בש"פ 420/10 יוני מרבטו נ. מדינת ישראל

1.

העורר עומד לדין באשמת ביצועה של עבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בכתב האישום שהוגש נגדו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי העורר והייתאם אלעאקל (להלן: המתלונן) התגוררו בחודש פברואר 2009 בבית מחסה לנוער במצוקה "בית אלי". בתאריך 28.2.08 נתגלע עימות בין השניים, במהלכו הם דחפו האחד את השני ואף החליפו מהלומות, ולאחר מספר ימים הם שבו והתעמתו. היה זה בתאריך 4.3.09 כאשר העורר הציע למתלונן " שילך להוציא את העצבים שלו מחוץ לבית ", וזאת לאחר שנודע לו כי המתלונן נפרד מחברתו. על כך הגיב המתלונן באומרו כי הוא אינו מעוניין לריב עם העורר, ואם זה האחרון עומד על כך, הציע ליישב זאת מחוץ לבית. נראה כי העורר נענה לאתגר, ובטרם הלך לפגוש את המתלונן הוא נטל עמו סכין מטבח חדה שהיתה מונחת על שולחן בחדר.

על פי גרסת המשיבה, העורר הלך לקראת המתלונן וללא אומר ודברים שיסף את צווארו באמצעות הסכין. כתוצאה מכך נגרם למתלונן חתך צווארי עמוק דמם ורידי וחתך במבנה העצבי. הוא הובהל לבית חולים שם נותח, ולאחר 4 ימי אשפוז שוחרר לביתו.

בחקירתו ובמהלך משפטו בפני בית משפט קמא, התגונן העורר באומרו כי המתלונן הוא נער אלים שפגע בו בעבר כפי שפגע בחוסה אחר ועל כך נדון ל-10 חודשי מאסר. משהוזמן העורר על ידי המתלונן לצאת החוצה, הוא הבין כי הוא הולך לקראת עימות, ועל כן פציעתו לא המתלונן לא נועדה אלא לקדם את הסכנה שהיתה צפויה לו-עצמו.

2.

כתב האישום נגד העורר הוגש בחודש מרץ 2009, ועמו הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים. במהלך הדיון באותה בקשה לא היתה מחלוקת בדבר קיומה של תשתית ראיתית שיש בה לכאורה כדי להוכיח את הנטען בכתב האישום. השאלה שנותרה אפוא להכרעה היתה אם המעצר הוא תרופתו היחידה של העורר, או שניתן להמירה בחלופה אחרת. לאחר בחינה שארכה מספר חודשים, המליץ שרות המבחן בתסקיר מעצר שהגיש, לשחרר את העורר למעצר בית בדירת סבתו בלוד,

בפיקוחם של אחותו ובני משפחה נוספים, ותוך חיובו לקבל טיפול תרופתי כדי למנוע את סכנתו לעצמו ולאחרים. את ההמלצה הזו דחה בית המשפט המחוזי תוך שהוא מתבסס על מספר נימוקים: פרץ האלימות הקשה בו חטא העורר, מצבו המעין פסיכוטי, והרשעותיו הקודמות בעבירות אלימות. אותה החלטה ניתנה ביום י"ג באב התשס"ט (31.8.09), וערר שהוגש עליה נדחה על ידי בית המשפט העליון.

3.

בתאריך י"ז בחשון התש"ע (4.11.09) נשמעה עדות המתלונן, ובפיו היתה גרסה מפויסת. הוא מסר כי בעת ששהה בבית מחסה אחר, עמדו מספר אנשים לבצע בו מעשה סדום, והיה זה העורר שנחלץ לעזרתו, ומאז (בלשון המתלונן) " נשארתי לידו כל הזמן, הוא היה בתור עובד סוציאלי בשבילי, הוא היה מדריך בשבילי" (ראו עמ' 18 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). בהמשך, הגדיר המתלונן את יחסיו עם העורר, עובר לאירוע, כטובים מאד, וכן אישר כי יומיים לפני האירוע, ועל רקע דרישתו של העורר כי ינקה את הבית, הוא תקף אותו עם מברג. באשר ליום האירוע, טען המתלונן כי חזר שפוף מביקור אצל חברתו, וכאשר העורר שמע אותו מתנה את צרותיו בפני חוסה אחר, הציע לו להירגע בחוץ. משהמתלונן עשה זאת, יצא העורר בעקבותיו והם החליפו דחיפות, ואז הוא דקר אותו. בשלב זה (ראו עמ' 21) הוסיף המתלונן: " קרה מה שקרה, האמת לא רציתי להעיד, רציתי לסגור את זה ככה. בא אלי לבית החולים. לא רציתי ללכת לתחנה. אני מבין את הבן אדם, מכבד אותו, באתי לתחנה לחצתי לו את היד, עד עכשיו אני מכבד אותו".

4.

לאחר הפסקה עליה הכריז בית משפט קמא בעקבות שמיעת עדות המתלונן, הודיעו הצדדים כי גיבשו הסדר טיעון בגדרו יחזור בו העורר מכפירתו בעובדות, יודה בהן ויורשע בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. באשר לעונש, הסכימה המשיבה להגביל את עתירתה לרף עליון של שלוש וחצי שנים, בעוד שהסנגור היה רשאי לטעון כהבנתו.

הדיון נדחה אפוא לצורך עריכתו של תסקיר מבחן, ומשזה הוגש בחודש טבת התש"ע (דצמבר 2009), התברר כי במהלך החודשים בהם שהה במעצר עשה העורר ניסיונות אובדניים, ובעקבות כך אובחן כמי שנמצא במצב פסיכוטי. בעקבות כך, וביוזמת שרות המבחן, אושפז העורר במב"ן, שם החל לקבל טיפול תרופתי שככל הנראה היטיב עמו והפחית את מסוכנותו. נוכח האמור, ומאחר ושרות המבחן מצא כי גורמים שונים בקהילה הביעו נכונות להירתם כדי לסייע לעורר במצוקותיו, ביקש השרות ארכה כדי לבנות תוכנית טיפולית שתכלול מגורים, תעסוקה וטיפול פסיכיאטרי בקהילה, כאשר כל אלה ילוו בפיקוח של שרות המבחן.

משהתחדש הדיון בפני בית המשפט המחוזי, הצביעה באת-כוח המשיבה על פער בין הודאת העורר בעובדות המפלילות שיוחסו לו, לגרסתו בפני שרות המבחן, שם חזר וטען כי פעל מתוך הגנה עצמית. לאחר כל אלה ביקש העורר באמצעות בא-כוחו להתיר לו לחזור מההודיה, ולאחר שהמשיבה נתנה את הסכמתה לכך, החליט בית המשפט לבטל את ההרשעה, וקבע מספר מועדים בחודשים פברואר ומרץ 2010 לשמיעת התיק.

5.

השלב הבא בהליכים היתה בקשה שהגיש בא-כוח העורר לשחרור שולחו. נטען, כי חלפו למעלה מתשעה חודשים מאז מעצרו של העורר, וחרף הצהרתה של באת-כוח המשיבה לא הוגשה בקשה לבית המשפט העליון להארכת המעצר מכוח סמכותו לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. כן נטען, כי שרות המבחן לא שלל את אפשרות שחרורו של העורר, ונוכח מעצרו המתמשך ועדות המתלונן שהציגה תמונה מפויסת יותר מזו שהוצגה בכתב האישום, נכון לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בקשה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא, וכנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

6.

על פני הדברים, וככל שהעובדות הנטענות בכתב האישום תוכחנה, כי אז המסקנה תהיה כי בעורר גלומה סכנה עקב נטייתו להשתמש באלימות, סכנה שמחמירה בגלל מצבו הנפשי שאינו יציב. על כן, סבורני כי לפחות בתחילת הדרך היה מעצרו של העורר המוצא היחיד לסכנה הנשקפת ממנו, אולם במהלך המעצר חלה התדרדרות נוספת במצבו הנפשי, וכאמור הוא ביצע ניסיונות אובדניים שכמעט צלחו. עקב כך הוא אושפז במב"ן, ונראה כי דווקא שם הוא זכה בטיפול נאות למחלתו. ברם, מאז נעצר העורר בתחילת חודש מרץ 2009 חלפו חודשים לא מעטים, ונוכח השלב בו נמצאים ההליכים, נראה כי יידרשו חודשים אחדים נוספים בטרם תינתן הכרעת הדן בפרשה זו. נוכח עובדה זו, ומאחר והמתלונן סיים את עדותו במשפט גופו, ואף שלא חזר בו מהפללת העורר, הוא נטל על עצמו חלק מהאשם לאירוע האלים, סבורני

כי על בית המשפט לחזור ולבחון את השאלה אם ניתן להסתייע בחלופה אחרת שתבוא במקום החזקתו של העורר במתקן כליאה. אותה חלופה צריכה לתת מענה לסכנה הנשקפת מהעורר, ובעיקר להבטיח כי הוא יתמיד בקבלתו של טיפול פסיכיאטרי, באשר נראה כי מצבו הנפשי שאינו יציב עומד ברקע הסתבכותו החוזרת בעבירות אלימות. לכל אלה נתן שרות המבחן את דעתו, ובתסקירו המפורט מיום י"א בטבת התש"ע (18.12.09) הציע לדחות את הדיון כדי לבדוק אם ניתן לגבש תכנית שתשלב מגורים בקהילה, תעסוקה וטיפול פסיכיאטרי בקהילה. המלצה זו של שרות המבחן לא זכתה לדיון וממילא גם לא ליישום, נוכח חזרתו של העורר מהודאתו. אולם, עתה בחלוף כ-11 חודשים מאז מעצרו של העורר, ומאחר ונראה כי הדיון בעניינו רחוק מסיומו, סבורני כי יש לשוב ולשקול את המלצת שרות המבחן, וככל שתוצע חלופה ראויה נדמה כי נכון יהיה לעשות בה שימוש.

7.

בפיו של בא-כוח העורר היו השגות נוספות כנגד מעצר שולחו, וביניהן הטעה כי הוא מוחזק במעצר שלא כדין. טענה זו אין בידי לקבל, הואיל ומקובלת עלי ההשקפה אותה הביעה כבוד השופטת ד' ברלינר בבש"פ 9519/06 מדינת ישראל נ' בןיאיר , דבר שמתחייב גם מלשונו של סעיף 61 לחוק המעצרים. טענה אחרת אותה העלה בא-כוח העורר, היתה שבית המשפט המחוזי היה מנוע מלעשות שימוש בתסקיר המבחן שהוגש עובר לטיעונים לעונש לצורך ההכרעה בשאלת המעצר (להבדיל מתסקיר המעצר). גם לטענה זו אין בידי להסכים, ולו מן הטעם שגם בא-כוח העורר סמך את טיעונו על המלצתו של שרות המבחן הכלולה באותו תסקיר (ראו עמ' 3 של פרוטוקול הדיון מיום כ"א בטבת התש"ע (7.1.2010).

8.

נוכח האמור, אני מחליט לקבל את הערר במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, בפניו מתבקש שרות המבחן להניח תסקיר משלים, במועד מוקדם ככל הניתן, לאחר שיבחן אם ניתן לגבש את אותה תכנית עליה המליץ בתסקירו האחרון. ככל שתכנית זו תגובש, מתבקש בית המשפט המחוזי לבחון אם היא ראויה, וככל שיחליט בחיוב יורה על שחרור העורר ממעצרו בכפוף לתנאים נוספים אותם יקבע.