בש"פ 5536/13 מדינת ישראל נ. פלוני

היכן מעוגנת סמכות בית משפט השלום להאריך תוקפם של תנאי שחרור בערובה (כולל מעצר בית) של חשוד במסגרת הליכי "מעצר ימים"? על כך נסבה החלטה זו.

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט י' קינר ) מיום 6.8.2013 בעמ"י 7898-08-13, בגדרה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט ע' ניר נאווי ) מיום 5.8.2013 במ"י 37611-07-13.

1.

ביום 17.7.2013 נעצרו המשיבים בחשד לביצוע עבירות שוחד, מרמה וזיוף, ומעצרם הוארך מעת לעת (החלטות מיום 18.7.21013 ומיום 23.7.2013). ביום 29.7.2013 דן בית המשפט השלום בבקשה שלישית להארכת מעצרם של המשיבים, כל אחד מהם בנפרד. בהחלטותיו מאותו יום, קבע בית המשפט כי יש עדיין צורך בפעולות חקירה רבות נוספות, אך אלו יכול שתיעשנה גם אם המשיבים לא ישהו במעצר, וכי עילת המעצר היחידה היא חשש לשיבוש החקירה. בנסיבות אלו, נעתר בית המשפט לבקשה בחלקה, האריך את מעצרם של המשיבים עד ליום 1.8.2013, וקבע כי לאחר מכן ישוחררו למעצר בית מלא עד ליום 5.8.2013 בשעה 16:00. בנוסף, נקבעו תנאים נוספים כמו הפקדה, ערבויות, איסור על המשיבים ליצור קשר עם המעורבים האחרים ועוד (להלן: תנאי השחרור בערובה ).

2.

ביום 5.8.2013, עתרה המבקשת, בבקשה לפי סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן:

החוק או חוק המעצרים ), להארכת תוקפם של תנאי חלופת השחרור בערובה בשמונה ימים נוספים, בשל התפתחויות עדכניות הקשורות לחקירה.

בית משפט קמא דחה את הבקשה בקובעו כי הליך המעצר הסתיים כבר בהחלטתו מיום 29.7.2013, ואילו סברה המבקשת שפרק הזמן שנקבע באותה החלטה הוא קצר מהדרוש, היה עליה להגיש ערר על ההחלטה. משלא עשתה כן, ומששוחררו המשיבים-החשודים לחלופת מעצר, המבקשת אינה יכולה לשוב ולבקש את הארכת תנאי השחרור בערובה מכוח סעיף 13 לחוק. עוד נקבע, כי לו סברה המבקשת כי חל שינוי בנסיבות, היה עליה לפנות בבקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק, מה שלא נעשה. עוד צוין, כי משנמסרה לחשוד הזמנה לשימוע, יש להניח כי החקירה או לפחות עיקרה, כבר הסתיימה. בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע ההחלטה נדחתה אף היא, ובית המשפט ציין כי לא הונחה בפניו תשתית חדשה המצדיקה המשך שהיית המשיבים בתנאי מעצר בית.

3.

המבקשת עררה לבית המשפט המחוזי על החלטת בית משפט קמא, וחזרה על טענתה כי יש עדיין צורך בפעולות חקירה רבות נוספות, וכי לבית המשפט יש סמכות להאריך תנאי השחרור בערובה מכוח סעיף 13 לחוק המעצרים.

בהחלטתו מיום 6.8.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הערר וקבע כי בית המשפט אינו מוסמך להאריך תנאי השחרור בערובה. זאת, באשר הסמכות להארכת מעצר מוסדרת בסעיף 16 לחוק ואילו שחרור לחלופת מעצר בית, כחלק מתנאי שחרור בערובה, מוסדר בסעיף 48 לחוק. עוד נקבע, כי לאחר שנקבעו תנאי שחרור בערובה, ניתן לשנותם רק באמצעות הגשת ערר או בהגשת בקשה לעיון חוזר, במסגרתה יש להצביע על שינוי נסיבות או חלוף זמן ניכר, ונדרשת תשתית ראייתית לכך. לגופו של עניין, סבר בית המשפט כי לא מתקיים חשש לשיבוש הליכי חקירה.

מכאן הבקשה שלפניי, אשר נסבה אך על השאלה העקרונית הנוגעת לסמכותו של בית המשפט, ומבלי להידרש לעניינם הפרטני של המשיבים.

4.

המבקשת טוענת כי שגו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בקביעה כי אין בסמכותם להאריך תוקפם של תנאי שחרור בערובה מכוח סעיפים 13 ו-16 לחוק. לטענת המבקשת, הסמכות המוקנית בסעיפים אלו למעצר או להארכת מעצר, כוללת בחובה גם את הסמכות להורות על שחרור בתנאים או על הארכת תוקפם של התנאים.

עוד נטען, כי שתי החלופות שהוצעו על ידי בתי המשפט דלמטה – הגשת ערר על החלטת בית המשפט או פניה בבקשה לעיון חוזר – אינן הולמות סיטואציה מעין זו שבפנינו, וכי הארכת תוקפם של תנאי חלופת המעצר נתבקשה בשל התמשכות החקירה וקיומן של עילות מעצר.

המשיבים התנגדו לבקשה, בין היתר, מן הטעם שמדובר בגלגול שלישי ובעניין שכבר הפך לתיאורטי וחסר נפקות מעשית מבחינת המשיבים. לגופה של סוגיה, תמכו המשיבים יתדותיהם בהחלטות הערכאות דלמטה. אציין כי בדיון בפניי, באי כוח המשיב 2 נחלקו בדעותיהם באשר למסגרת הדיונית הראויה לבקשה כגון דא (בא כוחו של המשיב 1 ביקש לפטור אותו מהתייצבות לאחר שהעניין הפך לתיאורטי). עו"ד דב גלעד כהן

טען כי "מעצר בית" לאו מעצר הוא, משכך לא ניתן להאריכו על פי סעיפים 13 או 16 לחוק המעצרים, והמסלול הנכון לשם כך הוא סעיף 58(א) לחוק המעצרים. עו"ד לירן זילברמן טען כי סעיף 58(א) אינו הולם סיטואציה מעין זו, והמסלול הנכון הוא בקשה לעיון חוזר.

5.

בפני המבקשת ניצבות שתי משוכות מקדמיות: האחת – האם יש מקום ליתן רשות ערר בגלגול שלישי, מה עוד שבמעצר ימים עסקינן. השניה – האם יש מקום לדון בעניין, שמבחינת המשיבים כבר הפך לתיאורטי וחסר נפקות.

הבקשה מעלה סוגיה עקרונית בדיני מעצר ימים , אשר בשל "אורך חייה" הקצר, ומאחר שבקשות מעין אלה נדונות בבית משפט השלום, הסיכוי כי תגיע למפתנו של בית משפט זה בעתיד היא נמוכה. משכך, ומאחר שהשאלה המשפטית חורגת מעניינם הפרטני של המשיבים והיא נוגעת לפרקטיקה היום-יומית של בית משפט השלום, אני סבור כי יש להעמיד הלכה על מכונה. זאת, על אף שבמקרה דנן השאלה הפכה כבר לאקדמית-תיאורטית. הפסיקה הכירה בכך שמקום בו מתעוררת שאלה חשובה שלא ניתן לפסוק בה מבחינה מעשית, רשאי בית המשפט לפסוק בה כאשר היא מוצגת כשאלה כללית שאינה קשורה למקרה מסוים ( ראו, לדוגמה, בש"פ 909/05 ג'אבר נ' מדינת ישראל בפסקה ג (28.2.2005)).

אשר על כן, נחה דעתי כי המבקשת צלחה את המשוכות המקדמיות ואדון בבקשה לרשות ערר כבערר, מכוח סמכותי לפי סעיף 53(א1)(2) לחוק המעצרים.

6.

עודנו באים להידרש לעיצומה של מחלוקת, נציב נגד עינינו מספר הוראות דין בחוק המעצרים הצריכות לעניין:

סעיף 12 לחוק קובע הוראה כללית לפיה רשאי שופט לצוות "על מעצרו של אדם או על שחרורו בערובה או ללא ערובה או בתנאים שימצא לנכון". סעיף 13 לחוק עניינו במעצר חשוד לפני הגשת כתב אישום, מה שידוע במקומותינו כמעצר ימים. סעיף 16 לחוק, שכותרתו "הארכת מעצר" קובע הוראות שונות לגבי בקשה להארכת מעצר חשוד או נאשם, כגון חובת הודעה על מועד הדיון לסניגור. סעיף 44 לחוק מסמיך את בית המשפט להורות על שחרור בערובה של חשוד או נאשם. סעיף 48 לחוק, שכותרתו "תנאי השחרור בערובה", קובע כי על המשוחרר בערובה להתייצב לחקירה ולהימנע משיבוש הליכי החקירה (ככל שמדובר בחשוד). בהמשך, מונה הסעיף רשימה ארוכה של איסורים וחיובים שרשאי בית המשפט להטיל על החשוד או הנאשם, ובהם בין היתר: איסור יציאה מהארץ; איסור לקיים קשר או להיפגש עם אחר; איסור כניסה לאיזור או למקום מסוים; איסור יציאה ממקום מגורים במשך כל היממה או בחלק ממנה, מה שידוע במקומותינו כ"מעצר בית"; ועוד.

סעיף 52(א) לחוק קובע כלהלן:

( א) עצור, משוחרר בערובה או תובע רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, בענין הנוגע למעצר, לשחרור או להפרת תנאי השחרור בערובה, לרבות בהחלטה לפי סעיף זה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה (הדגשה הוספה – י"ע).

סעיף 53 לחוק מאפשר לערור על החלטה "בענין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר"; סעיף 56 שכותרתו "אופן הגשת בקשות" קובע כיצד יש להגיש "בקשה לשחרור בערובה שאינה מוגשת אגב דיון בבקשה למעצר , בקשה להטיל ערובה, בקשה לעיון חוזר או בקשה לערור..."; וסעיף 58 לחוק, שכותרתו "תוקף הערובה", קובע כלהלן:

(א)

הערובה ותנאי השחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב אישום נגד החשוד תוך 180 ימים; ואולם בית המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה ואת תנאיה, לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים, אם הוגשה בקשה באישור תובע.

(ב)

בית המשפט רשאי להורות על הארכה נוספת של הערובה ותנאיה לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, אם הוגשה בקשה לכך באישור היועץ המשפטי לממשלה.

7.

כאמור, הערכאות דלמטה סברו כי בית משפט השלום מיצה את סמכותו ואינו מוסמך להאריך תנאי השחרור בערובה, וכי הדרך הנכונה לשם כך היא על ידי הגשת ערר או בקשה לעיון חוזר.

אומר בקצרה כי על פני הדברים, שתי הדרכים הנ"ל אינן מתאימות לענייננו. בית משפט השלום הורה בהחלטתו מיום 29.7.2013 על הארכת מעצרם של המשיבים עד ליום 1.8.2013 ובהמשך, על שחרורם לחלופה של מעצר בית עד ליום 5.8.2013. המשטרה קיבלה עליה החלטה זו. משכך, לא היה מקום להגיש ערר על ההחלטה, באשר ערר מוגש על ידי צד אשר סבור כי ההחלטה שניתנה בעניינו שגויה.

גם בקשה לעיון חוזר לא היה מקום להגיש. ראשית, מאחר שבקשה להארכת תנאי שחרור בערובה, אינה בגדר ענין "הנוגע למעצר, לשחרור או להפרת תנאי השחרור בערובה" כאמור בסעיף 52(א) לחוק. אך גם בהנחה כי אין לפרש בדווקנות את סוגי ההחלטות שסעיף 52(א) חל עליהן, סבור אני כי אי השלמת פעולות חקירה, או צורך בפעולות חקירה נוספות עקב התפתחות חקירתית במהלך מעצר ימים, אינן בגדר עובדות חדשות, שינוי נסיבות או חלוף הזמן כנדרש בסעיף 52(א) לחוק. שאם כך נאמר, אזי כל אימת שהמשטרה עותרת לבית משפט השלום בבקשה להארכת מעצר ימים לצרכי חקירה, צריך יהיה להכתיר את הבקשה כבקשה לעיון חוזר.

8.

הדרא קושיא לדוכתיה. מהו אפוא המסלול הראוי להגשת בקשה להארכת תנאי שחרור בערובה?

כפי שנראה להלן, הן המסלול של סעיפים 13 ו-16 לחוק, כשיטתה של המדינה, והן המסלול של סעיף 58 לחוק, כשיטתו של ב"כ המשיב 2, נותנים לנו תשובה אפשרית לשאלה.

9.

אפתח בשיטת המדינה, שהיא לכאורה דרך המלך שיש לילך בה.

כלל של הגיון נקוט בידינו ולפיו "'יש בכלל מאתיים מנה' ( סנהדרין , דף לא, עמ' א), קרי, מי שהוסמך לפעול עד גבול השלם, מוסמך ממילא לפעול בחלקים מאותו שלם" (בש"פ 2066/13 אברהם ישראל נ' מדינת ישראל בפסקה 9 (25.4.2013) (להלן: עניין אברהם )). משניתנה לבית המשפט הסמכות להאריך מעצר חשוד (כמו גם נאשם) בהתאם לסעיף 16 לחוק, הסמכות כוללת גם תנאי שחרור בערובה שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה מזו של אמצעי המעצר. בהתאם לכך פעלה המבקשת, כאשר הגישה ביום 5.8.2013 "בקשה להוצאת צו מעצר" בו ציינה כי היא מבקשת להאריך את מעצרם של המשיבים "במעצר בית בתנאים מגבילים" (בסעיף עילת המעצר נכתב "שיבוש הליכי חקירה").

תימוכין לגישת המבקשת אנו מוצאים בבש"פ 5955/99 מדינת ישראל נ' שוורץ , פ"ד נג(4) 666, 671 (1999). באותו מקרה נדונה הוראת סעיף 48(ב) לחוק הקובעת כי בית המשפט לא יצווה על איסור יציאה מן הארץ אלא אם קיימת אפשרות סבירה כי המשוחרר לא יתייצב לחקירה או למשפט או לנשיאת עונשו, ולא ניתן להבטיח התייצבותו בהמצאת ערובה מתאימה. התעוררה השאלה אם רשאי בית המשפט לעכב יציאתו מן הארץ של משוחרר בערובה, מקום בו הצורך לעיכוב היציאה מהארץ נובע ממטרה אחרת, כמו חשש לשיבוש הליכי החקירה או מסוכנות. השופט מצא השיב על השאלה בחיוב באומרו:

" [ ] ... אכן, ביחס למשוחרר בערובה שיש עילה למעצרו רשאי בית - המשפט לכלול, במסגרת תנאי השחרור בערובה הנראים לו נחוצים להשגת מטרת המעצר בדרך חלופית, גם צו איסור יציאה מן הארץ. במתן צו כזה אין בית - המשפט מפר את הוראתו של סעיף 48(ב), באשר הכוח להטיל את האיסור מוקנה לו כחלק מסמכות המעצר (ביחס לחשוד על - פי סעיפים 12 ו13 -

לחוק המעצרים, וביחס לנאשם על - פי סעיף 21 לחוק המעצרים)".

בדרך זו הלכה גם השופטת דורנר בבש"פ 952/00 מדינת ישראל נ' חוטר-ישי, פ"ד נד(1) 638, 641 (2000),

בקובעה :

"מובן כי אף הטלת תנאים מגבילים פוגעת בחירותו של אדם, ועל-כן נדרשת להיות על-פי חוק. ברם, על- פי הגיונם של דברים, ועל-פי תכליותיהם של חוק היסוד וחוק המעצרים, כלולה הסמכות להטיל ערובה, שפגיעתה בחירות פחותה מן המעצר, בסמכות המעצר"

(וראו גם החלטת השופטת (כתוארה אז) נאור בבש"פ 6057/01 צ'ורני נ' מדינת ישראל (12.8.2001)).

10.

הקושי המתעורר לשיטת המדינה הוא, היכן עובר קו הגבול בין בקשה להארכת תנאי שחרור בערובה של חשוד במסגרת סעיף 16 לחוק, לבין בקשה להארכת תנאי שחרור בערובה של חשוד במסגרת סעיף 58 לחוק?

מאחר שהסמכות להאריך תנאי הערובה נגזרת מהסמכות להאריך מעצר, ניתן לומר כי הסמכות נמשכת משך אותו פרק זמן בו רשאי בית משפט השלום להאריך מעצרו של חשוד. סעיף 17(א) לחוק מאפשר הארכת מעצר חשוד לתקופה של עד 15 ימים, שניתן להאריכה, מעת לעת, לתקופות נוספות שלא יעלו על 15 ימים. מכאן המסקנה כי בפרק זמן של 30 יום מתחילת מעצרו של חשוד, כל הליך של הארכת תנאי ערובה נופל בגדרו של סעיף 16 לחוק. מעבר לפרק זמן זה, יש להגיש בקשה במסלול של סעיף 58.

אפשרות אחרת היא, כי פרק הזמן ממנו יש "לגזור" את סמכות ההארכה לפי סעיף 16 לחוק, הוא 75 יום, שהוא התקופה המכסימלית שניתן לעצור חשוד הנתון במעצר מבלי שהוגש נגדו כתב אישום כאמור בסעיף 59 לחוק (לאחר 30 יום נדרש אישור היועץ המשפטי לממשלה כאמור בסעיף 17(ב) לחוק).

הנה כי כן, ניתן להצביע על קו גבול של 30 יום או 75 יום במסגרתו רשאי בית משפט השלום לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 16 לחוק, לשם הארכת תנאי שחרור בערובה.

11.

אפשרות אחרת היא, לילך לשיטתו של ב"כ המשיב 2, במסלול של סעיף 58 לחוק, שעל תכליתו עמדתי בעניין אברהם :

"סעיף 58 נועד ליתן לבית המשפט אפשרות לפקח ולאזן מעת לעת

בין האינטרס הציבורי בניהול חקירה מחד גיסא, תוך הפחתת החשש מהימלטות החשוד או שיבוש הליכי החקירה על ידי הטלת הערובה ותנאי השחרור, לבין האינטרס של החשוד לחירות התנועה וחופש היציאה מהארץ..."

ניתן לומר בפשטות כי מקום בו חשוד שוחרר בערובה, תתבצע כל הארכה של תנאי הערובה במסגרת סעיף 58(א) לחוק. לעמדה זו, יש עיגון בנוסחו של סעיף 58(א) לחוק, והיא תואמת פשוטו של מקרא.

מנגד, נזכור כי תנאי השחרור בערובה כוללים, בין היתר, גם מעצר בית, וקשה להלום כי יתאפשר למשטרה להגיש לבית משפט השלום בקשה להארכת מעצר בית של חשוד ב – 180 יום, מה עוד, שהתקופה המכסימלית על פי סעיף 58 יכולה להגיע גם ל-450 יום (וראו עניין אברהם ).

על כך ניתן להשיב כי סעיף 58 לחוק אכן לא מבחין בין תנאי הערובה למיניהם, אך הסמכות להטיל איסורים ומגבלות כמו מעצר בית,

מוגבלת אך למקרים שבהם נתונה לבית - המשפט סמכות לעצור את הנאשם, קרי, מתקיימת עילת מעצר. שאם לא כן, מוגבל כוחו של בית המשפט לחיוב העורר במתן ערובה אך כדי להבטיח את התייצבותו של החשוד למשפט (השוו בש"פ 63/98 אדזיאשווילי נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 160 (1998)). זאת ועוד, אף אם תוגש בקשה להארכת מעצר בית לתקופה ארוכה של 180 יום, חזקה על בית המשפט שידון בה, כי ידחה בקשה שאינה מידתית.

[במאמר מוסגר: דומה כי בסעיף 58 נעלם מעיני המחוקק כי תנאי השחרור בערובה כוללים גם מעצר בית, כאמור בסעיף 48(א)(9), באשר קשה להלום כי המחוקק נתכוון לאפשר הארכה של מעצר בית לתקופה כה ממושכת].

12.

תימוכין לשתי גישות הפרשנות דלעיל, ניתן למצוא בהחלטתו של השופט מצא בבש"פ 8911/03 ד"ר סרגיי פונטוס נ' מדינת ישראל (5.10.2003) (להלן: עניין פונטוס ). באותו מקרה, נעצר העורר לחקירה, בית המשפט האריך מעצרו בששה ימים. בהמשך, המשטרה ביקשה להאריך מעצרו בתשעה ימים נוספים, אך בית המשפט השלום סבר כי ניתן להורות על שחרור העורר בערובה, והורה על מעצר בית לתקופה של 30 ימים. בתום התקופה, ביקשה המשטרה להאריך את מעצר הבית למשך 60 ימים נוספים, בית משפט השלום נעתר חלקית לבקשה, והאריך את מעצר הבית ב-30 ימים נוספים. על כך השיג העורר, בטענה כי בהיעדר סמכות לבית המשפט להאריך מעצרו של חשוד לתקופה העולה על 30 ימים, אין הוא מוסמך לצוות עליו להימצא במעצר בית מעבר לתקופה זו. הטענה נדחתה על ידי השופט מצא בקובעו:

"בדין, לדעתי, דחו ערכאות קמא טענה זו. איסור יציאה ממקום המגורים אינו אלא אחד מן התנאים שבית-המשפט רשאי לכלול בהחלטת שחרור בערובה (סעיף 48(א)(9) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996). תוקף הערובה ותנאי השחרור בערובה, שנקבעו לשחרורו של חשוד שלא הוגש עליו כתב-אישום, מוגבל (בכפוף לסמכות הארכה) למאה ושמונים ימים (סעיף 58 לחוק). נמצא כי בית-המשפט מוסמך להתנות את שחרורו של חשוד בערובה בהגבלתו למקום-מגוריו, מבלי לקצוב מראש את משך ההגבלה. פשיטא, שאם ראה לקצוב מראש את משך ההגבלה, בידו להאריך את משכה, ובלבד שלא יאריכה מעבר למה שבכוחו לעשות בהתאם להוראת סעיף 58 " (הדגשה הוספה – י"ע).

עינינו הרואות כי השופט מצא ראה בסעיף 58 את מקור הסמכות. עם זאת, באותו מקרה, הארכת מעצר הבית נעשתה לאחר שכבר חלפו 30 יום מתחילת המעצר.

13.

בנקודה זו אני מגיע לשאלה הבאה, שיתכן ובה נצרכתי לפתוח את דיוננו, והיא: האם יש בכלל חשיבות איזה משני המסלולים ייבחר בסופו של יום? האם יש נפקות לקביעת קו גבול של 30 או 75 ימים מיום תחילת המעצר, בהם "כוח הכבידה" של סעיף 16 לחוק יגבור על זה של סעיף 58 לחוק?

איני משוכנע כי אכן יש חשיבות של ממש לשאלה זו. עם זאת, נראה לי כי יש חשיבות-מה "למגרש" במסגרתו מוגשת בקשה להארכת תנאי שחרור בערובה, ובעיקר, כאשר מדובר במעצר בית. בתחילת הדרך, המסגרת הטבעית לדון בבקשות להארכת תנאי שחרור בערובה, היא ב בית המשפט של מעצר, אשר דן בבקשה להארכת מעצרו של החשוד ומפקח אחר התקדמות החקירה. מטבע הדברים, כאשר ההליך מתנהל במסגרת סעיפים 13 ו-16לחוק, בית המשפט שם נגד עיניו את סד הזמנים הקצר הקבוע להליכי מעצר ימים, ולא ייטה בנקל להאריך את תנאי השחרור בערובה. לא כך כאשר אנו עוברים לשטחו של סעיף 58 לחוק, המאפשר הארכה של התנאים ב-180 יום ואף מעבר לכך. "האקלים המשפטי" של סעיף 58, שונה אפוא מתחושת הדחיפות שמשרה סעיף 13 על הצדדים ועל בית המשפט. ייתכנו מצבים בהם החשוד משוחרר למעצר בית כבר כחלוף 24 שעות או תוך מספר ימים מאז מעצרו. במקרים מעין אלה, כאשר מתבקשת הארכת תנאי השחרור בערובה למספר ימים, לשם המשך החקירה או עד להגשת הצהרת תובע או עד להגשת כתב אישום, אני סבור כי ראוי שההליך יימשך בגדרו של סעיף 13 לחוק. מנגד, ככל שאנו מקבלים את הגישה כי מרגע השחרור למעצר בית, ההליך "גולש" לשטחו של סעיף 58, קיים חשש כי ידה של המשטרה תהא

"קלה על ההדק" ותוגשנה בקשות להארכת תנאי השחרור בערובה למשך 60 יום ויותר, שהרי סעיף 58 מאפשר הארכה אף לתקופה של 180 יום.

לכך יש להוסיף את הוראת סעיף 56(א) לחוק, המבחינה בין בקשה הנוגעת לשחרור בערובה שאינה מוגשת אגב דיון בבקשה למעצר . מהוראה זו ניתן להסיק כי המחוקק ראה את המסגרת של הליכי המעצר, כמקום הטבעי של בקשה הנוגעת לתנאי ערובה, אגב דיון בבקשה למעצר.

14.

סיכומו של דבר. בתחילת הדרך, ובגדר סמכויות המעצר שממילא נתונות לבית משפט השלום במצב הרגיל של מעצר לימים, קרי, בתקופה של 30 הימים הראשונים, הארכת תנאי ערובה תיעשה במסגרת סעיף 16 לחוק. לאחר מכן, וכפי שנקבע בעניין פונטוס , ההארכה תיעשה במסגרת סעיף 58 לחוק.

15.

בשולי הדברים, מאחר שהחלטה זו אינה נסבה על עניינם הפרטני של המשיבים, לא ראיתי להתייחס לטענת המשיב כי מסירת ההודעה לפי סעיף 60א לחסד"פ, אינה עולה בקנה אחד עם טענת המשטרה כי החקירה טרם הסתיימה.