בש"פ 8911/03 ד"ר סרגיי פונטוס נ. מדינת ישראל

העורר נחשד בביצוע עבירות חמורות ביותר. משנעצר לחקירה, נעתר בית-משפט השלום לבקשת המשטרה והאריך את מעצרו בשישה ימים. בתום התקופה ביקשה המשטרה להאריך את מעצרו בתשעה ימים נוספים, בין היתר בשל קיום יסוד סביר לחשש שאם ישוחרר עלול הוא לשבש את הליכי החקירה. בית-משפט השלום סבר, כי בנסיבות העניין ניתן לשחרר את העורר בערובה. עם זאת, וכתנאי לשחרורו, אסר בית-המשפט על העורר לצאת ממקום מגוריו למשך שלושים ימים. משמלאה התקופה, והחקירה בפרשת עבירותיו של העורר טרם הסתיימה, ביקשה המשטרה להאריך את תוקף האיסור שהוטל על העורר לצאת ממקום מגוריו למשך שישים ימים נוספים. בית-משפט השלום החליט להיעתר לבקשה זו אך בחלקה, בכך שהאריך את תוקפו של האיסור האמור בשלושים ימים נוספים בלבד. העורר השיג על החלטה זו לפני בית-המשפט המחוזי; ומשדחה בית-המשפט את עררו, הגיש את הערר שלפניי.

עיקר טענתו של הסניגור הוא, כי בהיעדר סמכות לבית-המשפט להאריך את מעצרו של חשוד לתקופה העולה על שלושים ימים, אף אין הוא מוסמך לצוות עליו להימצא ב"מעצר בית" מעבר לתקופה האמורה. בדין, לדעתי, דחו ערכאות קמא טענה זו. איסור יציאה ממקום המגורים אינו אלא אחד מן התנאים שבית-המשפט רשאי לכלול בהחלטת שחרור בערובה (סעיף 48(א)(9) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996). תוקף הערובה ותנאי השחרור בערובה, שנקבעו לשחרורו של חשוד שלא הוגש עליו כתב-אישום, מוגבל (בכפוף לסמכות הארכה) למאה ושמונים ימים (סעיף 58 לחוק). נמצא כי בית-המשפט מוסמך להתנות את שחרורו של חשוד בערובה בהגבלתו למקום-מגוריו, מבלי לקצוב מראש את משך ההגבלה. פשיטא, שאם ראה לקצוב מראש את משך ההגבלה, בידו להאריך את משכה, ובלבד שלא יאריכה מעבר למה שבכוחו לעשות בהתאם להוראת סעיף 58.

בא-כוח העורר קיווה להיבנות מהחלטתי בבש"פ 63/98 אדזיאשווילי נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 160, אך אין הנדון דומה לראיה. בעניין אדזיאשווילי נדון עניינו של נאשם שבית-המשפט המחוזי החליט לשחררו בתנאי חלופה הכוללת "מעצר בית", חרף קביעתו שלאישום שהוגש נגד הנאשם אין ראיות לכאורה ועל-כן אין בידו סמכות לעוצרו. בקבלי את הערר קבעתי, כי בהיעדר עילה למעצרו של הנאשם רשאי היה בית-המשפט, בהתאם לסעיף 44 לחוק, אך לחייב את הנאשם במתן ערובה להבטחת התייצבותו למשפט, אך לא היה רשאי להתנות את שחרורו בתנאים מגבילים שיש בהם משום חלופת מעצר. עניינו של העורר שלפניי שונה. כאן אין המדובר בנאשם, שבית-המשפט בדק ומצא כי אין עילה למעצרו, אלא בחשוד שלנוכח קיום יסוד סביר לחשש שאם ישוחרר עלול הוא לשבש את מהלכי החקירה, מצא בית-המשפט מקום לקבוע תנאים לשחרורו בערובה.

בתשובה לשאלותיי הודיע בא-כוח המשיבה, כי חקירת עבירותיו של העורר עומדת להסתיים במהלך חודש זה, וכי כבר קיימת החלטה להגיש נגדו כתב-אישום בלוויית בקשה להתנות את שחרורו בערובה בתנאי חלופה הכוללת מעצר בית מלא, מחשש לשיבוש מהלכי המשפט על-ידו. מהצהרה זו עולה, כי אם תידרש המשיבה לבקשה להאריך פעם נוספת את תוקף המגבלה שהוטלה על העורר עם שחרורו ממעצר, יהיה זה אך למספר ימים נוספים.

הערר נדחה.