בש"פ 9519/06 מדינת ישראל נ. אבנר בן יאיר

א.

אלה העובדות הרלוונטיות:

נגד המשיב בתיק זה הוגש בתאריך 31.1.06 כתב אישום המייחס לו סדרת עבירות קשות: אינוס, מעשים מגונים, ניסיון למעשים מגונים, ניסיון למעשה סדום וכן הבאת אדם לידי מעשי זנות.

המשיב, כך על-פי הנטען, ניצל את מצוקתן של מספר קטינות ובאיצטלה של בעל סגולות מיוחדות שבעזרתן הוא מסלק "עין הרע", ביצע בגופן אותן עבירות שפורטו לעיל.

כתב האישום כלל 4 אישומים, שהגרעין העובדתי בהן דומה, כאשר כל אישום חושף וריאציה מסוימת של אותה פרשה. כך למשל, באישום הראשון מדובר בכך שהמשיב הורה תוך צעקות למתלוננת שהיא קטינה, להיכנס למקלחת עירומה, נגע באיבריה האינטימיים, החדיר שתי אצבעות לאיבר מינה, הורה לה לבצע בו מין אוראלי, הציג בפניה צעצועי מין ועוד. כאמור, גם האישומים הנוספים מתעדים מעשים דומים, כאשר גם בהם המתלוננות הינן קטינות. הפרשיה כולה נחשפה כאשר תחקירנית של תוכנית הטלוויזיה "כלבוטק", פנתה למשיב וזכתה לאותו "טיפול" לו זכו המתלוננות באישומים האחרים.

ב.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. בישיבה שהתקיימה בתאריך 3.2.06, הודיע המשיב באמצעות סנגורו בשלב הראשון, כי הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה, ובהמשך הסכים למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, תוך הודעה, כי יעשה מאמץ למציאתה של חלופת מעצר ואם תימצא כזו – יודע לבית המשפט. המשיב נעצר איפוא עד תום ההליכים.

ג.

בין התאריכים 15.2.06 ועד 8.11.06 התקיימו מספר ישיבות בתיק העיקרי. בתאריך 11.6.06, לאחר שנשמעה עדותה של אחת המתלוננות הודיעו הצדדים לבית המשפט, כי הגיעו להסדר טיעון, לפיו יתוקן כתב האישום, והמשיב יודה בעובדות כתב האישום המתוקן. התיקון התבטא במחיקת אחד האישומים, ההסדר לא כלל הסכמה לגבי העונש. המשיב הורשע על-פי הודאתו, והדיון נדחה לתאריך אחר לשמיעת הטיעונים לעונש. בתאריך 8.11.06, הודיע המשיב עצמו לבית המשפט, כי הוא מפטר את סנגורו, ובמקביל ביקש לחזור בו מהודאתו.

בית משפט קמא "לא בלי היסוס" (כהגדרתו של בית המשפט), נעתר לבקשה, הורה על ביטול הכרעת הדין וקבע גם, כי הדיון יועבר למותב שונה, שכן המותב הנוכחי נחשף לתסקירים שונים שלא יאפשרו לו המשך הדיון מן השלב אליו הגיע. התיק הועבר איפוא לנשיאה לקביעת מותב, ובנקודה זו – הוא מצוי כרגע.

ד.

בתאריך 16.11.06 הגישה המדינה, בקשה להארכת מעצר על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ).

בגוף הבקשה ציינה המדינה כי הבקשה "מוגשת לשם הזהירות ולמען הסר ספק בלבד", שכן לשיטתה – טרם חלפו 9 החודשים שקצב המחוקק לסיומו של ההליך הפלילי – בעוד הנאשם במעצר.

אליבא דהמדינה החישוב הוא כדלקמן: תחילתו של המעצר ב-31.1.06. המעצר הסתיים עם הרשעתו של המערער שהיתה כאמור בתאריך 11.6.06. מכאן שתשעת חודשי המעצר יסתיימו רק ב-25.3.07. המדינה נסמכת בעמדתה על הוראת סעיף 61 לחוק, וכן על ההלכה שיצאה מעם בית משפט זה בבש"פ 5142/99 מורוזובה נ' מדינת ישראל פ"ד נג(5) 643 (להלן: פרשת מורוזובה ).

לחילופין טוענת המדינה, כי אפילו תאמר כי אין לנכות את התקופה שחלפה מאז ההרשעה ועד היום, כי אז ישב המשיב במעצר 9 חודשים ו-12 יום. 12 הימים העודפים – אינם מונעים מהתביעה לשוב ולעתור למעצרו של המשיב. התביעה הפנתה למספר החלטות בהן נקבע, כי גם במקרים בהם הוחזק נאשם במעצר בלתי חוקי לתקופה זו או אחרת – אין בכך כדי למנוע החלטה בדבר המשך מעצרו (ראה למשל בש"פ 1426/95 מדינת ישראל נ' איברהים (לא פורסם)).

ה.

הסנגורית טוענת, כי יש לראות במלוא התקופה בה נמצא המשיב במעצר – תקופה אחת, ומשכך – המשיב מוחזק במעצר כבר מעבר ל–9 חודשים. הסנגורית מפנה לסעיף 21 (ה) לחוק, כאשר לדבריה סעיף זה קובע רצף עד למתן גזר הדין, שעל כן יש לראות המשיב כנתון במעצר, תקופה החורגת מתשעה חודשים. הכרעת הדין שבוטלה, כך לטענת הסנגורית, חייבה דיון בשאלת המשך מעצרו, ומשלא נעשה הדבר הרי שכל יום נוסף בו מוחזק המשיב במעצר מהווה מעצר בלתי חוקי. לצד הטענות באשר לתקופות, מעלה הסנגורית גם טענות לגופו של ענין, קרי: לגופו של מעצר. המשיב הוא אדם מבוגר, יליד שנת 1938, מצבו הרפואי קשה ביותר והוא סובל ממספר מחלות. את המעשים המפורטים בכתב האישום, לא ביצע המשיב באלימות וכולם בוצעו בתחומי ביתו בזמן שהמתלוננות הגיעו אליו. משפורסמה הפרשה כולה בתקשורת, הוסרה מסוכנותו של המשיב והוא אינו מהווה איום על אֵי מי, וכי מי יבוא אליו לאחר שהפרשה פורסמה. ניתן להבטיח את הפיקוח עליו באמצעים שונים, גם באמצעות איזוק אלקטרוני. מכל הטעמים הללו גם יחד טוענת הסנגורית כי אין להמשיך ולהחזיק את המשיב במעצר.

דיון

ו.

אתחיל מחלקו השני של הדיון, ושמא נכון לומר חלקו העיקרי, קרי: קיומה של עילת מעצר והצורך בהמשך מעצרו של המשיב. נראה לי, כי לא יכולה להתעורר שאלה של ממש בהקשר זה. התשתית הראייתית לא הועמדה במחלוקת, לא בבית משפט קמא ואף לא בדיון בפניי. עילת המעצר אף היא לא הועמדה בסימן שאלה. מדובר במסוכנות ברורה העולה מכל אחד מן האישומים שמדובר בהם. המשיב ביצע כאמור סדרת מעשי מין קשים ומכוערים. קורבנותיו היו נערות צעירות, אשר המשיב ניצל את מצוקתן ותמימותן. לא בכדי הסכים המשיב באמצעות סנגורו בשלב הראשון למעצר עד תום ההליכים, שמא משום שגם הוא הבין שאין לך מקרה מובהק יותר שבו יש להגן על הציבור מפני אותה מסוכנות. השאלה היחידה למעשה שניצבת על הפרק הינה, האם ניתן להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של המשיב פחותה. גם לשאלה זו, דומני שהתשובה מזדקרת מאליה. גילו של המשיב כמו גם מחלותיו, לא מנעו ממנו את ביצוע כל אותם מעשים המפורטים בכתב האישום. משום כך, הם אינם יכולים להוות כרגע מחסום מפני המעצר. באשר לטענה, כי המשיב לא נקט באלימות – העבירות המיניות שביצע והדרכים בהם נקט כדי להשיג את מבוקשו מהוות אלימות פיזית ומילולית כאחת. ביתו של המשיב היווה את "זירת העבירה" בכל המקרים, לכן הטענה כי הוא איננו מסוגל לצאת מביתו, ספק אם היא מקדמת את טיעוניו. בשל אופייה של המסוכנות במקרה זה, אין חלופת מעצר שיכולה להבטיח מפניה ורק מעצר מאחורי סורג ובריח יכול להוות מענה הולם. לפיכך, לגופו של עניין מן הראוי להותיר את המשיב במעצר עד תום ההליכים נגדו וזאת ללא קשר לסוגיית התקופות (אליה אתייחס להלן).

ז.

כדי להשלים את התמונה בנקודה זו: לאותה מסקנה הייתי מגיעה גם לו סברתי, כי בשנים-עשר הימים האחרונים (שקדמו למתן ההחלטה הנוכחית), שהה המשיב במעצר בלתי חוקי. אין ספק, כי ככלל, אין מקום להשלים עם מצב שבו יימצא אדם במעצר בלתי חוקי. חירותו של אדם היא הנכס החשוב ביותר שיש לו וכל פגיעה בה יכולה להיעשות רק מכֹח חוק ועל פי הוראה שניתנה כחוק. סעיף 1(א) לחוק קובע כי "אין מעצר ועיכוב אלא בחוק או לפי חוק מכח הסמכה מפורשת בו", סעיף זה הוא נשמת אפו של החוק ויש לשמור עליו ככתבו וכלשונו. יחד עם זאת, שהייתו של אדם במעצר לא חוקי איננה מאיינת את סמכותו של בית המשפט לשקול את שאלת מעצרו ולהחליט בה לגופו של ענין. כך למשל בבש"פ 1426/95 שהוזכר לעיל, הפנה

כבוד המשנה לנשיא (בדימוס) מנחם אלון לבש"פ 1853/92 אילן עזרא נ' מדינת ישראל פ"ד מו(3) 365, ועל בסיס האמור באותו ענין קבע כי:

"...(ש)גם אם יוצאים אנו מתוך נקודת הנחה שהנאשם הוחזק, בענייננו, במעצר בלתי חוקי מאז תום השנה ועד למתן החלטה זו אין בכך בלבד כדי למנוע את ההחלטה כפי שהיא ניתנה".

לענייננו, מסוכנותו של המשיב מחד גיסא, והעובדה שהשתלשלות העניינים, קרי: ביטול ההרשעה – הורתה ולידתה בהתנהלותו של המשיב עצמו, אשר שינה את עמדתו, מאידך גיסא, מביאה לכלל מסקנה כי אותם שנים עשר ימים שמדובר בהם, אינם צריכים להביא לשחרורו של המשיב – גם בהנחה שמדובר במעצר בלתי חוקי. כפי שיובהר בהמשך, לשיטתי - אין מדובר במעצר בלתי חוקי.

ח.

למעשה ניתן לסיים את הדיון בנקודה זו ולקבל את בקשת המדינה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים מכֹח סעיף 62 לחוק. כדי להסיר כל ספק וכדי להותיר את הדיון בסוגיית התקופות בבחינת למעלה מן הנדרש, הרי זוהי החלטתי: אני מאריכה את המעצר בתשעים ימים נוספים מכוח סעיף 62.

ט.

עדיין אני רואה לנכון להתייחס גם לסוגיה הנוספת שהונחה לפתחי, קרי חישוב התקופות.

כפי שצויין לעיל, טענת המדינה היא, כי מיום מעצרו של המשיב חלפו רק כחמישה חודשים ועומדת עדיין יתרת התקופה עד לתשעה חודשים, דהיינו: עד ליום 25.3.06. נראה לי, כי יש צדק בעמדת המדינה ולהלן אפרט נימוקיי.

י.

הערך המוגן לענין שלילת חירותו של אדם, כאשר מדובר במעצרו של מי שהוגש נגדו כתב אישום הינו חזקת החפות. העיקרון הבסיסי הינו, כי כל עוד עומדת לאדם חזקת החפות מן הראוי שלא לשלול את חירותו, ואם יש הכרח בכך, מן הראוי לצמצם את ממדי הפגיעה ככל האפשר. בפרשת מורוזובה אמרה כבוד השופטת ד' ביניש (כתוארה אז), כי:

"חוק המעצרים מביא בחשבון את חומרתה של הפגיעה המתמשכת בחירותו של נאשם עם התמשכות תקופת מעצרו, ואת הצורך לצמצם ככל שניתן את מידת הפגיעה בחירותו של אדם אשר עומדת לו חזקת החפות. על רקע זה הוגבלה סמכות המעצר של הערכאה הדיונית לתקופה מירבית של תשעה חודשים".

חזקת החפות שוב איננה עומדת לאדם למן הרגע שבו הורשע כדין. לכך יש ביטוי בלשונו של סעיף 61(א) לחוק אשר קבע במפורש כי:

"נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה".

הכרעת דין נאמר, פסק דין לא נאמר, שהרי הכרעת דין מביאה לסיומה את חזקת החפות.

יא.

משבוטלה הכרעת הדין שבה חזקת החפות ותופסת את מקומה. השאלה המתעוררת היא מה דינה של התקופה בה ישב הנאשם במעצר עד לביטולה של הכרעת הדין. לשאלה דומה התייחסה השופטת ביניש בפרשת מורוזובה הנ"ל וכך נאמר:

" לצורך

מניין תשעת חודשי המעצר שבסמכותה של הערכאה הדיונית לצוות עליהם, יובאו בחשבון ימי המעצר שהיה הנאשם נתון בהם מאז הגשת כתב-האישום ועד למועד מתן הכרעת-הדין שבוטלה בערעור. אם הייתה תקופת המעצר קצרה מתשעה חודשים, תיוותר בידי הערכאה הדיונית הסמכות לדון במעצרו של הנאשם רק לתקופה המצטברת כדי תשעה חודשים (657ב)".

בפרשת מורוזובה מדובר היה אומנם בביטול פסק הדין על-ידי ערכאת הערעור, אולם נראה לי כי האנלוגיה שביקשה המדינה ללמוד מן האמור שם לענייננו, היא במקומה. ביטולה של הכרעת הדין בשל כך שבית המשפט נעתר לבקשתו של המשיב לחזור בו מהודאתו - כמוה כביטול פסק הדין מכֹח החלטה של ערכאת הערעור. ובאשר לשאלה שהוצגה לעיל, קרי מה דינה של התקופה שבה ישב המשיב במעצר מאז מתן הכרעת הדין ועד לביטולה; על כך יש להשיב כי תקופה זו איננה כפופה למגבלה של תשעת החודשים הקבועה בסעיף 61 לחוק שהרי מגבלה זו חלה בעליל רק על תקופת המעצר שטרם מתן הכרעת הדין. משניתנה הכרעת הדין – עומדת בעינה ההחלטה המקורית על מעצר עד תום ההליכים כשהיא אינה מוגבלת בזמן. יישומה של השקפה זו מוליך למסקנה כי הערכאה הדיונית היא המוסמכת להורות על המעצר למן הרגע שבו ניתנה הכרעת הדין (למשל, מקום שהדבר נדרש לפרק הזמן שעד מתן גזר הדין). כך סבר גם כבוד השופט טירקל בבש"פ 7971/99 אסלאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"... בתקופה שבין נתינתה של הכרעת הדין המרשיעה לבין נתינתו של גזר הדין קמה מחדש סמכותה של הערכאה הדיונית לצוות על מעצרו של הנאשם גם אחרי שחלפה התקופה של תשעה חודשים מיום מעצרו...".

לענייננו: כיוון שבפן האופרטיבי קבעתי לעיל, כי אני מתייחסת לבקשה כאל בקשה להארכת מעצר מכֹח סעיף 62 והמעצר הוארך בתשעים ימים – הרי העובדה שהבקשה הוגשה לבית משפט זה – לא תעמוד למדינה לרועץ. כיוון שתשעת החודשים טרם חלפו לשיטתי – אין גם לראות ב-12 הימים המדוברים, ימים בהם ישב המשיב כמעצר בלתי חוקי.

סוף דבר

יב.

המעצר מוארך בתשעים ימים שתחילתם ב-8.11.06 או עד למתן פסק דין בת.פ. 7003/06 בבית המשפט המחוזי בירושלים, הכל לפי המוקדם.