הנכבד הורה על החזרת המשיבים 5-2 לתנאי "מעצר בית לילי", בין השעות 7:00-23:00. כמו כן הותיר השופט ר' שפירא בידי הנאשם 4 והעורר את האפשרות לבקש קיום דיון חוזר בבקשה בראי החלטתו האמורה, בהתחשב בעובדה שהיא ניתנה בהיעדרם של הנ"ל. לבקשתם של הנ"ל התקיים איפוא דיון חוזר בבקשה בתאריך 8.8.2013, שבסופו בית המשפט קמא הנכבד (זאת הפעם מפי כב' השופט א' אליקים )

אישר את ההחלטה מתאריך 21.07.2013.

מכאן הערר שבפני, המשיג כנגד ההחלטה האחרונה המורה (יצויין כי ביני לביני הגישה המשיבה בקשה להארכת תנאי השחרור בערובה הנ"ל למשך 90 ימים נוספים והוסכם בין הצדדים כי הדיון בה ידחה לתאריך 18.11.2013, מתוך ציפיה שההחלטה בערר שבפני תינתן קודם לכן).

טענות הצדדים

9.

העורר תולה את עררו בשני ראשי טיעון מרכזיים:

האחד נוגע לפרשנות הראויה של סעיף 10יד ל חוק הנוער;

והשני מתמקד בטענה בדבר חוסר סמכות של בית המשפט הנכבד קמא לקבוע מה שקבע בהחלטה מתאריך 21.07.2013 ובהחלטה שאישרה אותה מתאריך 8.8.2013.

לעניין

ראש הטיעון הראשון , בא-כח העורר גורס כי יש לפרש את סעיף 10יד ל חוק הנוער (המגביל את התקופה של שחרור קטין בערובה בתנאים – ל-9 חודשים, ומותיר לבית המשפט סמכות להאריך תקופה זו מעת לעת ב-90 ימים), בהתחשב במכלול הדינים העוסקים בקטינים בהקשר זה (כך למשל, מפנה בא-כח העורר

לסעיף 10א ל חוק הנוער , הקובע כי מעצרם של קטינים יינקט כאמצעי אחרון, וכן להוראות סעיפים 10ט-10יג לאותו ה חוק , הקובעות תקופות מעצר קצרות יותר לקטינים, בהשוואה לבגירים). מהוראות אלו מבקש בא-כח העורר ללמוד כי החלטות בית המשפט קמא – לא נתנו משקל מספיק למגמות העולות מ חוק הנוער , שמכוונות להגן על קטינים ככאלו .

לעניין

ראש הטיעון השני , בא-כוח העורר מפנה ללשון סעיף 10יד(א) לחוק הנוער העוסקת בהארכת תנאים , ולא בחידושם. לעמדתו, הארכת תנאי השחרור (מעבר לתשעה חודשים), מתאפשרת רק כאשר התנאים עדיין בתוקף (ועל המשיבה היה איפוא להגיש בקשת הארכה לצורך זה בתוך המועד המיועד לכך). בא-כח העורר תומך את מסקנתו זו, בין היתר,

בהוראת סעיף

44(א) ל חוק המעצרים , לפיה ניתן להורות על שחרור בערובה רק לגבי מי שמצוי במעצר, או במאסר, ולפיכך, לעמדתו, בית המשפט קמא – לא היה מוסמך להורות על הארכת תנאי השחרור של העורר. בא-כח העורר

ביקש להסתמך גם על הוראת סעיף 10יד(ב) ל חוק הנוער , המדבר על קיום דיון חוזר בעניינו של הקטין אחת לשלושה חודשים במהלך תקופת תוקפו של תנאי

המגביל את איסור יציאתו של הקטין מביתו לזמן מצטבר העולה על 16 שעות ביממה – לגביו טוען בא כח העורר כי יש

לקוראו יחד עם סעיף 10יד(א) האמור (אף מכאן, לטענת בא-כח העורר, ניתן ללמוד כי אין "להחיות" צו שפקע). כן מפנה בא-כח העורר ל-בש"פ 4586/06 חלידו נ' מדינת ישראל (22.8.2006) (להלן: עניין חלידו ) שם נפסק, בין היתר, נוכח השלב המקדמי של ההליך (טרם הגשת כתב אישום) – כי יש להקפיד על בקשה להארכת תוקפה של ערובה ותנאים שונים, בתוך תקופת תוקפם .

העורר מוסיף כי בינתיים נשמעו בהליך העיקרי מרבית עדי התביעה, ולפיכך החשש לשיבוש הליכי משפט לגבי העורר התפוגג (אף כי המשפט עלול להימשך עוד זמן ממושך). באותו הקשר מדגיש בא-כח העורר עוד כי הארכת התנאים פוגעת גם באינטרס ההסתמכות והציפייה של העורר.

10.

בדיון שהתקיים בפני טענה ב"כ המשיבה, בתגובה לטיעוני בא-כוח העורר, כי אמנם לא התקיים רצף בין התקופה, במהלכה ההחלטות בדבר חלופת המעצר עמדו בתוקף לבין המועד בו הוגשה הבקשה לחידוש התנאים, אך הדרישה של הרצף איננה משרתת, לשיטתה, את התכלית החקיקתית של הסעיף. כמו כן ביקשה ב"כ המשיבה להקיש ממצבים אחרים שבהם – בשל תקלה כלשהי שחלה אצל רשויות התביעה – לא הוגשה במועדה, למשל, בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 ל חוק המעצרים ו בית משפט זה האריך את המעצר חרף התקלה. לטענת בא-כח המשיבה, אם בית המשפט חידש את מעצרם של נאשמים לאחר ששהו במעצר לא חוקי, מקל וחומר שניתן לחדש תנאים מגבילים שפגיעתם, לדידה של באת-כח המאשימה, בחירותו של הנאשם – פחותה. עוד הוסיפה באת-כח המשיבה כי גם האינטרס הציבורי דורש השתת תנאים מגבילים על העורר נוכח חומרת העבירות המיוחסת לו, ונוכח החשש לשיבוש הליכי משפט.

דיון והכרעה

11.

סעיף 10יד ל חוק הנוער מתווה את אופן שחרורם של קטינים בתנאים מגבילים, בקובעו כדלקמן:

"10 יד. (א) קטין שבית משפט הורה על שחרורו בערובה בתנאי כאמור בסעיף 48(א)(9) לחוק המעצרים, לא יהיה נתון בתנאי כאמור לתקופה העולה על תשעה חודשים; ואולם רשאי בית המשפט להורות על הארכת התנאי לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת."

מהאמור בסעיף זה עולה לכאורה כי ניתן לשחרר קטין בערובה ולהחזיקו בתנאים מגבילים (בהתאם לסעיף 48(א)(9) ל חוק המעצרים) לתקופה של עד תשעה חודשים. בתום תקופה זו, במידה והמדינה מבקשת להאריך את התנאים המגבילים, עליה לפנות (מבעוד מועד) לבית המשפט בבקשה להאריך תנאים אלו לתקופה של 90 ימים נוספים. במקרה דנן בתוך תשעת החודשים בהם היה העורר משוחרר בתנאים, הוארכו התנאים המגבילים שהושתו עליו ב-90 ימים נוספים, ואולם משתמה תקופה זו – לא פנתה המדינה שוב לבית המשפט בבקשה להאריך את התנאים, אלא לאחר כשלושה חודשים. הצדדים איפוא אינם חלוקים על העובדות: העורר שהה בתנאים מגבילים, מבלי להפר אותם במשך כשנה ולאחר הארכה ראשונה ב-90 ימים – לא פנתה המדינה (בשל תקלה) לבית המשפט להארכה נוספת ולכן בתאריך 30.03.2013 פקעו התנאים המגבילים שהושתו על העורר. אין אף מחלוקת כי במהלך התקופה בה היה העורר חופשי – לא נמצא כי הוא ביצע עבירות כלשהן. אי-ההסכמה בין הצדדים מצומצמת איפוא לשאלה המשפטית האם לאחר שהעורר היה חופשי מכל תנאי מגביל לתקופה של יותר משלושה חודשים – יש בסמכותו של בית המשפט ל האריך את התנאים שפקעו. לפתרון קושיה זו אפנה איפוא מיד בסמוך.

12.

סעיף 10יד הנ"ל נחקק בתאריך 30.07.2008 (במסגרת תיקון מס' 14 ל חוק הנוער) , ונכנס לתוקף בתאריך 29.07.2009, ולמיטב הבנתי השאלה העולה בערר זה טרם נידונה עד כה. יתר על כן, ככלל – לא קיימת בנמצא סיטואציה מקבילה לגבי בגירים, ממנה ניתן להקיש לעניננו, שכן שחרורם של בגירים, בניגוד לקטינים, לחלופת מעצר, לאחר הגשת כתב אישום, בתנאים מגבילים – איננו מוגבל בזמן, וככלל חלופת מעצר פוקעת רק עם תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. ואולם ישנם מספר הסדרים שנדונו בהרחבה בפסיקה ובספרות, מהם ייתכן וניתן ללמוד על הפתרון הראוי בסוגיה דנן. אדון איפוא עתה באלה.

שחרור חשוד בערובה

13.

סעיף 58 ל חוק המעצרים קובע כדלקמן:

"58.

(א)

הערובה ותנאי השחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב אישום נגד החשוד תוך 180 ימים; ואולם בית המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה ואת תנאיה, לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים, אם הוגשה בקשה באישור תובע."

מאחר שגם סעיף זה (כמו סעיף 10יד ל חוק הנוער – מושא דיוננו) קובע מועד לפקיעת התנאים המגבילים, הפסיקה והספרות התחבטו כיצד יש לראות מקרים בהם התבקשה הארכתה של התקופה לאחר שחלפו 180 הימים הראשונים, כך שלמעשה תנאי הערובה פקעו. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע ב-בש"פ 962/01 רבינוביץ' נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3) 529, 535 (2001) (להלן: עניין רבינוביץ' ) כדלקמן:

" הסמכות לקבוע תנאי ערובה היא סמכות הכוללת גם הגבלה על חופש התנועה של חשוד, גם סמכות לפגוע בזכותו החוקתית לצאת מן הארץ, ובדרך - כלל גם פגיעות נוספות הנוגעות לזכויותיו הקנייניות. בהטלת מגבלות כגון אלה על חירויות הפרט, אין לפעול אלא על - פי ההסמכה המפורשת של המחוקק. האפשרות של בית - המשפט לפעול מכוח "סמכותו הטבועה" היא מצומצמת רק לאותם מקרים שבהם עולה הסמכות בקנה אחד עם הוראות החוק, וכאשר היא מתחייבת מתפקידו של בית - המשפט בבואו לתת תוקף לתכלית החקיקתית."

אף ב עניין חלידו , בו נדונה סוגיה דומה, התייחס בית המשפט ל עניין

רבינוביץ',

בציינו כדלקמן:

" בפרשת רבינוביץ העלתה המשיבה בקשה חלופית לחידוש הערובות ותנאי השחרור, להבדיל מהארכתם, בהתבסס על סמכותו הטבועה של בית המשפט לחדש ערובה לאחר פקיעתה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי פירוש סעיף 58 ל חוק המעצרים באופן המקנה לבית המשפט סמכות לחדש ערבויות לאחר שפקעו כדבר שבשגרה "מרוקנת את הוראת החוק מתוכן" ולא נעתר לה. עם זאת, הוסיף בית המשפט כי אין להוציא מכלל אפשרות "שינוי נסיבות שיש בו כדי להצדיק חידוש חקירה או עקב התפתחות חדשה בחקירה תלויה ועומדת, ניתן לבקש חידוש ערבויות אף כאשר מדובר באותה חקירה עצמה, ובתנאי שהבקשה לחידוש מבוססת על התפתחות חדשה שהיא בגדר שינוי נסיבות... גישה זו מקובלת עלי."

" המחוקק לא הותיר בידי בית - המשפט שיקול - דעת להאריך ערובה ותנאים לשחרור כתום המועד הקבוע בחוק...למעשה, נוסח הסעיף מדגיש כי מדובר בהארכת התנאים, ולא בחידושם, ולעניין זה אף נקט המחוקק כפל לשון. לא זו בלבד שהמחוקק נקט את הביטוי "להאריך" את תקופת הערובה, והארכה היא תמיד, מעצם טיבה, בתוך תקופת התוקף של העניין נושא ההארכה, אלא אף נאמר במפורש כי הארכה זו תיעשה "בתוך תקופת הערובה".

עולה מהאמור כי בית משפט זה שב וקבע כי תנאי ערובה שפקעו – אינם ניתנים כפשוטם ל"החייאה"

באמצעות הארכה . בית משפט זה השאיר פתח לחידושם של

תנאי ערובה, אך אפשרות זו יוחדה למקרים חריגים ביותר שבהם ישנן התפתחויות חדשות (שאינן קיימות במקרה שלפנינו – כמוסבר בהמשך). גישה דומה נראה לי שיש להחיל גם בעניננו.

הארכת מעצר לאחר תשעה חודשים

14.

סעיף 62 ו-62א ל חוק המעצרים קובעים כדלקמן:

"62.

(א)

על אף הוראות סעיפים 59 עד 61, רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או ללא ערובה.

(ב)

על אף האמור בסעיף קטן (א), סבר שופט בית המשפט העליון כי לא יהיה ניתן לסיים את הליכי המשפט בתוך התקופה של 90 ימים האמורה בסעיף קטן (א), בשל סוג העבירה, מורכבותו של התיק או ריבוי של נאשמים, עדים או אישומים, רשאי הוא לצוות על הארכת המעצר לתקופה שלא תעלה על 150 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או בלא ערובה.

מיום 12.5.1997

תיקון מס' 1

ס"ח תשנ"ז מס' 1621

מיום 10.4.1997 עמ' 123 ( ה"ח 2366 )

הוספת סעיף 62

מיום 27.3.2011

תיקון מס' 8

ס"ח תשע"א מס' 2284

מיום 27.3.2011 עמ' 654 ( ה"ח 533 )

62.

(א)

על אף הוראות סעיפים 59 עד 61, רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או ללא ערובה.

(ב)

על אף האמור בסעיף קטן (א), סבר שופט בית המשפט העליון כי לא יהיה ניתן לסיים את הליכי המשפט בתוך התקופה של 90 ימים האמורה בסעיף קטן (א), בשל סוג העבירה, מורכבותו של התיק או ריבוי של נאשמים, עדים או אישומים, רשאי הוא לצוות על הארכת המעצר לתקופה שלא תעלה על 150 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או בלא ערובה.

62א . הודיע תובע על כוונתו לבקש את מעצרו של נאשם שעומד להשתחרר ממעצר או שאינו עצור, לאחר שהיה נתון במעצר לתקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים בשל אותו כתב אישום, רשאי בית המשפט, אם מצא כי יש עילה למעצרו של הנאשם, לצוות על מעצרו לתקופה שלא תעלה על 72 שעות לשם הגשת בקשה לבית המשפט העליון לפי סעיף 62."

הסעיפים הנ"ל באים על רקעו של סעיף 61 לחוק המעצרים ,

הקובע כדלקמן:

"61.

( א)

נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה.

(ב) (בוטל).

(ג)

בלי לגרוע מהוראות סעיף 62, ניתן פסק דין מרשיע נגד נאשם לאחר שהיה נתון במעצר לתקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים בשל אותו כתב אישום, רשאי בית המשפט שהרשיעו לצוות על הארכת מעצרו או על מעצרו מחדש עד למתן גזר דין, אם מצא כי יש עילה למעצרו; לא ניתן גזר דין בתוך 90 ימים מיום שציווה בית המשפט כאמור, ישוחרר הנאשם מן המעצר."

מצירופם של הסעיפים הנ"ל עולה כי מי שבית המשפט הורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו – ישוחרר בעקרון בתום תשעה חודשים ממעצרו, אף אם לא הסתיימו ההליכים המתנהלים נגדו. לכלל זה חריג, שמכוחו מוקנית לשופט של בית משפט זה הסמכות להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים, או ב-150 ימים (במקרים מורכבים במיוחד). מאחר שגם הוראה זו נוקבת במסגרת זמן נוקשה – הפסיקה והספרות התחבטו בשאלה מה יעשה במקרים בהם – בגין תקלה מצד המדינה – לא הוגשה בקשה להארכת מעצר במסגרת תשעת החודשים או הארכות הנקובים בחוק. בתי המשפט שבו וקבעו כי תקלות מצדן של רשויות התביעה שהביאו לכדי מעצר לא חוקי – אינן מובילות בהכרח לשחרורו של הנאשם. אחת הדוגמאות למקרים אלו נדונה ב-בש"פ 9519/06 מדינת ישראל נ' פלוני (21.11.2006), בגדרו נקבע כך:

" אין ספק, כי ככלל, אין מקום להשלים עם מצב שבו יימצא אדם במעצר בלתי חוקי. חירותו של אדם היא הנכס החשוב ביותר שיש לו וכל פגיעה בה יכולה להיעשות רק מכֹח חוק ועל פי הוראה שניתנה כחוק. סעיף 1(א) לחוק קובע כי "אין מעצר ועיכוב אלא בחוק או לפי חוק מכח הסמכה מפורשת בו", סעיף זה הוא נשמת אפו של החוק ויש לשמור עליו ככתבו וכלשונו. יחד עם זאת, שהייתו של אדם במעצר לא חוקי איננה מאיינת את סמכותו של בית המשפט לשקול את שאלת מעצרו ולהחליט בה לגופו של ענין."

ראו עוד:

בש"פ 1426/95 מדינת ישראל נ' איברהים בן אחמד איברהים (12.03.1995) ; בש"פ 8252/03 מדינת ישראל נ' אלסאנע (14.09.2003); בש"פ 2436/09 מדינת ישראל נ' פרנק מטודי (19.03.2009) ;

בש"פ 10803/05

מדינת ישראל נ' עילווי (22.11.2005) והאסמכתאות המובאות בהם.

אציין כי במקרים אלו – לא היה מדובר בעצורים שהיו משוחררים ללא כל תנאים חודשים ארוכים, אלא במי ששהו (בד"כ ימים ספורים) במעצר (אמנם לא חוקי) ולכן על בית המשפט היה להכריע האם "לתקן עוול בעוול", קרי לשחרר את מי שראוי היה

שיוותר במעצר, או להימנע מלפגוע באינטרס הציבורי לאור השגגה שבהתנהלותה של המדינה. מקרים אלו שונים , על פני הדברים, מהמקרה שעומד לפנינו, שכן כאן העורר היה משוחרר יותר משלושה חודשים ללא תנאי והוכיח כי לא נשקפת ממנו מסוכנות. במובן זה, המקרים הנזכרים לעיל בהקשר לסעיף 62 לחוק המעצרים – אינם עוסקים בחידושן של הגבלות על חירותו של נאשם, כפי שביקשה המשיבה לעשות במקרה שלפנינו, אלא על ריפויים של פגמים בהליך הטלתן של המגבלות.

אין בידי לקבל איפוא

את טענתה של באת-כח המשיבה כי ניתן ללמוד בדרך של היקש מהוראותיו של סעיף 62 ל חוק המעצרים –

על פרשנותו הראויה של סעיף 10יד ל חוק הנוער.

השבת נאשם למעצר לאחר שחרורו

15.

זאת ועוד – אחרת. משום שהעורר היה משוחרר ללא כל תנאים מגבילים יותר משלושה חודשים – הבקשה לחדש עתה את התנאים שפקעו, דומה היא במקצת להשבתו למעצר של מי שכבר שוחרר ממעצרו, סיטואציה לגביה נקבע כדלקמן:

"הלכה מושרשת היא, כי לא בנקל יורה בית המשפט להחזיר לבית המעצר את מי שכבר שוחרר ממנו; וכאשר בית המשפט מתבקש להורות על מעצרו מחדש.. עליו לתת משקל רב לעובדה כי המדובר במי שכבר שוחרר...

ככלל, מי ששוחרר ממעצר יוחזר אליו רק אם הפר את תנאי השחרור, או אם נתחדשו נסיבות המחייבות את החזרתו למעצר; וחריגה מכלל זה עשויה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים ועל יסוד נימוקים כבדי משקל" (בש"פ 222/98 מדינת ישראל נ' צוברי

(01.02.1998)).

לעניין זה ראו גם: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים – חלק ראשון: הליכים שלפני משפט בעמ' 333-332 והאסמכתאות המובאות שם (מהדורה מעודכנת, 2008).

אף שהשתת תנאים מגבילים שונה היא, כמובן, ממעצר, הרי שבמהות שני המקרים עוסקים בהטלת מגבלות על חירותו של נאשם, שחזקת החפות עומדת לו. על כן חידוש של הגבלות על זכויות הנאשם, גם אם בצורה של תנאים מגבילים ללא מעצר ממש, צריכה להיעשות רק משהוצגו נימוקים כבדי משקל המצביעים על שינוי כזה בנסיבות, המונע את השארתו של הנאשם במצבו הנוכחי, קרי משוחרר ללא תנאים מגבילים. דברים אלו מתחזקים ככל שמדובר בקטינים, לגביהם הפגיעה בחירות צריכה להיבחן מלכתחילה במשורה ולהיות אף דקדקנית יותר, בהשוואה למקובל לגבי בגירים (ראו והשוו: סעיף 10ט ל חוק הנוער , בהשוואה לסעיף 17 ל חוק המעצרים ; סעיף 10י(2) ל חוק הנוער ,

בהשוואה לסעיף 21(ד) ל חוק המעצרים ; סעיף 10יא ל חוק הנוער, בהשוואה לסעיף 59 ל חוק המעצרים ; סעיף 10יב, בהשוואה לסעיף 61 ל חוק המעצרים ; סעיף 10יד ל חוק הנוער, בהשוואה לסעיף 62 ל חוק המעצרים והוראת סעיף 10א ל חוק הנוער ).

לגישה הנ"ל יש אף עיגון במשפט החוקתי ולכך אתייחס בפיסקה הבאה.

ההיבט החוקתי

16.

עם חקיקתו של חוק יסוד:

כבוד האדם וחירותו (להלן – חוק היסוד ) עלה, כידוע,

מעמדן של הזכויות המוכרות במסגרתו, ביניהן הזכות לחירות, המעוגנת בסעיף 5 לחוק היסוד , והם רכשו מעמד על-חוקתי (ראו: ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התצ"ר, פ"ד סא(1) 461 (2006)). בכך נוצר שינוי נורמטיבי גם בדיני המעצרים, המסמיכים את הרשות המוסמכת, לפגוע, במקרים המתאימים, באבן הראשה של זכויות הפרט – היא החירות האישית ( "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת" – סעיף 5 לחוק היסוד ). חשיבותה של חירות זו מתגברת בשלב בו נמצא הדיון בפנינו – כאשר הפגיעה בחירות מתבצעת כשחזקת החפות עומדת עדיין לנאשם (ראו: חיה זנדברג פירוש לחוק המעצרים 10-8 (2001) (להלן - זנדברג )). לחשיבות הרבה המוקנית לזכות לחירות של מי שחזקת החפות עומדת לו, יש להוסיף עוד משנה תוקף לעובדת היותו של העורר קטין , לגביו יצר המחוקק מאטריה נורמטיבית ייחודית – חוק הנוער , המדגישה עוד יותר את חשיבות השמירה על חירותו ועל כבודו (ראו: סעיף 1א ל חוק הנוער ), כל זאת בצד ההקפדה על שלומו הגופני והנפשי של הקטין ועל התפתחותו (עיינו והשוו: סעיף 10א ל חוק הנוער ) . חוק הנוער שנחקק לאחר המהפכה החוקתית וברוחה – מפנה איפוא, כאמור לעיל, זרקור מיוחד לחשיבות הצורך במידתיות מוקפדת בשלילת חירותם של קטינים, מעבר להגבלות החלות ממילא על סמכויותיהן של הרשויות לשלול חירות, המפורטות ב חוק המעצרים (שנחקק אף הוא לאחר המהפכה החוקתית וברוחה- ראו זנדברג , בעמ' 17-16).

הנה כי כן אף מטעמים אלו, ככל שישנן שתי פרשנויות סבירות (ואין בכך כדי לבטא עמדה מצידי כי הפרשנות שמציעה באת-כח המשיבה סבירה באותה מידה, כמו הפרשנות שמציע בא-כח העורר) – יש לתת עדיפות לפרשנות הנותנת בכורה לזכותו לחירות של העורר. אמנם גם זכות זו איננה בלתי מוגבלת וניתן לפגוע בה, במידתיות, בהתאם לתנאי פיסקת ההגבלה הקבועה ב חוק היסוד . עם זאת נוכח האמור לעיל, ולאחר שהיה העורר משוחרר ללא תנאים – חודשים רבים, מבלי שעלתה הימנו מסוכנות (כפי שיפורט עוד בהמשך) – הפגיעה בזכותו לחירות באמצעות השתת תנאים מגבילים מחודשים עליו – איננה מידתית ולכן דינה להתבטל.

שיקולים נוספים

17.

זה המקום אף לציין כי לא מצאתי בסיס לטענותיה של באת-כח המשיבה כי האינטרס הציבורי מצדיק פה את הארכתם של תנאי שחרורו של העורר שפקעו, לאור המסוכנות הנשקפת מהעורר, בשים לב לחומרת העבירה המיוחסת לו. העורר היה משוחרר כאמור, ללא כל תנאים מגבילים יותר משלושה חודשים ואף באת-כח המשיבה לא טענה כי בתקופה זו הוא נהג שלא כשורה.

18.

עולה מכל האמור לעיל כי משפקעו התנאים המגבילים שהוטלו על העורר וחלפה תקופה ניכרת – בית המשפט קמא הנכבד לא יכול היה להסיק כי ניתן להטיל מחדש על העורר תנאי "מעצר בית חלקי" (לילי). כמובן, אין באמור לעיל כדי לגרוע מהאפשרות העקרונית שנתונה למדינה לפנות לבית המשפט במקרים המתאימים בבקשה להטיל מחדש על נאשם (אפילו הוא קטין) תנאים מגבילים, ואולם זאת רק בכפוף להתקיימותם של התנאים המוקדמים הנדרשים לכך (שלא נמצאו כאן). בהקשר זה אבהיר עוד כי אין סמכות להשית תנאים מגבילים ללא סמכות מעצר (ראו: בש"פ 5869/96 ג'ורג' אבו- מנה נ' מדינת ישראל (25.08.1996). ד"ר רינת קיטאי-סנג'רו מעירה בספרה:

המעצר: שלילת החירות טרם הכרעת הדין (2011) (שם, בעמ' 232-230) כי פניה לשחרור בערובה צריכה להיעשות במסגרת הדיונית של בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים בהתאם לסעיף 21 ל חוק המעצרים. במידה ובית המשפט מוצא כי מתקיימת עילה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ניתן במסגרת דרישת המידתיות, המובנית בסעיף 21 לחוק המעצרים, להשית על העורר תנאים מגבילים. כאמור, משום שהעורר במקרה שלפנינו כבר היה משוחרר ללא כל תנאים זמן ממושך יחסית, הרי שבמסגרת בקשה זו היה על המדינה להראות כי נוצרו נסיבות חדשות המצדיקות את מעצרו (או את שחרורו בערבות) של העורר, כגון: ניסיון מצידו לשבש הליכי משפט, או פעולות אחרות, חדשות, המעידות על מסוכנות מצידו. דבר מכל אלו – לא קרה כאן , ולכן אף מטעם זה החלטות בית המשפט, שבבסיס הערר – דינן להתבטל.

19.

לבסוף מוצא אני לנכון להוסיף עוד שתי הערות:

(א)

אין בהחלטתי זו כדי לקבוע מסמרות סופיות בסוגיה האם לא ייתכנו כלל מקרים בהם בית משפט יוכל לחדש תנאי ערובה, שהושתו על קטין בהתאם לסעיף 10יד ל חוק הנוער ופקעו – על דרך של הארכה. עם זאת אציין, כי בשים לב לנימוקים שמניתי לעיל – ראוי כי אפשרות זו, ככל שקיימת לה היתכנות כלשהי, תיבחן בזהירות רבה ביותר ותיוחד רק למקרים חריגים שבחריגים, בהם האינטרס הציבורי ימצא נפגע קשות במידה ולא יחודשו תנאי הערובה, או שהשגגה שקרתה היא ברורה מאליה והתגלתה מיד (לאחר תקופת זמן קצרה מאד).

(ב)

קביעתו של בית המשפט הנכבד קמא לפיה ככלל לא ניתן להאריך תנאים שפקעו, מבלי שימצאו (באופן חריג) טעמים מיוחדים לכך (שאינם מתקיימים כאמור במקרה דנן) – היתה איפוא נכונה ואולם היא לא יושמה כראוי ולא תאמה את התוצאה הסופית שהגיע אליה, ומכחה הוטלו לבסוף על העורר תנאים מגבילים. הנה כי כן, אף אם התנאים שהושתו על העורר מוגבלים היו בהיקפם (מדובר רק ב"מעצר בית לילי")

– לא ניתן היה לעשות כן, אף שנראה כי אכן מדובר בהגבלה, שיש מכבידות ממנה.

20.

נוכח כל האמור לעיל – הערר מתקבל. תנאי השחרור בערבות שהושתו על העורר – מבוטלים איפוא.