בש"פ 7323/98מדינת ישראל נ. ברוך רג'ואן

השופט י' טירקל:

כללי

1.חשוד שוחרר בערובה וכן הותרה יציאתו לחו"ל כנגד הפקדת ערבויות. החשוד הפר את תנאי השחרור בכך שלא חזר לארץ. האם רשאי בית המשפט לדון בבקשת המדינה להורות על חילוט הערבות (להלן - "בקשת החילוט" או "בקשת חילוט"), אף על פי שהנאשם לא "הובא לפניו" לדיון בבקשה, כאמור בסעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- (להלן - "חוק המעצרים"). פרשנותו של סעיף זה, שיצוטט להלן, עומדת ביסוד הערר שלפנינו:

"51. שופט הדן בענינו של משוחרר בערובה, שהובא לפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, רשאי להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחררו בערובה בתנאים שיקבע; בקשה לחילוט ערבות שניתנה על ידי ערב לא תידון אלא אם כן ניתנה לערב הזדמנות להשמיע את טענותיו." (ההדגשה שלי - י'ט').

רקע עובדתי

2.המשיב הואשם בביצוע עבירות מירמה בנסיבות מחמירות וביום 8.5.97 שוחרר בערובה. ביום 18.8.97 נעתר בית משפט השלום בתל-אביב לבקשתו והתיר לו לצאת מן הארץ לחודש ימים בתנאי שיפקיד ערבויות נוספות. ביום 2.11.97 האריך בית המשפט את תוקף הערבויות בתיק ב180- ימים נוספים. ביום 20.11.97 יצא המשיב לחו"ל. ביום 31.12.97 נעתר לו בית המשפט שוב הפעם והתיר לו להאריך את שהייתו בחו"ל עד 1.2.98. המשיב לא שב לארץ והוא נעדר ממנה עד היום הזה.

בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט ג' נויטל), בהחלטתו מיום 14.7.98, דחה את בקשתה של המדינה להורות על חילוט הערבויות שנתן המשיב כתנאי ליציאתו מן הארץ. בית המשפט קבע כי בדיון לפי סעיף 51 לחוק המעצרים "המשוחרר חייב להיות בפני השופט הדן בבקשת החילוט". בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופט ע' דוויק), בהחלטתו מיום 1.10.98, דחה את עררה של המדינה על החלטתו של בית משפט השלום. המדינה עררה על ההחלטה לפי סעיף 53 לחוק המעצרים. לפי החלטת הנשיא נדון הערר לפני מותב תלתא.

החלטת בית המשפט המחוזי

3.בית המשפט המחוזי קבע כי כוונת הדיבור "שהובא לפניו" שבסעיף 51 לחוק המעצרים היא "שהדיון יערך בפני מי שמבקשים לחלט את ערבותו ונוכחותו הינה תנאי לקיום הדיון". עוד קבע כי אפילו לא היתה הוראה מפורשת בדבר הצורך בנוכחותו של המשוחרר בערובה, לעולם חל "העקרון הכללי" שבסעיף 16 לחוק המעצרים, לפיו "הדיון יתקיים בפני החשוד".

כמו בית משפט השלום השווה בית המשפט המחוזי את הוראת סעיף 51 לחוק המעצרים להוראת סעיף 48(א) בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב1982- (להלן - "חוק סדר הדין הפלילי"), שקדמה לה, שבה נאמר:

"48.(א) לבקשת תובע רשאי בית המשפט, משהוכח לו כי המשוחרר הפר תנאי מתנאי השחרור, לצוות על מעצר המשוחרר; כן רשאי הוא, לאחר שניתן למשוחרר או לערב, לפי הענין, הזדמנות להשמיע דברו , לצוות -

(1) ----

(2) על חילוט הערבון, כולו או מקצתו, לטובת המדינה." (ההדגשות שלי - י'ט')

בית המשפט המחוזי סבר, כלשונו, ש"אין מקום להנחה על פיה, בחוק החדש, שרוחו וכיוונו מדגישים את חירויות הפרט, תגרע זכות טיעון שהיתה למשוחרר על פי הדין הקודם או תבוטל זכות זו כליל". עוד סבר כי "הנוסח החדש אף מרחיק לכת מקודמו שכן הוא מחייב נוכחות בפועל", דהיינו, "נוכחות פיזית של המשוחרר בערובה בעצמו"; לעומת סעיף 48(א) לחוק סדר הדין הפלילי שהיה מקום לפרשו כאילו ניתן להסתפק בטיעון באמצעות בא כוח בלבד.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי גם לשיטתו - לפיה לא ניתן להורות על חילוט ערובה בהעדרו של המשוחרר בערובה - "לא נגרם כל נזק ממשי עקב דחיית הדיון עד שישוב המשוחרר או עד שיתפס". עוד קבע כי חוק המעצרים אינו מבדיל בין סוגי ההפרות שבגינן ניתן לחלט ערובה. מכיוון שכך, אין לדון בבקשת חילוט אלא בנוכחות המשוחרר בערובה אפילו כאשר עילת הבקשה היא הימלטותו של המשוחרר. בית המשפט המחוזי ציין, אמנם, כי "מצב בו לא ניתן לפעול נגד מי שלכאורה נמלט מן הדין אף על פי שניתן בו אמון, אינו בהכרח מצב תקין", אך סבר כי הוראת סעיף 51 לחוק המעצרים, כפי שהוא מפרש אותה, גוברת על שיקול זה.

טענות בעלי הדין

4.בא כוח העוררת טען כי זכותו של נאשם להיות נוכח במשפטו איננה זכות מוחלטת, וכי פרשנות מילולית דווקנית של סעיף 51 לחוק המעצרים מביאה לידי "תוצאה אבסורדית" השוללת מידי הרשויות "כלי בסיסי שיש בכוחו להרתיע את מי ששוחרר בערובה מהימלטות מהדין". בא כוח העוררת הציע שתי חלופות שעל פיהן יש לפרש את הסעיף. על פי החלופה הראשונה - כוונת הדיבור "שהובא לפניו" היא ל עניינו של המשוחרר בערובה שהוא המובא לפני בית המשפט, ולא ל משוחרר בערובה עצמו. לפי פרשנות זאת, יש לפרש את המלים שבהמשך הסעיף, לפיהן רשאי בית המשפט "לעוצרו או לשחררו בערובה", כך שניתן להוציא צו מעצר או להורות על שחרור בערובה גם בהעדרו של המשוחרר בערובה. על פי החלופה השניה שהציע, אכן משמעותו של הסעיף היא שיש להביא את המשוחרר בערובה לפני בית המשפט, אך בנסיבות חריגות - כגון נסיבות המקרה שלפנינו - ניתן לדון בבקשת החילוט גם בהעדרו.

בא כוח העוררת, מיקד את עיקר טענותיו בחלופה השניה של הפירוש. לדבריו סעיף 51 לחוק המעצרים "אינו מנוסח בצורה מדוייקת דיה", והוא דן רק במקרה רגיל שבו מבוקש חילוט וכן מבוקש מעצר בגין הפרת תנאי השחרור כאשר המשוחרר נוכח בדיון. אולם, במצב כמו זה הנדון - כאשר נמלט המשיב מישראל אך הוא מיוצג על ידי עורך דין - אין לאפשר לו למנוע על ידי התנהגותו שלו את קיומו של הליך החילוט ובית המשפט מוסמך לקיים את הדיון בהיעדרו. עוד הדגיש כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי תגביר את החשש שמשוחרר בערובה יימלט מן הדין וכתוצאה מכך יצומצם השימוש בחלופת מעצר וייפגעו זכויותיהם של חשודים ונאשמים.

5.כנגדו סמך בא כוח המשיב בעיקר על לשונו של סעיף 51 לחוק המעצרים. לדעתו הרחיב הסעיף את היקף זכותו של משוחרר בערובה להיות נוכח בדיון בהשוואה להסדר שהיה לפי סעיף 48(א) לחוק סדר הדין הפלילי. לטענתו, נוסח סעיף 51 הוא ברור וחד משמעי ולפיו חייב משוחרר בערובה שהפר תנאי מתנאי שחרורו להיות נוכח בדיון בבקשת החילוט. עוד טען כי חוק המעצרים הוא חוק הפוגע בזכויות אדם ולפיכך יש לפרשו על דרך הצמצום. לכך הוסיף כי הפירוש שהציע בא כוח העוררת לבית המשפט משנה, למעשה, את חוק המעצרים וראוי לו לבית המשפט שלא יעשה כן. לעצם הענין שלפנינו אמר כי אינו יודע מה סיבת היעדרו של המשיב מן הארץ ולפיכך לא יוכל "להגן על ענינו נאמנה".

הדיון

הערובה ועיכוב היציאה מן הארץ

6.לפני תחילת תוקפו של חוק המעצרים, נכללו דיני המעצר והעיכוב העיקריים בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט1969- ובחוק סדר הדין הפלילי. חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו השפיע על פרשנותם של דיני המעצרים וחיזק את ההגנה על זכויות הפרט בין היתר בדרך של הגבלת סמכויותיהם של גורמי אכיפת החוק (ראו, בין היתר, א' ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)" מחקרי משפט יג(1), (תשנ"ו) 5; י' קרפ "החקיקה הפלילית לאור חוקי-היסוד" מחקרי משפט יג(1) , ( תשנ"ו) 275; דנ"פ 2316/95 בש"פ גנימאת נ' מ"י, פ"ד מט(4), 589)). הוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו אף הינחו את הצעת חוק המעצרים (ראו דברי ההסבר להצעת החוק, ה"ח 2366 התשנ"ה, 306).

מול ההגנה על זכויות הפרט עומדת ההגנה על החברה ו"מקובל על הכול כי איזון ראוי בין זכויות הנאשם לבין האינטרס הציבורי מצדיק מעצר לשם הבטחת קיומו התקין של ההליך הפלילי". (ראו דברי המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מ"י פ"ד מט(3) 355, 405). בדומה לכך, מצריכה גם פרשנותו של סעיף 51 איזון ראוי בין זכויות המשוחרר בערובה לבין האינטרס הציבורי.

7.ענין עיכוב היציאה מן הארץ הוסדר בסעיף 48(ב) לחוק המעצרים:

"48.(א)----

(ב) לא יצווה שופט על איסור יציאה מן הארץ, אלא אם כן נתקיימו שניים אלה:

(1) קיימת אפשרות סבירה שהמשוחרר לא יתייצב לחקירה, לדיון במשפט או לנשיאת עונשו;

(2) לא ניתן להבטיח את התייצבותו בהמצאת ערובה מתאימה, או בקביעת תנאי שחרור מתאימים."

סעיף זה נוקט לשון של "לא יצווה" ברישא ודומה שיש בכך כדי ללמד על מגמתו. על כך נאמר גם בדברי הסבר להצעת חוק המעצרים: "במערכת שיקוליו יבחן בית המשפט אמצעי זה כאמצעי אחרון, שכן יש להעדיף על פניו כל אמצעי אחר אשר פוגע פחות בחירותו של הפרט כגון הטלת ערובה מתאימה." (ה"ח 2366 התשנ"ה, 323). מול פן זה של הערובה, כאמצעי חלופי למעצר או לעיכוב יציאה מן הארץ, עומד הפן השני שלה - הבטחת התייצבותו של המשוחרר בערובה וכן הרתעתו מהפרת תנאי השחרור. כך נאמר, בין היתר:

" הטלת ערובה מתאימה אשר יש בה כדי להקטין את סיכויי האי-חזרה, עשויה לעתים להיות אמצעי מתאים אשר יש בו כדי להצדיק הימנעות מהטלת איסור יציאה" (בש"פ 6654/93 בינקין נ' מ"י , פ"ד מח(1) 290, 294).

"מודעותו של הנאשם לכך שהפרת תנאי הערובה (קרי: פגיעה באינטרס הציבורי) עלולה להביא לתשלום הערבות או לחילוט העירבון מהווה תמריץ שלילי להפרתם" (בש"פ 2708/95 שפיגל ואח' נ' מ"י פ"ד מט(3) 221, 238).

"תכליתה של הערבות הנדרשת לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) היא להבטיח את האינטרס הציבורי של הבטחת התייצבותו של הנאשם לבירור דינו בבית המשפט---" (בש"פ 653/98 גרבי ואח' נ' מ"י , (טרם פורסם)).

הוראת סעיף 51 וזכות הנוכחות בהליך הפלילי

8.זכותו של נאשם להיות נוכח במשפטו מעוגנת בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי: "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". זאת אחת מזכויות היסוד של הנאשם בשיטתנו, אולם זכות זאת היא יחסית ואין היא זכות מוחלטת. כך מורה, לדוגמא, סעיף 128(2) לחוק סדר הדין הפלילי כי במקרים מסוימים רשאי בית המשפט לדון נאשם בהיעדרו על פי בקשתו (לעניין זה ראו בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ ואח' נ' מ"י,

פ"ד נ(2) 769 (להלן - "עניין המפריס ")). הזכות להיות נוכח בדיון חלה גם בהליכים לפי חוק המעצרים וגם כאן היא יחסית. בסעיף 16 לחוק המעצרים, שענינו הארכת מעצרו של חשוד או של נאשם, נקבע כי "הדיון יתקיים בפני החשוד", כאשר, לעומתו, מונה סעיף 57(א) מקרים שבהם מותר לקיים דיון שלא בפני המשוחרר בערובה.

9.כזכור, לפי החלופה הראשונה של הפירוש שהציע בא כוח העוררת לסעיף 51 לחוק המעצרים (עיינו סעיף 4 דלעיל) ניתן לדון בבקשת חילוט וכן בבקשה למעצר או לשחרור בערובה בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור בהעדרו של המשוחרר בערובה. פרשנות זאת יש לדחות. היא אפשרית - אמנם, בדוחק - מבחינת לשון החוק, אולם אין היא עולה בקנה אחד עם זכותו הבסיסית של החשוד או של הנאשם להיות נוכח בהליך הפלילי ועם תכליתו של חוק המעצרים לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פרשנות כזאת גם עלולה לפגוע בזכות הנוכחות של משוחררים בערובה שלא נמלטו, שאין מניעה להביאם לפני בית המשפט. כך אמר בית המשפט המחוזי בהחלטתו בענין הנדון: "בחלק ניכר מהמקרים, ויתכן במרביתם, אין מדובר במשוחרר בערובה שנמלט ואיננו, ובהחלט יתכן שהחילוט מתבקש לגבי מי שהפר תנאי מתנאי השחרור, ונתפס בכף או הינו זמין וניתן לשמוע את טענותיו. אין להעלות על הדעת כי גם במקרים כאלה, יתנהל הדיון בהעדר אותו אדם ויודגש כי אין כל אבחנה בלשון החוק בין סוגים שונים של מפירי תנאים".

10.לעומתו טען בא כוח המשיב כי סעיף 51 מעניק למשוחרר בערובה "זכות אישית" - כפי שהוא מכנה אותה - להשמיע את טענותיו בדיון. לגרסתו, אין לקיים דיון בבקשת חילוט בלי נוכחותו של המשוחרר. גם גישה זאת - העומדת בקוטב השני מול עמדת בא כוח העוררת - אין לקבל. זאת, משום שהיא מאפשרת למשוחרר בערובה שנמלט, שסיכל בכך את המשך חקירתו או משפטו, גם "להגדיל לעשות" ולפטור את עצמו מחילוט הערבות שנתן להבטחת התייצבותו. גישה זאת גם עושה את יסוד ההרתעה הגלום בערובה כאין וכאפס. תוצאה שלילית נוספת היא בכך שירבו עיכובי היציאה מן הארץ בשל החשש שלא ניתן יהיה להבטיח את התייצבותו של המשוחרר על ידי המצאת ערובה. בסיכום, סופה של פרשנות כזאת עלול להיות שזכותו של אדם להיות נוכח בהליך תהיה מוחלטת, אבל תיפגע זכותו להשתחרר בערובה ולצאת מן הארץ.

פרשנות שתוצאתה אבסורדית

11.יש, אפוא, טעם רב בטענה כי פרשנותו של סעיף 51 לפי פשט לשונו - לאמור, כי דיון בבקשת חילוט לעולם לא יתקיים בהעדרו של המשוחרר בערובה - תגרום לתוצאה אבסורדית ולסיכול תכליתה של הערובה, במקרים שבהם נעלם המשוחרר בערובה ולא ניתן להביאו לפני בית המשפט. האם יש דרך פרשנית שתמנע תוצאה אבסורדית זאת?

מקובל עלינו כי יש מקרים שבהם מותר לשופט "להתיר את מוסרותיהן של המלים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית" (ע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי , פ"ד לה(2) 145,141, שבו דובר, אמנם, בפרשנותו של הסכם). מותר לשופט לתת ללשון החוק משמעות שאינה מתיישבת בהכרח עם הפירוש על דרך הפשט, אולם תוצאתה הגיונית, מונעת את האבסורד והיא מגשימה את מטרתו של החוק. היטיב לומר זאת פרופ' א' ברק:

"ברשימה ארוכה של פסקי-דין ציין בית המשפט העליון, כי כאשר מתן משמעות טבעית ורגילה ללשון החוק מובילה את הפרשן לתוצאה אבסורדית, מותר לפרשן ליתן ללשון החוק משמעות שאינה טבעית ואינה רגילה, ובלבד שבמתן משמעות זו תוגשם מטרתו של החוק. (א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני פרשנות החקיקה) בעמ' 282-281).

בנסיבות בהן פרשנות לשון החוק כפשוטה מביאה לתוצאה בלתי הגיונית, נוקט, אפוא, בית המשפט בדרך של פרשנות תכליתית. בא כוח המשיב טען אמנם - ויפה טען - כי חוק הפוגע בזכויות אדם יש לפרש בדרך מצמצמת, אך אין לנהוג כך כאשר השאיפה שביסוד פרשנות כזאת איננה ניתנת להגשמה. גם לכך יפים דברי פרופ' א' ברק:

"אין הפרשנות המצמצמת תוצאה אשר תושג בכל מקרה, אלא שאיפה הנובעת מהחזקה בדבר כיבוד זכויות האדם. כאשר חזקה זו מתנגשת עם חזקות אחרות ייתכן והשאיפה לא תהיה בת-הגשמה, וממילא לא יינתן לחוק פירוש מצמצם. הנה כי כן, הפרשנות המצמצמת הינה תוצאה של פעולת כללים ועקרונות. אין היא עצמה, לא בגדר כלל ולא בגדר עיקרון ( שם ,

בעמ' 558).

דוגמא לשימוש בפרשנות תכליתית שבאה למנוע את סיכול ההליך, במקרה שיש בו צד דמיון לעניננו, ניתן למצוא בבש"פ 6292/96 חזן נ' מ"י (לא פורסם). באותו ענין נדונה הוראת סעיף 21א.(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (כנוסחו לפני חקיקת חוק המעצרים) שהורה לאמור:

"(ב) לא יתן בית המשפט צו מעצר לפי סעיף קטן (א), אלא אם נוכח לאחר ששמע את הצדדים , שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה---" (ההדגשה שלי - י'ט').

באותו מקרה פירש השופט ת' אור את לשון הסעיף כך:

"'לאחר ששמע' - משמעותו, שניתנה זכות ואפשרות לנאשם להשמיע טענותיו. אין משמעותו שרשאים הנאשם או סניגורו שלא להתכונן לדיון ולסרב לטעון לגוף העניין, שאז יחשב הנאשם כמי שלא התקיימו לגביו תנאי סעיף 21א.(ב) לחוק. בנסיבות המקרה ניתנה אפשרות לכך, ועל סמך כל האמור לעיל, רק מנימוקים התלויים בנאשם או סניגורו לא הושמעו הטענות". (דוגמא נוספת לפרשנות תכליתית הבאה למנוע תוצאה אבסורדית ראו בבג"צ 906/95 שמואלביץ נ' מ"י, פ"ד מט(2) 184).

12.גם בבואנו לפרש את סעיף 51 לחוק המעצרים, יש לנקוט בפרשנות תכליתית שתמנע את התוצאה האבסורדית שעליה הצבענו למעלה. אכן, לפי פשט לשונו של הסעיף זכאי, לכאורה, המשוחרר בערובה להיות נוכח ("להיות מובא") בדיון בבקשת החילוט. אולם, אם מבקשים למנוע תוצאה זאת יש לפרש את המלים "שופט הדן בענינו של משוחרר בערובה, שהובא לפניו" בדרך הפרשנות התכליתית, כאילו בסעיף נכתב "למעט מי שנמלט ואי אפשר להביאו לפני בית המשפט". לפיכך יתקיים הדיון בהעדרו. זאת ועוד. ניתן גם לראות באי חזרתו של המשוחרר בערובה לארץ משום ויתור על זכותו להתייצב לדיון ולפיכך ניתן לקיים את הדיון בהעדרו. כאן ראוי להוסיף כי במקרה שלפנינו מדובר במשיב המיוצג על ידי עורך דין וכך ניתנה לו ההזדמנות להשמיע, באמצעות סניגורו, את טענותיו לעניין החילוט.

לא למותר להביא כאן מדבריו הקולעים של השופט א' סטרשנוב במאמר הדן בשפיטת נאשם בהעדרו:

"אין להשאיר בידי הנאשם את המונופול על קיומו התקין והסדיר של ההליך המשפטי: ירצה - ישתתף בו; לא ירצה - לא ייטול בו חלק; רצונו של נאשם כבודו, אך בכך לא ימנע את המשך ההליך שלא בנוכחותו. קיומו של הליך פלילי תקין ויעיל הנו מיסודות קיומה של חברה מתוקנת ובת תרבות. נאשם איננו רשאי למנוע את קיומו של ההליך הפלילי על ידי היעדרותו המכוונת מהמשפט, ובכך לסכל עשיית דין וצדק. כלל זה מתיישב בעיני כהלכה עם העיקרון העליון של זכותו הבסיסית-החוקתית של הנאשם להיות נוכח במשפטו, ואין הוא עומד בסתירה לו כלל ועיקר.----נאשם איננו רשאי להכתיב לבית המשפט ולציבור כולו את דרך ניהול המשפט הפלילי, ולחבל במו ידיו והתנהגותו בהשלמתו של ההליך. משניתנו לנאשם הזכות, ההזדמנות והאפשרות להיות נוכח במשפטו והוא מצדו דחה את כולן - בין משום שהנו טרוד בעסקיו; בין משום שהוא במעצר ואיננו מוכן להיות נוכח בדיונים; בין שהוא כופר ב'לגיטימיות' של בית המשפט; ובין שהוא נמלט מאימת הדין ואיננו מתייצב למשפט - אין כל מניעה, משפטית או רעיונית, לנהל את הדיון בהיעדרו של הנאשם." (א' סטרשנוב "שפיטת נאשם בהעדרו" המשפט (9) 26, בעמ' 32,31; לעניין שפיטת נאשם בהיעדרו ראו גם עניין המפריס וכן ע"פ 1632/95 משולם ואח' נ' מ"י , פ"ד מט(5) 534, 550-547).

13.חיזוק נוסף לפרשנות לפיה, בהתקיים נסיבות מסוימות, מותר לקיים את הדיון בחילוט הערובה בהעדרו של המשוחרר בערובה ניתן למצוא באנלוגיה לסעיף 104 לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף זה ענינו תפיסת נכסי נאשם שנמלט והוא מורה כי:

"104.(א) נאשם שנמלט או מסתתר ואין אפשרות למצאו, רשאי בית המשפט, לבקשת פרקליט מפרקליטות המדינה, ואם הוא סבור שהדבר עשוי להביא להתייצבותו של הנאשם, לצוות על תפיסת כל נכס מנכסיו של הנאשם, מיטלטלין או מקרקעין, על רישום עיקול עליהם בפנקסי המקרקעין או על מינוי כונס נכסים עליהם, ולהורות מה ייעשה בנכס ובפירותיו כל עוד הצו בתקפו.

(ב)---

(ג)---."

סעיף זה נותן בידי הפרקליטות כלי המאפשר לנקוט באמצעים נגד רכושו של נאשם, על מנת למנוע ממנו לסכל בהתנהגותו את ההליך המשפטי המתנהל נגדו. תפיסת נכסים היא צעד קיצוני הפוגע בזכויות הנאשם, אך מול פגיעה זאת עומד הצורך להגן על האינטרס הציבורי שבניהול ההליך הפלילי והצורך להרתיע נאשם מלהתחמק ממשפטו. (לעניין הוראת סעיף זה ראו י' קדמי על סדר הדין בפלילים

חלק שני (ספר ראשון) [מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ח1998-] בעמ' 642-641).

סיכום

15.בד"נ 3/62 שר הפנים נ' מוסא , פ"ד טז(4) 2467, 2470 שאל השופט זילברג:

"מה יעשה השופט ולא יחטא, בעמדו מול הוראת-חוק הגוררת אחריה תוצאה קיצונית, אשר לדעתו - אין הדעת סובלתה? המותר לו, במקרה חירום זה, לעקם את הכתוב ולהוריד את תחולת החוק עד לשיעור הרציונלי שבו - רציונלי, לדעת השופט - או דילמא חייב הוא לומר: 'יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו', אך עד שלא עשה כן, חייב אני להחיל את החוק כמות שהוא, ללא כל גירוע או ייתור ?"

השופט זילברג סבר אומנם כי "מן הדין והחובה הוא ללכת בדרך השניה", אך על פי דעת הרוב שם ניתנה לסעיף החוק שבו דובר פרשנות שאיננה "גוררת אחריה תוצאה קיצונית". וכך כתב השופט זוסמן בדחותו את הפרשנות שהציע היועץ המשפטי לממשלה:

"אם נסכים לטענה זו, חייבים אנו להעמיד את המחוקק בחזקת אדם המתכוון לתוצאה אבסורדית, שהדעת אינה סובלתה ושיש בה כדי לעוות את הדין, והלא כלל גדול בדיני הפרשנות הוא שלא זו כוונתו" ( שם , בע' 2476).

גם בעניננו כך. יש לפרש את סעיף 51 לחוק המעצרים בדרך של פרשנות תכליתית שתמנע את התוצאה האבסורדית שאם מפר המשוחרר בערובה את תנאי השחרור אי אפשר לאכוף עליו את הערובה מכח הפרה זאת עצמה . כפי שנאמר, המשמעות שיש לתת, אפוא, לסעיף היא שאינו חל על מי שנמלט ואי אפשר להביאו לפני בית המשפט. יש גם מקום לראות את המשוחרר בערובה שהפר את תנאי הערובה ולא התייצב לדיון כמי שויתר על זכותו. גישה פרשנית זאת מאזנת כראוי בין זכויות המשוחרר בערובה לבין האינטרס הציבורי, מבטיחה שימוש מאוזן וראוי מצד בתי המשפט באמצעי של שחרור בערובה, ובכך מגשימה אל נכון את מטרותיהם של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ושל חוק המעצרים.

16.בטרם אבוא לחתום את החלטתי, שתי הערות שוליים:

א.בא כוח המשיב טען כי אינו יודע מדוע נעדר מרשו מהארץ ולפיכך לא יוכל לייצגו נאמנה בדיון בבקשת החילוט. על כך יש להשיב כי דין ההחלטה בבקשת החילוט הערבות כדין כל החלטה בעניין מעצר או שחרור בערובה; דהיינו, החילוט אינו בלתי הפיך ואם יתגלו עובדות חדשות בנוגע לסיבת היעדרותו של המשיב מן הארץ פתוחה לפניו הדרך להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת החילוט (וראו: י' קדמי על סדר הדין בפלילים , חלק ראשון, [מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ח1998-] בעמ' 269).

ב.סעיף 57 לחוק המעצרים מורה כי בדיון לפי סעיפים 43, 52, 53, ו58- "מותר לדון בבקשת תובע שלא בפני המשוחרר בערובה אם הומצאה למשוחרר בערובה הודעה על הדיון 48 שעות מראש." בא כוח המשיב טען לפנינו כי אם תאומץ הפרשנות שלפיה ניתן לקיים את הדיון בבקשת החילוט בהעדר המשוחרר בערובה יש להמציא לו הודעה על הדיון כאמור בסעיף זה. גם טענה זאת יש לדחות. הסעיפים שעליהם חל סעיף 57 מפורטים בגופו ואין מקום להחילו גם על דיון לפי סעיף 51 לחוק המעצרים. טעם נוסף לדבר הוא שהטלת חובת הודעה במקרה כמו זה שלפנינו עלולה לסכל את ההליך, כמו אי ההתייצבות של המשוחרר בערובה אם מפרשים את הסעיף לפי פשט לשונו.

17.לפיכך אני מציע לחברי המכובדים, לבטל את החלטותיהם של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט השלום ולהחזיר את הדיון לבית משפט השלום על מנת שידון, לגופו של עניין, אם לחלט את הערבויות.

ש ו פ ט

השופט י' קדמי:

אנכי מסכים להחלטתו של חברי, השופט טירקל. אכן, אין זה מתקבל על הדעת, שמשוחרר בערובה יוכל לסכל את חילוט ערבותו על ידי מניעת הבאתו, פיזית, בפני בית המשפט, לדיון בתוצאות הפרתה. מקובל עלי, כי משוחרר בערובה המסכל את הבאתו בפני בית המשפט, כמוהו כמי שויתר על הצורך בנוכחותו בעת הדיון בהפרת תנאי שחרורו. הדרישה לנוכחות המשוחרר בדיון בהפרת תנאי שחרורו, נועדה לאפשר לו להתגונן בפני חילוט הערובה ולא לפתוח לו פתח לסיכול החילוט.

התנאי הבסיסי לשחרור בערובה, הוא התיצבות לדין; והערובה נועדה, בראש ובראשונה, להבטיח מילויו של תנאי זה. הטענה שהימלטות - או הסתתרות - מן הדין, מסכלת את מימוש הערובה שנועדה להבטיח את ההתיצבות, מופרכת מתוכה.

ש ו פ ט

השופט ח' אריאל :

1.אני מסכים לתוצאה.

לדעתי אין הכרח למצוא את הפתרון בפרשנות מפותלת של הוראות הדין המסובכות ומשובשות.

חילוט הערובה נובע מהערובה עצמה על פי תנאיה, היינו המפר, במקרה זה הנמלט מהארץ שאינו מופיע לדיון, ערבותו עלולה להיחלט.

הדרישה כי נמלט כזה יהיה נוכח בדיון לעניין חילוט ערבותו, היא אבסורד המסכל את עצם מטרת הערובה.

במקרה כזה, פשיטא, שבית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו הטבועה, תוך שימוש בשכל הישר ובהגיון, לחילוט הערובה, בבחינה "הפה שהתיר - הוא הפה - שאסר".

2.אגב: כל תוצאה אחרת, היה בה כדי להזיק דווקא למשתחררים בערובה, עצמם; שכן או אז אם לא ניתן לחלט את הערובה, ללא נוכחות הנמלט, לא היה מקום שבית המשפט ישחרר נאשמים בערובה.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט י' טירקל.