ע"א 962/01 יעקב ריבנוביץ נ. מדינת ישראל

1.העורר הינו חשוד מרכזי בחקירה מסועפת ומורכבת שמנהלת היחידה הארצית לחקירות הונאה בחשד לזיוף מסמכים ולהוצאת כספים במרמה בסכומי עתק, כספים שהוברחו, לפי הטענה, מן הארץ. העורר, שהוא תושב ארצות הברית, נעצר עם הגיעו ארצה ביום 21.6.2000. למחרת מעצרו הובא העורר בפני בית משפט השלום בתל אביב-יפו. בדיון הודיע בא-כוח המשטרה לבית המשפט כי הצדדים הגיעו להסכמה לפיה העורר ייעצר ליום אחד ולמחרת ישוחרר בתנאים מגבילים. בית המשפט (השופט מ' שמאי) נתן להסכמת הצדדים תוקף של החלטה וכך כתב:

"על דעת הצדדים ובהסכמתם ניתן בזה תוקף של החלטה של בית משפט על התנאים האמורים לעיל".

באומרו "התנאים האמורים לעיל" כיוון בית המשפט לתוכן ההסכמה כפי שנרשמה בפרוטוקול מפיהם של בא-כוח המדינה ובא-כוח העורר, ואלה הדברים:

"ב"כ המבקשת: ...המשיב ייעצר עד מחר 23.6.00 בשעה 14:00 ולאחר מכן ישהה במעצר בית עד יום רביעי 28.6.00 עד שעה 14:00, התחייבות עצמית על סך 100,000$, ערבות בנקאית על סך 100,000$ או שווה ערך של 100,000$ בשקלים, אשר תומצא לבית המשפט עד ולא יאוחר מיום 28.6.00, ערבות צד ג' על סך 300,000$ תומצא עד ולא יאוחר מיום 26.6.00. יפקיד דרכונו במשרדי יאח"ה מידית וזאת עד לסיום ההליכים המשפטיים ו/או עד להחלטה אחרת של בית המשפט, המוקדם מבין שניהם.

ב"כ המשיב: אני מסכים לתנאים כפי שסוכמו עם חברי... המשיב הוא תושב ארה"ב אזרח ישראלי והוא יזדקק לדרכונו. לכן הסכמנו כי במידה ויהיה צורך בדרכונו תוגש בקשה לבית המשפט ".

[ההדגשות הוספו].

לאחר ששוחרר ממעצרו בהחלטת בית משפט השלום, פנה העורר לבית המשפט מספר פעמים בבקשה להתיר לו לקבל את דרכונו חזרה ולצאת מן הארץ לתקופות קצרות. כל בקשותיו של העורר נדחו, כאשר הערכאות השונות קבעו בהחלטותיהן כי נוכח אופי החשדות המיוחסים לעורר ובשים לב לכך שמרכז חייו בארצות הברית, קיים חשש ברמת הסתברות גבוהה כי אם יינתן לעורר מבוקשו הוא עלול להימלט מן החקירה, אשר קיים אינטרס ציבורי חשוב בהמשך קיומה. [ערר על החלטה של בית המשפט המחוזי בעניין זה נדון בבית משפט זה ונדחה. ראו: בש"פ 5851/00 רבינוביץ נ' מדינת-ישראל , פ"ד נד(3) 666].

2.ביום 26.12.2000 פנה העורר לבית משפט השלום בבקשה לביטול הערובה ותנאי השחרור בערובה שהושתו עליו. העורר סמך את בקשתו על הוראת סעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "החוק"). טענת העורר היתה כי משלא התבקשה הארכת תוקפן של הערבויות, הרי שתוקפן פקע בתום פרק הזמן של 180 ימים כקבוע בחוק. העורר דרש כי דרכונו יוחזר לו לאלתר, וכי יופקעו כל הערבויות שהושתו עליו בהחלטת בית משפט השלום. יומיים לאחר שהעורר הגיש את בקשתו, ביום 28.12.2000, הגישה משטרת ישראל לבית המשפט בקשה להאריך את תוקף הערבויות שהושתו על העורר וכן הארכת עיכוב יציאתו מהארץ ב180- ימים נוספים. לחלופין ביקשה המשטרה, במידה שבית המשפט ימצא כי פג תוקפן של הערבויות שהושתו על העורר, כי בית המשפט יורה על חידוש הערבויות ואיסור יציאת העורר מהארץ לתקופה של 180 ימים. שתי הבקשות נדונו במאוחד. בית משפט השלום (השופטת מ' דיסקין) קבע בהחלטתו, כי הצדדים הסכימו שמשך הזמן לקיומן של הערבויות ואיסור היציאה מהארץ יהיה "עד לתום ההליכים"; לדעת השופטת בבית משפט השלום, סעיף 58 לחוק אכן מגביל את משך הזמן שבו ניתן להשית ערובה ותנאי שחרור בערובה על חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, אולם הסכמת הצדדים מלמדת שכוונתם היתה כי הערובה ותנאי השחרור בערובה יהיו בתוקף לתקופה המקסימלית הקבועה בחוק, קרי- ל360- ימים. שופטת השלום סברה, אפוא, כי תוקף הערבויות ותנאיהן טרם פג ודחתה את בקשת העורר.

העורר ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי ועררו נדחה. בית המשפט המחוזי (השופטת ר' לבהר-שרון) נפנה לבחון את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בעניין הערובה ותנאי השחרור בערובה והגיע למסקנה כי הצדדים בחרו להתנות על סעיף 58 לחוק בגבשם הסדר חוזי במהותו הכולל שני חלקים: מחד - התחייבות של העורר לפיה הוא מסכים כי תנאי השחרור יהיו בתוקף "עד לסיום ההליכים המשפטיים", ומאידך - התחייבות של המדינה לאפשר לחשוד בכל עת, לפני חלוף תקופת 180 הימים הקבועה בחוק, לבקש להחזיר לו את דרכונו ולבטל את צו עיכוב היציאה מהארץ, וזאת אף מבלי שיתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 52 לחוק, המאפשרים לחשוד לבקש עיון חוזר. השופטת בבית המשפט המחוזי סברה כי היות שההסכמה בין הצדדים היא חוזית במהותה, חלה על הצדדים חובת תום הלב, וקבעה כי העורר נהג שלא בתום לב כאשר המתין מספר ימים לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק וניסה "לנצל חלל" הקיים בהסכם בינו לבין המדינה. לפיכך, גם אם אין נוקטים בפרשנות של בית משפט השלום להסכם בין הצדדים, הרי שלכל הפחות יש לפרש את הסכמת הצדדים כהסכמה לדון מחדש בבקשה לחידוש התנאים לאחר חלוף פרק זמן של 180 ימים. השופטת סברה, אפוא, כי היות שהמדינה מילאה את חלקה בהסכם בתום לב, יש לדון בבקשתה להארכת תוקפן של הערבויות, על אף חלוף המועד הקבוע בחוק. השופטת בבית המשפט המחוזי החליטה כי יש לאפשר למשטרה להשלים את החקירה, שטרם מוצתה, והורתה על הארכת תנאי השחרור בערובה לתקופה נוספת של 180 ימים. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

3.בא-כוח העורר טען בפניי כי לשונו של סעיף 58 לחוק פשוטה וברורה והעולה ממנה הוא כי הארכת הערובה תיתכן אך ורק "בתוך תקופת הערובה" בת 180 הימים. לטענתו, כל פירוש אחר אינו יכול לעלות בקנה אחד עם כוונת המחוקק. באופן דומה, חידוש תנאי הערובה לאחר שפגה תקופת 180 הימים הקבועה בחוק אף הוא אינו אפשרי שכן אף הוא עומד בסתירה ללשונו הברורה של סעיף 58 לחוק. יתר על כן, חידוש ערובה, להבדיל מהארכתה, משמעו, לכאורה, חידוש מירוץ תקופת הערובה באופן שיאפשר הארכת תחולתם של תנאי הערובה לתקופות ארוכות בהרבה מאלו שנקבעו על ידי המחוקק. לפיכך, טענת בא-כוח העורר היא כי החלטת בית המשפט המחוזי מרוקנת את הוראת סעיף 58 לחוק מכל תוכן והופכת אותו ל"אות מתה" בספר החוקים. בא כוח העורר הוסיף וטען כי הזכות לצאת את הארץ היא זכות חוקתית בעלת מעמד על-חוקי, המעוגנת בסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועל כן אין לשללה אלא בהוראה מפורשת בחוק. שלילת הזכות בדרך "פרשנית" כפי שנעשה על ידי בית המשפט קמא, אינה עולה בקנה אחד עם מעמדה החוקתי.

בא-כוח המדינה לא ביסס את טיעוניו בפניי על קיומו של "חוזה" בין הצדדים, וטוב עשה שלא חזר עוד על טעם זה כנימוק להארכת תנאי הערובה. טענתו של בא-כוח המדינה בפניי היתה כי סעיף 58 לחוק מסמיך את בית המשפט להאריך ערבויות טרם פקיעתן ומכך ניתן ללמוד על כוונת המחוקק כי תוקף הערבויות (עד לגבול המירבי הקבוע בחוק) הוא עניין לשיקול דעת של בית המשפט. במסגרת שיקול דעת זה רשאי בית המשפט, אף כי הדבר אינו נאמר במפורש בחוק, לחדש ערובות אף לאחר פקיעתן, על פי התפתחויות החקירה. העובדה שנקטע הרצף בין שתי תקופות שבהן נתבקש בית המשפט להטיל תנאי ערובה, יכולה, לדעת בא כוח המדינה, לשמש שיקול במגוון השיקולים שיכול בית המשפט לשקול בבואו להכריע האם להיענות לבקשת החידוש, ובכלל זה על בית המשפט לשקול אף את מידת הפער בין התקופות. עם זאת, בא כוח המדינה סבור כי שיקול דעת בית המשפט לא נשלל על ידי המחוקק וכי לבית המשפט "סמכות טבועה" המאפשרת לו למצוא פתרון הולם למצבים כגון דא. המדינה סבורה כי נוכח חומרת העבירות שבהן חשוד העורר ונוכח מורכבות החקירה בעניינו, אין לאפשר לעורר להיתלות בנוסחו המילולי של החוק ועל בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולחדש את תקופת הערבויות, וזאת אף אם טעו חוקרי המשטרה בהבנת המצב המשפטי לאשורו.

4.על השאלה שבפנינו חולשת הוראת סעיף 58 לחוק אשר זו לשונה:

תוקף הערובה

"(א) הערובה ותנאי השחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב אישום נגד החשוד תוך 180 ימים; ואולם בית המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה ואת תנאיה לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים, אם הוגשה בקשה באישור תובע.

(ב) בית המשפט רשאי להורות על הארכה נוספת של הערובה ותנאיה לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, אם הוגשה בקשה לכך באישור היועץ המשפטי לממשלה".

לשונו של הסעיף היא ברורה וחד משמעית. נקבע בו כי יש לבית המשפט סמכות להאריך את תקופת הערובה ותנאי השחרור בערובה בתוך תקופת הערובה . הסעיף דן, אפוא, בסמכויות הארכה לתקופה מוגבלת אשר קבע המחוקק. בית משפט זה כבר נתן דעתו לפרשנות הסעיף בהחלטתו של השופט ברק בבש"פ 78/91 ועקנין נגד מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 127, 129 אשר קבע:

"דעתי היא כי עם תום 180 הימים מתום שחרורו בערובה ומשלא הוגש כתב אישום או הוארכה תקופת הערובה מופטרים החשוד וערביו מהערובה בלא כל צורך בפעולה משפטית כלשהי (הפטר 'אוטומאטי')".

לפיכך, המחוקק לא הותיר בידי בית המשפט שיקול דעת להאריך ערובה ותנאים לשחרור כתום המועד הקבוע בחוק. [לעניין זה ראו גם: בש"פ 3001/91

בינקין נ' שנהב (לא פורסם)]. למעשה, נוסח הסעיף מדגיש כי מדובר בהארכת התנאים ולא בחידושם ולעניין זה אף נקט המחוקק בכפל לשון. לא זו בלבד שהמחוקק נקט בביטוי "להאריך" את תקופת הערובה, והארכה היא תמיד, מעצם טיבה, בתוך תקופת התוקף של העניין נשוא ההארכה, אלא אף נאמר במפורש כי הארכה זו תעשה "בתוך תקופת הערובה". נראה, כי בא-כוח המדינה היה מודע לחולשתה של בקשת הארכת תנאי השחרור לאחר פקיעתם. מטעם זה שם את הדגש בטיעוניו על כך שהמשטרה אף פנתה בבקשה חלופית לחידוש הערובות. עיקר טיעונו התבסס כאמור על סמכותו הטבועה של בית המשפט לחדש את הערובה לאחר פקיעתה. טיעונו זה של בא-כוח המדינה אינו יכול לעמוד. בסעיף 58(א) לחוק קבע המחוקק את האיזונים הנראים לו כראויים בין הגבלת החירות והחופש האישי של חשוד לבין הצורך באכיפת חוק ובקיום הליכים תקינים. הסמכות לקבוע תנאי ערובה היא סמכות הכוללת גם הגבלה על חופש התנועה של חשוד, גם סמכות לפגוע בזכותו החוקתית לצאת מן הארץ ובדרך כלל גם פגיעות נוספות הנוגעות לזכויותיו הקניניות. בכגון אלה הטלת מגבלות על חירויות הפרט, אין לפעול אלא על פי ההסמכה המפורשת של המחוקק. האפשרות של בית המשפט לפעול מכוח "סמכותו הטבועה" היא מצומצמת רק לאותם מקרים בהם עולה הסמכות בקנה אחד עם הוראות החוק וכאשר היא מתחייבת מתפקידו של בית המשפט בבואו לתת תוקף לתכלית החקיקתית. בחנתי אחת לאחת את הדוגמאות אשר הביא בפניי בא-כוח המדינה כדי לבסס את טיעונו בדבר כוחו של בית המשפט לפעול מכוח "סמכותו הטבועה". נראה, כי אף אחת מהדוגמאות הללו אינה דומה למקרה שלפנינו. אין ספק שכאשר נדרש בית המשפט ליישם הוראת חוק אשר פרשנותה המילולית תביא לתוצאה אבסורדית ובלתי מתקבלת על הדעת יכול הוא ליתן ללשון החוק משמעות שאינה טבעית ואינה רגילה, ובלבד שבמתן משמעות זו תוגשם מטרתו של החוק [ראו: א' ברק, "פרשנות במשפט" (כרך שני) 281-282; וראו למשל: בש"פ 7323/98 מדינת ישראל נ' רגואן , פ"ד נג(4) 126]. פרשנות הוראת סעיף 58 לחוק כאילו מקנה היא לבית המשפט סמכות לחדש ערבויות לאחר שפקעו כדבר שבשגרה, מרוקנת את הוראת החוק מתוכן ולעניין זה אין בהגבלת התקופה המחודשת לתקופה הקבועה בסעיף, היינו ל180- יום נוספים או תקופה נוספת בתנאים הקבועים בחוק, כדי לרפא את התוצאה אותה ביקש המחוקק למנוע.

נוכח נוסחו המפורש של החוק התלבטתי לא מעט בשאלה מה הדין כאשר על פי הנסיבות, לקראת תום תקופת 180 הימים, סבורה המשטרה שהחקירה אינה מובילה לתוצאה מפלילה בהעדר ראיות ולפיכך אינה מבקשת הארכה של הערבויות, וכעבור זמן השתנו הנסיבות וחידוש החקירה מחייב חידוש תנאי הערובה. בעת הדיון ביקשתי תגובתו של בא-כוח העורר למצב דברים היפותטי זה והוא ביקש להשיב על כך בכתב. בתום המועד שנקבע לכך הגיש בא-כוח העורר טיעון בכתב המתייחס לפרשנות סעיף 58 וטענותיו לעניין זה סדורות ומשכנעות. עם זאת, לא מצאתי בטענותיו התייחסות לשאלה אותה הצגתי בדיון. אמת, נכון כי שאלה זו אינה מתעוררת בעניין שלפנינו ורשאים אנו להשאירה ב"צריך עיון". כשלעצמי, לאחר ששקלתי בדבר, אני סבורה כי במצב של שינוי נסיבות שיש בו כדי להצדיק חידוש חקירה או עקב התפתחות חדשה בחקירה תלויה ועומדת, ניתן לבקש חידוש ערבויות אף כאשר מדובר באותה חקירה עצמה ובתנאי שהבקשה לחידוש מבוססת על התפתחות חדשה שהיא בגדר שינוי נסיבות. השאלה היחידה שתהיה טעונה הכרעה בנסיבות כאלה תתייחס למשך הזמן שניתן יהיה לקיים בו את תנאי הערובה. אולם, זה איננו המקרה שלפנינו.

5.מקובל עליי כי החקירה בעניין העבירות המיוחסות לעורר מסועפת ומורכבת ומצריכה היא תקופה ממושכת. החשד מתייחס לכספים שלפי הטענה הוברחו מהארץ ועניין זה מחייב אף שיתוף פעולה בין-לאומי בחקירה. במצב דברים זה, תקופה של 180 יום עשויה שלא להספיק למיצוי החקירה. עם זאת היה על המשטרה לפעול בהתאם למועדים הקבועים בחוק ולבקש את הארכת הערבויות הנדרשות לדעתה, כדי לאפשר את המשך קיום החקירה כשהעורר נמצא בארץ במהלכה. בהחלטתי בבש"פ 5851/00 הנ"ל ציינתי כי:

"יש מבחינת המשטרה חשיבות לקיים את החקירה בתנאים בהם ניתן יהיה לאמת ולעמת את פרטיה שעה שהעורר נמצא בישראל. לפיכך נראה שנוכחותו של העורר נדרשת לשם הבטחת עצם קיומה של החקירה והמשכה".

עם זאת הוספתי כי:

"על פי העקרונות הנזכרים בהחלטתי זו, ובהתחשב בשלב שבו נמצאים ההליכים - חקירה להבדיל מאישום - מתחייב כי תקופת עיכוב היציאה של העורר מהארץ לא תימשך זמן ניכר, ויש להגבילה לזמן הסביר הדרוש לעריכת פעולות החקירה החיוניות בהתחשב בטיבה ובאופיה של החקירה".

אני מניחה שמטעמים אובייקטיביים לא עלה בידי המשטרה לסיים את החקירה עד כה. מטיבן של חקירות מסועפות כאלה שבדרך כלל אין ניתן לקיימן ולסיימן תוך תקופה של 180 יום, אולם אין בכך כדי להצדיק סטייה מהוראות החוק. המחוקק הביא בחשבון את האפשרות של התמשכות החקירה והוא קבע את התנאים בהם ניתן יהיה ליתן ערובות להבטחת המשכה. מתנאים אלה אין לסטות.

אשר על כן, דין הערר להתקבל.