בש"פ 2066/13 אברהם ישראל נ. מדינת ישראל

האם מוסמך בית משפט השלום להאריך מספר פעמים תוקפם של ערובה ותנאי שחרור בערובה של חשוד במסגרת התקופה הקבועה בסעיף 58(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק או חוק המעצרים )? בסוגיה זו של דיני שחרור בערובה של חשוד עוסקת החלטה זו.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט ) מיום 13.3.2013 בע"ח 33457-02-13, בגדרה נדחה ערר המבקש כנגד החלטת בית משפט

השלום בראשון לציון מיום 24.1.2013 (ה"ת 17016-08-12) והוארך תוקף עיכוב היציאה מהארץ שניתן כנגדו.

העובדות הצריכות לעניין

1.

ביום 8.4.2012 נעצר המבקש בחשד לביצוע עבירות של גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה, הלבנת הון, רישום כוזב במסמכי תאגיד וזיוף. ביום 22.4.2012

שוחרר המבקש בתנאים מגבילים, לרבות צווי עיקול על חלק מרכושו וכן צו עיכוב יציאה מהארץ למשך 180 יום (החלטת השופט ר'

ארניה מיום 22.4.2012). בשלהי חודש ספטמבר 2012 הגישה המשיבה בקשה להארכת תוקף חלק מהערבויות ולהארכת תוקף איסור היציאה מהארץ ב-180 יום נוספים. הבקשה נתקבלה בחלקה, ותוקף הערבויות ואיסור היציאה מהארץ הוארך ב-90 יום החל מיום מתן ההחלטה ב- 7.11.2012.

ביום 21.1.2013 הגישה המשיבה בקשה שניה להארכת תוקף הערבויות ואיסור היציאה מהארץ, למשך 90 יום נוספים. גם בקשה זו נתקבלה באופן חלקי, ותוקפו של איסור היציאה הוארך ב-45 ימים בלבד (החלטת השופט מזרחי מיום 24.1.2013; להלן: ההחלטה השנייה ). בהחלטתו, דחה בית משפט השלום את טענת המבקש, לפיה על פי סעיף 58 לחוק, הארכה נוספת של איסור היציאה מהארץ יכול שתיעשה רק באישור היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש ), בנימוק כי ל בית המשפט הסמכות להאריך ערובה ותנאי שחרור בערובה לתקופה של 180 ימים נוספים (ובסך הכל 360 ימים), אף ללא אישור היועמ"ש.

2.

על ההחלטה השניה הגיש המבקש ערר אשר נדון ביום 26.2.2013 בפני השופטת ברנט . במסגרת הערר, ולצד טענות נוספות, טען המבקש כי ההחלטה בדבר הארכת תוקף איסור היציאה מהארץ ניתנה בחוסר סמכות, שכן ניתן להאריך תוקפו של איסור יציאה מהארץ פעמיים בלבד, ההארכה הראשונה לתקופה שאינה עולה על 180 ימים והארכה השניה עד ל-90 ימים, אך זאת באישור היועמ"ש.

השופטת ברנט דחתה את הערר, בציינה בקצרה, כי הגבלת המחוקק מתייחסת למשכה הכולל של ההארכה (קרי, עד 180 ימים), ולא למספר ההארכות האפשריות.

על החלטה זו נסבה הבקשה שלפני.

[במאמר מוסגר אציין, כי ביני לביני דחה השופט מזרחי בקשה נוספת של המשיבה להארכת צו איסור היציאה מהארץ, בהדגישו את הפגיעה המתמשכת במבקש ונוכח הערכתו כי עד להגשת כתב אישום, אם בכלל, תידרשנה הארכות נוספות. השופט מזרחי עיכב את ביצוע החלטתו עד ליום 10.4.2013 על מנת לאפשר למשיבה להגיש ערר. ואכן, ערר המשיבה על ההחלטה התקבל (החלטת השופטת בוסתן בע"ח 17016-04-13 מיום 14.4.2013), ונתקבלה בקשה נוספת של המשיבה להארכת צו איסור היציאה מהארץ, אליה צורף אישור מטעם היועמ"ש (מאחר שהסתיימה תקופת ההארכה הראשונה המקסימאלית), וצו איסור היציאה מהארץ הוארך עד ליום 1.5.2013 בהתאם לבקשה (החלטת השופט מזרחי מיום 17.4.2013)].

השאלה שבמחלוקת וטענות הצדדים

3.

סעיף 58 לחוק, תחת הכותרת "תוקף הערובה", קובע כהאי לישנא:

58. (א)

הערובה ותנאי השחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב אישום נגד החשוד תוך 180 ימים; ואולם בית המשפט רשאי,

בתוך תקופת הערובה , להאריך אותה ואת תנאיה, לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים, אם הוגשה בקשה באישור תובע.

(ב)

בית המשפט רשאי להורות על הארכה נוספת של הערובה ותנאיה לתקופה

שלא תעלה על 90 ימים, אם הוגשה בקשה לכך באישור היועץ המשפטי לממשלה (הדגשה הוספה – י"ע).

סעיף 58(א) קובע כי מקום בו בסופה של חקירה לא הוגש כתב אישום נגד חשוד, הערובה ותנאי השחרור בערובה יפקעו תוך 180 יום מהיום בו הוטלו. זו היא תקופה הערובה הסטטוטורית, אשר רשאי בית המשפט להאריכה לתקופה נוספת של 180 יום. אלא שלטענת המבקש, רשאי

בית המשפט

להאריך את הערובה ותנאי השחרור בערובה פעם אחת בלבד

לתקופה אחת שלא תעלה על 180 יום. לכן, מקום בו האריך בית המשפט את הערובה ב-90 יום, הוא אינו יכול לחזור ולהאריך את התקופה. לשיטת המבקש, מקום בו הארכה הראשונה היא לתקופה הנופלת מ-180 יום, הרי שכל ארכה נוספת כבר אינה נופלת בתוך תקופת הערובה, כאמור בסעיף 58(א) לחוק.

לדוגמה: אם בית המשפט האריך את הערובה ותנאי השחרור ב-90 יום, הרי שבפעם הבאה ש בית המשפט יבקש להאריך את הערובה, הדבר ייעשה כבר שלא בתוך תקופת הערובה שהיא 180 הימים הראשונים. בנוסף, הסעיף נוקט במילים "לתקופה נוספת", משמע, הארכה אחת בלבד, יהא אורכה אשר יהא.

4.

המבקש הצביע על סעיפי חוק אחרים בחוק המעצרים התומכים בשיטתו. כך לדוגמה (הדגשות הוספו – י"ע):

סעיף 13 (א)(3) לחוק העוסק במעצר לפני הגשת כתב אישום, מסמיך את

בית המשפט:

לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים...

וסעיף 62 (א) לחוק:

... רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת ...

מכאן טענת המבקש, כי מכלל הן בסעיפים אחרים בחוק, נשמע לאו לעניין סעיף 58 לחוק, ואין ל בית המשפט סמכות להאריך תקופת הערובה אלא פעם אחת באישור תובע בהתאם לסעיף 58(א), ופעם נוספת מכוח סעיף 58(ב), קרי, באישור היועמ"ש.

5.

המשיבה מצידה, התנגדה לבקשה, וגרסה כי עסקינן במקרה פרטי, שאינו מצדיק מתן רשות ערעור. לגופם של דברים, טענה המשיבה כי הפרשנות של המבקש היא מילולית, אין בה הגיון והיא אינה תואמת את תכלית החוק.

דיון והכרעה

6.

קצין ממונה או בית המשפט

מוסמכים להטיל ערובה ולקבוע תנאי שחרור בערובה לחשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, בהתאם לסמכויות המפורטות בסעיפים 42, 44 ו-48 בסימן ו' לחוק המעצרים . סעיף 58 לחוק בא להסדיר את תוקפם של הערובות והתנאים שהוטלו על החשוד, ונעמיד אותו שוב נגד עיננו:

(א) הערובה ותנאי השחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב אישום נגד החשוד תוך 180 ימים; ואולם בית המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה ואת תנאיה, לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים, אם הוגשה בקשה באישור תובע.

(ב) בית המשפט

רשאי להורות על הארכה נוספת של הערובה ותנאיה לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, אם הוגשה בקשה לכך באישור היועץ המשפטי לממשלה.

הנה כי כן, הכלל הוא כי תוקפם של ערובה ותנאי שחרור שהוטלו על חשוד מתבטלים בתוך 180 ימים אם לא הוגש נגדו כתב אישום בתוך פרק זמן זה, אך בית המשפט מוסמך להאריך את תקופת הערובה ואת תנאי השחרור,

בתוך תקופת הערובה , ב-180 ימים נוספים לבקשת המשיבה ובאישור תובע. לא הוארך המועד כאמור, מופטרים החשוד וערביו מן הערובה "אוטומטית" מבלי שעליהם לנקוט פעולה משפטית כלשהי לשם כך (ראו בש"פ 78/91 ועקנין נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 127, 129 (1991) (להלן: עניין וקנין )).

השאלה הניצבת לפיתחנו היא, האם בית משפט

מוסמך להאריך תוקפה של ערובה ותנאיה מספר פעמים ברצף, ובלבד שסך כל תקופות ההארכה על פי סעיף 58(א)

לא יחרגו מ-360 ימים ממועד הטלת הערובה; או שמא, בתום 180 יום מהטלת הערובה, משעה שהאריך בית המשפט פעם אחת את תוקפה של הערובה ותנאיה, ולו למספר ימים מועט, הארכה נוספת תתאפשר אך במסגרת ס"ק (ב) באישור היועמ"ש בלבד ולתקופה שלא תעלה על 90 ימים?

7.

לשיטת המבקש יש עיגון בלשונו של החוק. פשוטו של מקרא, כי סמכותו של בית המשפט

להאריך את תנאי השחרור בערובה חייבת להיות מופעלת בתקופת הערובה, קרי, בתוך 180 הימים הראשונים (" בתוך תקופת הערובה") ואך ורק פעם אחת (" לתקופה נוספת"). הדברים קשורים אחד בשני, שאם ההארכה חייבת להיות בתוך תקופת הערובה, הרי שהארכה אחת, אפילו לימים ספורים, ממצה את סמכות ההארכה לפי ס"ק 58(א), וכל הארכה נוספת חייבת להיעשות באישור היועץ המשפטי לממשלה במסגרת ס"ק 58(ב).

בגישה זו נקטה השופטת דיסקין בב"ש (פ"ת) 1015/04 מדינת ישראל נ' קומיסרוק , פ"מ תשס"ד(3) 23 (2004). שם נקבע, כי מלשון סעיף 58 עולה כי בית המשפט רשאי להאריך את הערובה ותנאיה פעם אחת בלבד, שלא תעלה על 180 ימים, שאם ניתן היה להאריך יותר מפעם אחת,

ניתן היה לצפות כי ייכתב בס"ק (ב) כי בית המשפט

רשאי להורות על הארכה נוספת "מעבר ל-180 יום". השופטת דיסקין

עמדה על נוסחם של סעיפים אחרים בחוק המעצרים ועל הצורך בשמירה על זכויות החשוד ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד נקבע בהחלטה, כי פרשנות מצמצמת זו של החוק מיטיבה עם החשוד, בהקטינה את מספר ההארכות האפשרויות של הערובה.

8.

סעיף 58 לחוק, זכה לפרשנות מצמצמת-דווקנית של בית משפט זה, בשאלה אם מוסמך בית המשפט

לחדש את הערובה שפקעה גם לאחר התקופה הראשונה של

180 יום. על כך השיבה השופטת (בתוארה אז) ביניש

בשלילה באומרה:

"בסעיף 58(א) לחוק קבע המחוקק את האיזונים הנראים לו כראויים בין הגבלת החירות והחופש האישי של החשוד לבין הצורך באכיפת חוק ובקיום הליכים תקינים... בכגון אלה הטלת מגבלות על חירויות הפרט, אין לפעול אלא על פי ההסמכה המפורשת של המחוקק" (בש"פ 962/01 רבינוביץ' נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3) 529 (2001)).

סעיף 58 לחוק זכה לפרשנות מצמצמת-דווקנית גם בשאלה אם יש לקיים את הדיון בבקשה להארכת תקופת הערובה ותנאי השחרור במעמד הצדדים בתוך תקופת הערובה, או שמא די בכך שהבקשה להארכה הוגשה בתוך תקופת הערובה. השופטת חיות התייחסה לסוגיה זו בקובעה:

"דיון כחוק בבקשה לפי סעיף 58 לחוק המעצרים להארכת תקופת הערובה ותנאי השחרור צריך לקיים שני תנאים מצטברים: האחד - עליו להתקיים בתוך תקופת הערובה, והשני - יש לקיימו במעמד הצדדים, אלא אם כן נתקיימו איזה מן הנסיבות המפורטות בסעיף 57 המאפשרות ל בית המשפט לקיים את הדיון במעמד צד אחד" ( בש"פ 4586/06 חלידו נ' מדינת ישראל בסעיף 7 (22.8.2006)).

בדומה, נתן בית משפט זה פרשנות דווקנית להוראת סעיף 48(א) לחוק, ונקבע כי תנאי הערובה חלים בתקופת ההליך ולא בתקופת הערעור (החלטתו של השופט חשין בבש"פ 1760/01 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(5)1(2001)).

9.

הגם שפרשנותו של המבקש מתיישבת עם לשון החוק כפשוטו, היא אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. המחוקק הבחין בסעיף 58 לחוק בין שלוש תקופות:

תקופה ראשונה – תקופת הערובה הסטטוטורית של 180 יום אשר רשאי בית המשפט להטיל על חשוד מכוח סמכותו לפי סעיפים 44 ו – 48 לחוק (מקום בו הערובה נקבעת על ידי קצין משטרה ממונה לפי סעיף 42 לחוק, איסור היציאה מן הארץ מוגבל לתקופה של 3 חודשים כאמור בסעיף 42(א)(3)). בתום תקופה זו, ובהיעדר הארכה או הגשת כתב אישום פוקעים הערובה ותנאי השחרור "אוטומטית" (עניין ועקנין לעיל).

תקופה שניה – הארכה לתקופה נוספת של עד ל-180 יום על פי צו בית המשפט, לאחר שהוגשה בקשה באישור תובע .

תקופה שלישית – הארכה לתקופה נוספת של עד ל-90 יום על פי צו בית משפט, לאחר שהוגשה בקשה באישור היועץ המשפטי לממשלה.

סה"כ תקופת הארכה אפשרית עד להגשת כתב אישום – 450 יום.

סעיף 58 נועד ליתן ל בית המשפט

אפשרות לפקח ולאזן מעת לעת

בין האינטרס הציבורי בניהול חקירה מחד גיסא, תוך הפחתת החשש מהימלטות החשוד או שיבוש הליכי החקירה על ידי הטלת הערובה ותנאי השחרור, לבין האינטרס של החשוד לחירות התנועה וחופש היציאה מהארץ. קריאה תכליתית של הסעיף מתמקדת באורך התקופה בה רשאי בית המשפט להאריך את הערובה ואת תנאי השחרור ולא במספר ההארכות. הגיונם של דברים, על פי הכלל "יש בכלל מאתיים מנה" ( סנהדרין , דף לא, עמ' א), קרי, מי שהוסמך לפעול עד גבול השלם, מוסמך ממילא לפעול בחלקים מאותו שלם. לכן, אם מוסמך

בית המשפט

להאריך את תקופה הערובה ב-180 יום, הרי שהוא רשאי להאריכה גם למספר תקופות מצטברות שאינן עולות על 180 יום.

עמד על כך המלומד קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים (חלק ראשון) עמ' 380 (2008) :

"נראה כי שתי ההארכות – זו שעל פי סעיף 58(א) (סיפא) וזו שעל פי סעיף 58(ב) – ניתנות לפיצול; ובלבד – שכל אחת מהן לא תעלה על התקופה המירבית הקבועה לה בחוק".

10.

ומזוית נוספת: ככל שתינתן ל בית המשפט גמישות במספר הפעימות בהן הוא רשאי

להאריך תנאי ערובה – ובלבד שלא יחרוג מהתקופה הכוללת של 180 ימים – יש בכך כדי לחזק את הפיקוח של בית המשפט תוך הבטחת זכויותיו של החשוד. מנגד, דווקא שיטתו הפרשנית-הדווקנית של המבקש עלולה לפגוע בחשוד, באשר היא עלולה להביא לתוצאה לפיה בית המשפט יאריך את תקופת הערובה ותנאיה לתקופה המקסימאלית האפשרית, כל אימת שיגיע למסקנה כי יש להיעתר לבקשה ראשונה להארכת התקופה. גם אם יש בפרשנות המצמצמת כדי להיטיב עם חשוד ספציפי, הרי שבבוא בית המשפט לפרש את החוק עליו לשוות כנגד עיניו את האינטרס הכללי של החשודים, אשר עלולים להיפגע אם וככל שידיהם של השופטים בבקשות להארכות ערובה תהיינה כבולות לאפשרות בינארית – אי הארכה או הארכה של הערובה ותנאיה לתקופה המכסימלית של 180 יום (דומה כי טעם זה עמד בבסיס התוצאה אליה הגיעה השופטת נ' אהד בהחלטותיה בב"ש (ת"א) 93420/04 בולוס נ' מדינת ישראל (28.11.2004); ב"ש (ת"א) 93845/04 שחאדה נ' מדינת ישראל (2.1.2005)). בכך נמצאנו פוגעים ביכולתו של בית המשפט לערוך פיקוח "צמוד" יותר על הליכי החקירה, על מנת להפחית את הפגיעה בחירויות החשוד. ברי כי האפשרות לפצל את התקופה של 180 יום למספר תקופות, מגינה באופן אפקטיבי יותר על זכויות החשוד, ואחזור ואזכיר כי מיקומו של סעיף 58 הוא בסימן ו' לחוק, סימן שנועד להגן ולשפר מצבם של חשודים, נאשמים ועצורים.

11.

פרשנות תכליתית של סעיף 58 לחוק אנו מוצאים בהחלטתו של השופט חשין בבש"פ 10532/03 רשל נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(6) 469, 479 (2005). שם נדחתה הטענה כי מועד תחילת תקופת ההארכה השניה הוא מיום מתן ההחלטה של בית המשפט :

"טענה זו דינה דחייה. אך פשוט הוא שמניין הארכה של 180 הימים תחילתה תהא ביום תום 180 הימים הראשונים ולא מיום ההחלטה על הארכה. החלטת הארכה חייבת שתינתן בתוך 180 הימים הראשונים; ואם תכלית החוק היא להעניק למדינה 180 ימים ועוד 180 ימים, מסקנה נדרשת מאליה היא כי מניין 180 הימים בהארכה, תחילתו תהא עם תום 180 הימים המקוריים. ראו עוד: בש"פ 962/01 יעקב רבינוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נה (3) 529".

דברים אלה, אף יכולים ללמדנו, ולו בעקיפין, כי הדגש הוא על אורך תקופת ההארכה השנייה, ולא על מספר ההארכות.

12.

על דרך ההיקש, אפנה לפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 4491/07 אסף בן דוד נ' מדינת ישראל (28.5.2007), שם נדון סעיף 5 לפקודת בזיון בית המשפט , המסמיך את בית המשפט להורות על מאסרו של עד סרבן "לתקופה שלא תעלה על חודש אחד". בית המשפט דחה את הטענה כי ניתן להפעיל את הסעיף פעם אחת בלבד, ונקבע כי יש לפרש את הסעיף באופן שמסמיך את בית המשפט לחלק את תקופת המאסר לשיעורין, מה שמתיישב עם עקרון המידתיות והזהירות בה יש לנקוט בהגבלת חירות.

עוד על דרך ההיקש, ושמא על דרך של קל וחומר, אפנה לבש"פ 998/05 פפיסמדוב נ' מדינת ישראל (20.3.2005), שם חזר השופט רובינשטיין על ההלכה לגבי פרשנות סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט-1969, הקובעת כי רשאי בית משפט השלום להאריך את התקופה של ששה חודשים מיום תפיסת חפץ על ידי המשטרה, גם שלא בתוך התקופה של ששה חודשים. על אחת כמה וכמה בענייננו, שההארכה הראשונה של 90 יום, נעשתה בתוך התקופה הסטטוטורית של 180 יום.

13.

אם בפרשנות תכליתית עסקינן, נזכיר את סעיף 34כא לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שעניינו בפרשנות הדין המהותי, ולפיו, תועדף הפרשנות המקלה מקום בו "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו " (להעדפת הפרשנות התכליתית בדין העונשין המהותי ראו לדוגמא ע"פ 7757/04 בורשטיין נ' מדינת ישראל (23.2.2005); בש"פ 7323/98 מדינת ישראל נ' רג'ואן , פ"ד נג(4) 126 (1999) והאסמכתאות שם).

יפים לעניינו דברי הנשיא שמגר בד"נ 16/85 הררי נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(3) 449, 553 (1986) בנושא אחר, הנוגע להארכת מאסר-על-תנאי:

ההתחקות אחר משמעותה של התיבה 'הארכה', במידה שניתן ללמוד ממנה לגבי עניין תחילת התוקף, אינה בגדר חיפוש אחר המענה

הלשוני הישיר אלא בחינה של מה שמשתמע מן הנוסח. לשון אחר, לאור נוסחו של הסעיף, שאינו דן במישרין בשאלת המועד המעניין אותנו, יש ממילא משמעות מוגבלת לחיפוש אחר מובנן הרגיל של המלים ואחר פירושן הלשוני; במקום זאת יש מקום לבחינתם של ההקשר החקיקתי ושל ההקשר המהותי - ענייני ...

41.

ס יכומו של דבר, כי יש לבכר את הפרשנות התכליתית, ההגיונית ואשר יש בה כדי לקדם את ההגנה על זכויות החשודים, על פני הפרשנות המילולית-דווקנית של לשון החוק. מכאן, כי רשאי בית המשפט

לפצל את תקופת הארכה השנייה הקבועה בס"ק 58(א) לחוק, כפי שעשה בית משפט השלום.

אשר על כן, הערר נדחה.