בש"פ 4586/06 ניסים חלידו נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת נ' אהד) מיום 24.4.2006, בה נדחה ערר שהגישו העוררים על החלטת בית משפט השלום בתל- אביב-יפו (השופטת ד' שריזלי), הקובעת כי תוקף הערובות והתנאים המגבילים שהוטלו עליהם כחשודים בביצוע עבירות מס הוארכו כדין, במעמד צד אחד, עד למתן החלטה סופית בבקשה שהגישה המשיבה.

1.נגד העוררים מתנהלת חקירה על ידי היחידה החוקרת ברשות המסים. לפי החשד עסק העורר 1, שעבד בפקיד שומה חיפה, בעסקים פרטיים בלא שדיווח עליהם לרשויות המס ובכך ביצע עבירות מס ובכללן התחמקות מתשלום מס הכנסה תוך שימוש במרמה, ערמה ותחבולה. העוררים 2 ו-3, אשתו ואחיו של העורר 1, נחשדים בכך שסייעו לעורר 1 בביצוע עבירות אלו. במהלך החקירה נעצרו העוררים וביום 15.9.2005 הורה בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, בהסכמת הצדדים, על שחרורו של העורר 1 ממעצר בכפוף להפקדת ערובות כספיות ובתנאים מגבילים, ובכללם איסור יציאה מן הארץ. העוררים 2 ו-3 שוחררו אף הם בתנאים דומים. משלא הוגש כתב אישום נגד העוררים בתוך 180 ימים מיום ששוחררו בתנאים כאמור, הגישה המשיבה ביום 7.3.2006 בקשה לפי סעיף 58(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) להארכת תוקף הערובות ותנאי השחרור ב-180 ימים נוספים. לא נתבקשה הארכת צווי איסור היציאה מן הארץ שהוצאו נגד העוררים 2 ו-3. בקשת ההארכה הוגשה כשבוע ימים לפני שחלפו 180 ימים מאז הורה בית המשפט לראשונה על הערובות ועל תנאי השחרור ולמחרת הגשתה, ביום 8.3.2006, הורה בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ד' שריזלי), בלא לקיים דיון במעמד הצדדים, על הארכת תוקף הערובות ותנאי השחרור עד למתן החלטה אחרת. כמו כן, נקבע דיון בבקשה, במעמד הצדדים, ליום 29.3.2006.

2.העוררים הגישו ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו טענו כי על פי הוראת סעיף 57 לחוק המעצרים לא היה בית המשפט מוסמך להאריך את תוקף הערובות והתנאים מעבר לתקופה של 180 ימים, בלא לקיים דיון במעמד הצדדים. בינתיים ובטרם שניתנה החלטה בערר, התקיים ביום 29.3.2006 דיון בבית משפט השלום בבקשת המשיבה להאריך את תוקף הערובות והתנאים כאמור ובסיומו שב בית המשפט והורה על הארכת התוקף עד למתן החלטה בבקשה. החלטה מנומקת בבקשה ניתנה על ידי בית משפט השלום ביום 3.4.2006, בה הורה על הארכת תוקף הערובות והתנאים ב-180 ימים נוספים כבקשת המשיבה. בהחלטתו הדגיש בית משפט השלום כי ההחלטה שניתנה על ידו במעמד צד אחד ביום 8.3.2006 נועדה לשמר את המצב הקיים עד לדיון בבקשה במועד שהתאפשר לפי יומנו, וכי ניתן ללמוד על סמכותו של בית המשפט להורות על הארכת ביניים, כסמכות עזר או כסמכות נגזרת, מכוח סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ) ומכוח סעיף 17 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות ). בית המשפט הוסיף וקבע כי אין לקבל את עמדת העוררים שהועלתה בפניו במהלך הדיון במעמד שני הצדדים, לפיה לא היה מוסמך להאריך את תוקף הערובות והתנאים במעמד צד אחד וכי אלה פקעו משלא נתקיים הדיון במעמד הצדדים בתוך תקופת תוקפם המקורית. בית משפט השלום סבר כי עמדה זו מרוקנת את הוראת חוק המעצרים מתוכנה ועלולה לפגוע באינטרס הציבורי לתקינות ההליך המשפטי ולמניעת הימלטות מן הדין. לגוף הבקשה קבע בית המשפט כי חומר הראיות שהונח בפניו מקים חשד סביר כי העוררים ביצעו את המיוחס להם, כי טיב החשדות, אופיים ועוצמתם מצביעים על חקירה מורכבת המצריכה מאמצים חקירתיים נכבדים וכי הוא לא מצא שבמלאכתה של הרשות החוקרת נפלו עיכובים בלתי ראויים. נוכח זאת קבע בית משפט השלום כי קיים אינטרס ציבורי חיוני להמשך התקין של הליכי החקירה ללא חשש לשיבוש הליכי החקירה ולהימלטות מן הדין. בית המשפט הוסיף וקבע כי הערבויות הכספיות הולמות את אופי החשדות וחומרתם וכי לעת הזו איסור היציאה מן הארץ המוטל על העורר 1 איננו אמצעי בלתי מידתי. עם זאת, קבע בית המשפט כי העורר 1 יהיה רשאי להפנות אל המשיבה בקשה לצאת מן הארץ, תוך קציבת תקופה מפורשת והתחייבות להפקדה כספית נוספת.

3.ביום 24.4.2006 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת נ' אהד) את הערר שהוגש על החלטת בית משפט השלום מיום 8.3.2006. בית המשפט המחוזי קבע כי לפי סעיף 58 לחוק המעצרים רשאי היה בית המשפט בתוך תקופת הערובה להיעתר לבקשה להאריך את תוקפם של הערובות והתנאים ב-180 ימים נוספים. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי בית משפט השלום קבע דיון בבקשת המשיבה ליום 29.3.2006, שהינו מועד סביר בהתחשב ביומנו העמוס, וכי בנסיבות אלה הארכת תוקף הערובות והתנאים עד לדיון במעמד הצדדים היתה כדין והיא תואמת את הוראת סעיף 57 לחוק המעצרים.

4.מכאן הערר שבפניי בו שבים העוררים וטוענים כי על פי סעיפים 57 ו-58 לחוק המעצרים ובהתאם להלכה הפסוקה, בית המשפט אינו רשאי להורות על הארכת תוקפם של ערובות ותנאי שחרור מעבר לתקופה בת 180 הימים הקבועה בחוק, אף לא באופן זמני, בלא שערך בעניין זה דיון במעמד הצדדים. על כן, כך טוענים העוררים, החלטת בית משפט קמא מיום 8.3.2006 להאריך את תוקף הערובות ותנאי השחרור, מבלי שקיים בעניין זה דיון במעמד הצדדים, ניתנה שלא כדין. כפועל יוצא מכך פקעו הערובות והתנאים ביום 14.3.2006 ולא ניתן היה להאריכם עוד.

5.המשיבה מצידה טוענת כי יש לדחות את הערר והיא מציינת כי בית משפט השלום עשה שימוש בסמכות עזר המוקנית לו מכוח סעיף 3 לחוק סדר הפלילי וסעיף 17 לחוק הפרשנות, ועל כן החלטתו ניתנה בסמכות. לטענת המשיבה יש להקיש לעניין זה מן הסמכות המוקנית לבית המשפט להורות על "מעצר ביניים", עת שהוא נדרש לבקשה למעצר עד תום ההליכים, לגביה נפסק כי היא מתחייבת ישירות מקיומה של הסמכות העיקרית, וכי אם זהו הדין לגבי מעצר קל וחומר שיש להחיל דין דומה לעניין ערובות ותנאי שחרור שפגיעתם בזכויות חשודים מצומצמת יותר. המשיבה מוסיפה וטוענת כי לפי ההלכה הנוהגת "המועד הקובע" לעניין הארכת תוקפן של ערובות הוא מועד הגשת הבקשה, ולא מועד הדיון. לחלופין טוענת המשיבה, כי אף אם נפל פגם בהחלטת בית משפט השלום, הרי שלבסוף קיים בית המשפט דיון לגופו של עניין ופירט את נימוקיו לקבלת הבקשה, ובכך נרפא הפגם. עוד טוענת המשיבה כי הלכה היא שפגם בסמכות הנופל בהחלטה בדבר מעצרו של אדם מהווה רק שיקול אחד מתוך מגוון השיקולים אותם שוקל בית המשפט שלערעור הנדרש לעניין, וכי דברים אלו יפים במשנה תוקף כאשר עסקינן בפגיעה מצומצמת יותר בחירות, כבמקרה דנן.

דיון

6.סמכותם של קצין ממונה ושל בית המשפט להטיל ערובה על חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, ולהתנות את שחרורו ממעצר בתנאים נוספים, קבועה בסעיפים 42, 44 ו-48 לחוק המעצרים. סעיף 58 לחוק קובע סייגים והגבלות לעניין תוקפם של הערובות והתנאים שהוטלו על החשוד כאמור, וזו לשונו:

(א) הערובה ותנאי השחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב אישום נגד החשוד תוך 180 ימים; ואולם בית המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה ואת תנאיה, לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים, אם הוגשה בקשה באישור תובע.

(ב) בית המשפט רשאי להורות על הארכה נוספת של הערובה ותנאיה לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, אם הוגשה בקשה לכך באישור היועץ המשפטי לממשלה.

הנה כי כן, הכלל הוא כי תוקפם של ערובה ותנאי שחרור שהוטלו על חשוד מתבטל בתוך 180 ימים אם לא הוגש נגדו כתב אישום בתוך פרק זמן זה, אך בית המשפט מוסמך להאריך את תקופת הערובה ואת תנאי השחרור, בתוך תקופת הערובה , ב-180 ימים נוספים לבקשת המשיבה ובאישור תובע. לא הוארך המועד כאמור, מופטרים החשוד וערביו מן הערובה מבלי שעליהם לנקוט פעולה משפטית כלשהי לשם כך (ראו בש"פ 78/91 ועקנין נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 127, 129 (1991)).

סעיף 57 לחוק המעצרים מוסיף וקובע בעניין זה כי דיון בהארכת תוקפם של ערובה ותנאי שחרור של חשוד לפי סעיף 58, יש לקיים במעמד הצדדים, וכלשונו:

(א) דיון לפי סעיפים 43, 52, 53 ו-58, יהיה בפני המשוחרר בערובה או סניגורו, בפני עצור, ובפני תובע; ואולם מותר לדון בבקשת העצור שלא בפני תובע אם ניתנה לתובע הודעה על הדיון 24 שעות מראש; מותר לדון בבקשת תובע שלא בפני המשוחרר בערובה אם הומצאה למשוחרר בערובה הודעה על הדיון 48 שעות מראש.

(ב) הודעה על מועד הדיון ומקומו תימסר למשוחרר בערובה, לעצור, לסניגור אם יש להם סניגור, ולתובע.

(ג) לא ניתן לקיים דיון בנוכחות העצור מפאת מצב בריאותו יחולו הוראות סעיף 16(2), בשינויים המחויבים.

7.ההוראה בדבר חובת עריכת דיון במעמד הצדדים, הקבועה בסעיף 57 לחוק המעצרים, מבטאת עיקרון יסוד בשיטתנו המשפטית לפיו זכאי נאשם וכמוהו חשוד, להליך הוגן שיאפשר לו, בכפוף לסייגים הקבועים בחוק, להשמיע את דברו ולהתגונן כראוי נגד הטענות המועלות נגדו. הוראות דומות המיועדות להגשים את אותו העיקרון נקבעו בסדר הדין הפלילי לגבי הליכים שונים נוספים. סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי קובע הוראת-בסיס לפיה "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו", וכבר נפסק כי זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפטו הינה "זכות יסוד, המבטיחה כי נאשם לא יישפט 'מאחורי גבו' וכי תינתן לו ההזדמנות להתמודד עם ראיות התביעה ולפרוס את הגנתו. קיומו של משפט הוגן אינו עניינו של הנאשם בלבד, אלא הוא גם אינטרס ציבורי" (בג"ץ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 769, 776 (1996); לעניין חשיבותה של החובה לקיים דיון במעמד הצדדים בכל הקשור ליכולתה של התביעה לשטוח את טענותיה ראו בש"פ 2989/97 מדינת ישראל נ' חורי , תק על 97(2) 177 (1997), ולעניין החובה לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצועו של עונש ראו ע"פ 2653/05 צדקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.05)). הוראה דומה נוספת נקבעה בסעיף 16(2) לחוק המעצרים המורה לעניין בקשה להארכת מעצרו של חשוד או נאשם, כי על הדיון להיערך "בפני החשוד", אלא אם כן נוכח בית המשפט, על יסוד חוות דעת של רופא, שהחשוד אינו מסוגל להשתתף בדיון מפאת מצב בריאותו, ובמקרה כזה יש לקיים את הדיון בנוכחות סניגורו. במקרים מסוימים אשר בהם סטתה הערכאה הדיונית (בבקשות לעיון חוזר שאף אליהן מתייחס סעיף 57 לחוק המעצרים) מן החובה לקיים דיון במעמד שני הצדדים, הורה בית משפט זה כי יש לשוב ולהידרש לבקשה ולערוך בה דיון כנדרש (ראו והשוו: ע"פ 1626/91 דקה נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(5) 76, 82-81 (1991); ב"ש 37/86 דרעי נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(1) 393, 396-395 (1986); בש"פ 1097/06 בינייב נ' מדינת ישראל , פסקה ד (טרם פורסם, 9.2.06) (להלן: פרשת

בינייב )). במאמר מוסגר יצוין, כי לגבי בקשה לעיון חוזר נחלקו הדעות בשאלה האם בית המשפט רשאי לדחות בקשה שאינה מגלה עילה על פניה ולו באורח קלוש וסתמי, מבלי לקיים בה דיון (ראו: פרשת

בינייב , פסקה ד; בש"פ 3258/96 פלוני נ' מדינת ישראל , תק על 96(2) 401, פסקה 6 (1996)). אך אין ספק כי גם לדעת המצדדים באפשרות זו, אין מקום לקבל בקשה לעיון חוזר מבלי לשמוע את הצד שכנגד.

הנה כי כן, הוראת סעיף 57 לחוק המעצרים, המורה כי יש לקיים את הדיון בבקשה לפי סעיף 58 לחוק להארכת תוקף הערובה ותנאי השחרור במעמד הצדדים, נועדה להגשים את זכות היסוד העומדת לחשוד להליך הוגן ובית המשפט אינו רשאי לסטות מהוראה זו. כסיכום ביניים ניתן לומר, אפוא, כי דיון כחוק בבקשה לפי סעיף 58 לחוק המעצרים להארכת תקופת הערובה ותנאי השחרור צריך לקיים שני תנאים מצטברים: האחד - עליו להתקיים בתוך תקופת הערובה, והשני - יש לקיימו במעמד הצדדים, אלא אם כן נתקיימו איזה מן הנסיבות המפורטות בסעיף 57 המאפשרות לבית המשפט לקיים את הדיון במעמד צד אחד.

8.במקרה שלפנינו לא ענו הדיונים שהתקיימו בפני בית משפט השלום על שני תנאים מצטברים אלו. הדיון שהתקיים בתוך תקופת הערובה המקורית (8.3.2006), התקיים שלא בנוכחות העוררים ואילו הדיון שהתקיים במעמד הצדדים (29.3.2006), התקיים בחלוף תקופת הערובה. האם פגם זה שנפל בהליך ההארכה יורד לשורש העניין עד כדי בטלות ההחלטה שנתקבלה בו, או שמא מדובר בפגם הניתן לריפוי? המשיבה נסמכת בטיעוניה על קביעותיהן של הערכאות קמא לפיהן רשאי בית המשפט להורות על הארכת תקופת הערובה במעמד צד אחד לתקופת ביניים, מכוח סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי וסעיף 17 לחוק הפרשנות, בדומה לסמכות הנתונה לו להורות על "מעצר ביניים" עת שהוא נדרש למתן החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

אין בידי לקבל עמדה זו.

סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק , ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". הוראה דומה לעניין סמכויות עזר קבועה גם בסעיף 17 לחוק הפרשנות. אלא שלעניין סדר הדין בבקשה להארכת תקופת הערובה ותנאי השחרור קבע חוק המעצרים הוראות מפורטות ועל כן אין מקום להידרש בהקשר זה להוראת סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי. הפעלת סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי במקרה דנן, אף אינה מתחייבת מן התכלית החקיקתית של חוק המעצרים. ההפך הוא הנכון. המחוקק קבע כי יש לנהוג משנה זהירות בהטלת מגבלות כלשהן על חשוד וזאת נוכח אופיים של הערובות והתנאים, הכוללים כאמור הגבלות משמעותיות על החירות והקניין, וכן נוכח השלב המקדמי בו מוטלות מגבלות אלו, עוד טרם שהחשדות גובשו לכלל כתב אישום. לשם כך תחם המחוקק בזמן את האפשרות להארכת תוקפם של ערובות ותנאים כאמור, וכן התנה את סמכותו של בית המשפט להורות על אותה הארכה בכך שהדיון בעניין זה יתקיים במעמד החשוד ובתוך תקופת תוקפם המקורית של הערובה והתנאים. עמידה דווקנית על הוראות אלו כפשוטן אינה מעוררת קושי מיוחד ועל כן, יש לצפות כי המשיבה תקפיד להגיש את בקשת ההארכה מבעוד מועד ובית המשפט מצידו מחויב לקבוע דיון במעמד הצדדים מייד עם הגשתה, על מנת שניתן יהיה לקיימו בתוך תקופת הערובה, כדרישת החוק. עד כמה מהותי ועקרוני הוא התנאי הקבוע בסעיף 57 לחוק המעצרים בדבר קיום הדיון במעמד הצדדים, ניתן ללמוד מן ההסדר המפורט הכלול בסעיף זה לגבי מצבים שונים שבהם מתעורר קושי למלא אחר אותו התנאי. כך קובע סעיף 57(א) לחוק המעצרים כי משקיבל החשוד הודעה בדבר דיון שייערך בבקשה 48 שעות מראש, רשאי בית המשפט לערוך את הדיון בהיעדרו, אם לא התייצב. הוראה זו נועדה למנוע מן החשוד את האפשרות לסכל, על דרך של היעדרות מן הדיון, את בירור הבקשה (ראו והשוו: בש"פ 7323/98 מדינת ישראל נ' רג'ואן , פ"ד נג(4) 126, 136-134 (1999); חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון מס' 4), התש"ס-2000)). מנגד, נקבע באותו הסעיף כי אם נציג התביעה לא התייצב לדיון לאחר שניתנה לו הודעה לגביו 24 שעות מראש, רשאי בית המשפט לקיים דיון בהעדרו על מנת "להיטיב עם חשוד, להגן עליו - שלא ייוותר במעצר אך משום שנציג המדינה לא התייצב לדיון" (ראו בש"פ 6836/99 אלרואג'י נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(5) 213, 218 (1999)). בפנינו, אפוא, הסדר מאוזן ומפורט באשר לסדר הדין שיש לקיים בבקשה להארכת ערובות ותנאי שחרור של חשוד. הסדר זה כולל, בין היתר, הוראות בדבר דיון במעמד צד אחד, ובלבד שהתקיימו לעניין זה התנאים שנקבעו באותו סעיף. מהסדר זה אין כל מקום לסטות, תוך הישענות על הוראת סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי או סעיף 17 לחוק הפרשנות. על הצמצום שמחויב בו בית המשפט, ככלל, לעניין הפעלת סמכויות שאינן מעוגנות בהוראה חוקית מפורשת וככל שהדבר נוגע להארכת ערבויות ותנאי שחרור, עמד בית משפט זה באומרו:

הסמכות לקבוע תנאי ערובה היא סמכות הכוללת גם הגבלה על חופש התנועה של חשוד, גם סמכות לפגוע בזכותו החוקתית לצאת מן הארץ, ובדרך-כלל גם פגיעות נוספות הנוגעות לזכויותיו הקנייניות. בהטלת מגבלות כגון אלה על חירויות הפרט, אין לפעול אלא על-פי ההסמכה המפורשת של המחוקק. האפשרות של בית-המשפט לפעול מכוח "סמכותו הטבועה" היא מצומצמת רק לאותם מקרים שבהם עולה הסמכות בקנה אחד עם הוראות החוק, וכאשר היא מתחייבת מתפקידו של בית-המשפט בבואו לתת תוקף לתכלית החקיקתית (בש"פ 962/01 רבינוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3) 529, 535 (2001) (להלן: פרשת

רבינוביץ ); כן ראו והשוו בש"פ 1760/01 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(5) 1, 14-13 (2001)).

9.אשר להשוואה אותה מבקשת המשיבה לערוך בין "מעצר ביניים" להארכת תוקפם של ערובות ותנאים מגבילים לתקופת ביניים במעמד צד אחד. אין הנדון דומה לראיה. לעניין מעצר ביניים, קודם חקיקתו של חוק המעצרים, נפסק כי: " משהחל הדיון

יכול השופט לדחות את המשכו וליתן צו על מעצרו של החשוד עד שייגמר הדיון ותינתן החלטתו" (בש"פ 595/89 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), המצוטט בבש"פ 1289/91 הררי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 759, 761 (1991)). בית המשפט חזר על גישה זו אף לאחר חקיקת חוק המעצרים וקבע כי "השתיים - סמכות המעצר העיקרית עד תום ההליכים והסמכות המשנית של מעצר ביניים במהלך הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים -

צמודות ומשולבות זו בזו" וכי מעצר הביניים מותנה "בפתיחת הדיון בבקשה העיקרית" (בש"פ 6190/98 מדינת ישראל נ' שושני , פ"ד נב(4) 515, 524, 526 (1998)). עוד נפסק, כי החלטה בדבר מעצר ביניים מחייבת הנמקה על מנת שניתן יהיה להעבירה תחת שבט ביקורתה של ערכאת הערעור (ראו: בש"פ 3133/05 אוקסנקרוג נ' מדינת ישראל , תק על 2005(1) 4916, פסקה 8 (2005); בש"פ 3196/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 236, 240-239 (2000)). אכן, בית המשפט רשאי להורות על הארכת תוקפם של ערובות ותנאים מגבילים באופן זמני עד למתן החלטה סופית בבקשה שהונחה בפניו, ובלבד שערך דיון בבקשה במעמד הצדדים והתרשם כי על פניו יש בה ממש. במקרה דנן האריך בית המשפט את תוקפם של הערובות והתנאים במעמד צד אחד וללא כל הנמקה, ואילו את הדיון במעמד שני הצדדים קיים רק כשבועיים ימים לאחר מועד פקיעתם של הערבויות והתנאים כאמור, דהיינו לאחר שחלפו 180 ימים מיום שהוטלו לראשונה. בכך סטה גם מסמכות העזר הנתונה לו כאמור.

10.המשיבה העלתה טענה חלופית לפיה יש מקום לגזור גזירה שווה מן ההלכה הנוהגת בעניין אי חוקיות שנפלה בהליכי מעצר הקובעת כי אי החוקיות מהווה רק שיקול אחד ממכלול השיקולים אותם שוקל בית המשפט שלערעור הבוחן את ההחלטה. הלכה זו אף היא אין בה כדי לסייע בידי המשיבה במקרה דנן. בית המשפט רשאי להורות על מעצרו של חשוד או נאשם בכל שלב, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים לכך בחוק. לעומת זאת, לגבי הארכת תוקפם של ערובות ותנאים מגבילים שהוטלו על חשוד טרם הגשת כתב אישום קבע המחוקק הסדר ייחודי לפיו אם לא האריך בית המשפט את תוקפם של הערובות ותנאי השחרור הם פוקעים מאליהם, ומשפקעו אין בית המשפט רשאי להורות עוד על חידושם (ראו פרשת רבינוביץ , 534-535). כך אירע בפרשת רבינוביץ וכך אירע גם במקרה שלפנינו. בפרשת רבינוביץ העלתה המשיבה בקשה חלופית לחידוש הערובות ותנאי השחרור, להבדיל מהארכתם, בהתבסס על סמכותו הטבועה של בית המשפט לחדש ערובה לאחר פקיעתה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי פירוש סעיף 58 לחוק המעצרים באופן המקנה לבית המשפט סמכות לחדש ערבויות לאחר שפקעו כדבר שבשגרה "מרוקנת את הוראת החוק מתוכן" ולא נעתר לה. עם זאת, הוסיף בית המשפט כי אין להוציא מכלל אפשרות "שינוי נסיבות שיש בו כדי להצדיק חידוש חקירה או עקב התפתחות חדשה בחקירה תלויה ועומדת, ניתן לבקש חידוש ערבויות אף כאשר מדובר באותה חקירה עצמה, ובתנאי שהבקשה לחידוש מבוססת על התפתחות חדשה שהיא בגדר שינוי נסיבות" (פרשת רבינוביץ , 536-535).

גישה זו מקובלת עלי.

11.מכל הטעמים שפורטו לעיל, דין הערר להתקבל.