בש"פ 63/98 ראובן אדזיאשווילי נ. מדינת ישראל

העורר מואשם, ביחד עם שני נאשמים נוספים, בקשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה לשם סחיטה, חטיפה לשם חבלה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וסחיטה בכוח. המאשימה ביקשה להורות על מעצרם של שלושת הנאשמים עד לתום בירור משפטם. שני הנאשמים האחרים לא התנגדו לבקשה וניתן צו למעצרם. משעמדה התביעה על בקשתה גם ביחס לעורר, בחן בית המשפט, כמצוות החוק, את הראיות המצויות כנגדו. את מסקנתו סיכם השופט כלהלן:

"לאור האמור לעיל אני קובע כי לא קיימות ראיות לכאורה כי ראובן אדזיאשווילי (בנג'ו) היה מעורב בפרשת חטיפתם והכאתם של יחזקאל שיק ויוסי ואלי מוסלי. ניתן לומר כי 'רוחו' של המשיב מרחפת מעל כל העובדות אולם בפנינו רק רוח עצמות ובשר אין. אותן ראיות הקיימות גורמות לי לשחרר את המשיב בדרך של חלופת מעצר אולם אין מקום לעצור אותו. גם ההצטברות של כל הראיות הקיימות אינן מהוות 'ראיות לכאורה'".

בעקבות מסקנה זו הורה בית המשפט כי העורר ישוחרר בערובה ובתנאים מגבילים. בכלל התנאים לשחרורו נקבע כי העורר "יגור בכתובת מגוריו ולא יצא מפתח ביתו עד תום ההליכים"; וכנגד קביעתו של תנאי זה מופנה הערר.

2.הסניגור טען, כי משקבע בית המשפט כי בידי התביעה אין ראיות לכאורה לביסוס העבירות שיוחסו לעורר, היה בידו לשחררו בערובה, וכן לקבוע תנאים נוספים לשחרורו, אך לא היה רשאי להשית עליו חלופת מעצר המתבטאת ב"מעצר בית". בא-כוח המשיבה, שלא הגיש ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את העורר בערובה, לא חלק על עמדת הסניגור במישור העקרוני. עם זאת טען - וזאת בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי - כי בראיות המצויות יש משום ראיה לכאורה גם נגד העורר, וכי מטעם זה יש להשאיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה.

3.עיינתי בחומר הראיות ולא שוכנעתי כי יש ראיות לכאורה כנגד העורר. שאלת מעורבותו של העורר בפרשת העבירות אמנם עלתה פעמים אחדות במהלך החקירה. אך ברוב המקרים היו אלה החוקרים (ולא הנחקרים) אשר הזכירו את שמו. ההתרשמות הכוללת היא, כי הראיות אינן מעלות יותר מחשד כלפי העורר, ועל-כל-פנים, אין בהן כדי לבסס לכאורה את אשמתו באיזו מן העבירות אשר יוחסו לו. כאמור, שני הפרקליטים המלומדים היו תמימי-דעים, כי בהעדר בסיס ראייתי למעצר, אף אין בסיס לחלופת מעצר הכוללת "מעצר בית". גישתם מקובלת עליי, אך ההנחה שביסודה מצדיקה התייחסות.

4.סעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, קובע:

"(א) חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, והוא נתון במעצר או במאסר, רשאי בית המשפט, לבקשתו, לצוות על שחרורו בערובה או ללא ערובה.

(ב) בית משפט רשאי לצוות על נאשם או על נידון, שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, לתת ערובה, אף אם אינו מוסמך להורות על מעצרו לפי סעיף 21, כדי להבטיח את התייצבותו למשפט, ומשעשה כן, יראו את הנאשם או את הנידון כמי ששוחרר בערובה".

נאשם שבית המשפט "אינו מוסמך להורות על מעצרו לפי סעיף 21", עליו מדובר בסעיף 44(ב), הוא, בהכרח, אחד משניים: נאשם שאין ראיות לכאורה להאשמתו; או נאשם (לרבות נידון שערעור תלוי ועומד על פסק-דינו) שאין עילה למעצרו.

5.סעיף 48(א) לחוק מונה (ברישה) את החיובים הרגילים המוטלים על משוחרר בערובה; דהיינו, כי "שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט". להלן (בסיפה) מסמיך הסעיף את בית המשפט "להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, ככל שימצא לנכון", ומבלי לגרוע מכלליות הסמכות בדבר מיגוון התנאים שבידי בית המשפט להציב לשחרור בערובה, מפרט סעיף 48(א) (בסעיפים קטנים (1) עד (11)) שורה של איסורים ומיגבלות שבידי בית המשפט להטיל על המשוחרר בערובה, כחלק מתנאי שחרורו. בין השאר, רשאי בית המשפט להטיל על המשוחרר בערובה "איסור יציאה ממקום מגורים במשך כל היממה או בחלק ממנה" (סעיף 48(א)(9)). זוהי המיגבלה שבעגה המקובלת זכתה לכינוי "מעצר בית", מלא או חלקי.

6.השאלה היא, אם בית המשפט מוסמך להטיל איסור ממין זה, שיש עימו משום הגבלה חמורה של חירות התנועה, גם על מי ששוחרר בערובה מפני שלהאשמתו אין ראיות לכאורה, או מפני שלא קמה עילה למעצרו? המבקש להיבנות, לעניין זה, מהוראות החוק יגלה בהן פנים לכאן ולכאן. מחד, מורה סעיף 44(ב), כי נאשם (או נידון) שחויב במתן ערובה "יראו" אותו "כמי ששוחרר בערובה" ; וסעיף 48, המקנה לבית המשפט סמכות כללית "להוסיף תנאים" לשחרור בערובה, אינו מבחין בין "משוחרר בערובה" כפשוטו לבין מי שמכוח הוראת סעיף 44(ב) יש "לראותו" כמי ששוחרר בערובה. מכאן כי גם בשחרורו של נאשם (או נידון), שבית המשפט אינו מוסמך להורות על מעצרו לפי סעיף 21 לחוק, נתונה לבית המשפט סמכות "להוסיף תנאים" לשחרור, ובכללם הטלת מיגבלות על חירות התנועה. מאידך, עולה מסעיף 44(ב), כי סמכות בית המשפט לחייב במתן ערובה גם נאשם (או נידון) שאין בידי בית המשפט סמכות לעצרו, הוגבלה לתכלית אחת בלבד, קרי: "כדי להבטיח את התייצבותו למשפט". ומהוראה זו ניתן לכאורה להסיק, כי סמכות בית המשפט, ביחס לנאשם כזה, מוגבלת לחיובו במתן ערובה בלבד. כלום מכאן נובע, שלהוראת סעיף 48 אין כל תחולה על שחרורו בערובה של נאשם כזה? לא בהכרח. הלוא הורה המחוקק, כי משנתן הנאשם את הערובה "יראו (אותו) כמי ששוחרר בערובה"; ולמצער נובע מהשוואה זו כי חיוביו הרגילים של משוחרר בערובה לפי סעיף 48(א) רישה - להתייצב למשפטו וכן "שיימנע מלשבש את הליכי המשפט" - חלים גם על נאשם כזה.

7.נראה כי התשובה לשאלה שהצגתי טמונה בפרשנות הוראות החוק האמורות על-פי תכליתן. עיון בשורת האיסורים והמיגבלות, שבידי בית המשפט להטיל על משוחרר בערובה, ילמד, כי הללו (שאינם מהווים "רשימה סגורה") נועדו להוות אמצעים חלופיים להשגת מטרותיו המוכרות השונות של המעצר. חלק מהאיסורים מכוונים למנוע את הימלטותו של המשוחרר בערובה; חלק אחר שלהם מיועד להכביד על יכולתו לשבש את מהלכי המשפט; חלקם מיועד להרחיקו מן הציבור, כולו או חלקו, ולשכך סיכונים הכרוכים בשחרורו לביטחון הכלל או לביטחונם של פרטים ידועים, ועוד. פרשנות תכליתית של סמכות בית המשפט לפי סעיף 48(א), "להוסיף תנאים" לשחרור בערובה, תוביל למסקנה כי בחייבו נאשם שאין בידו סמכות לעצרו במתן ערובה לשחרורו, מוסמך בית המשפט להטיל על המשוחרר בערובה רק איסורים שהם רלוואנטיים לתכלית חיובו במתן ערובה, המוגדרת בסעיף 44(ב), היינו, "כדי להבטיח את התייצבותו למשפט". אכן, משניתנה הערובה יהיה המשוחרר חייב בכל החיובים הרגילים המוטלים על משוחרר בערובה, לפי סעיף 48(א) רישה, ובכללם החובה להימנע מלשבש את הליכי המשפט. אך גם לעניין מניעת החשש לשיבוש הליכי המשפט אין בית המשפט רשאי להטיל על נאשם כזה איסורים ומיגבלות מיוחדים. הסמכות להטיל איסורים כאלה מוגבלת למקרים שבהם נתונה לבית המשפט סמכות לעצור את הנאשם. החשש לשיבוש מהלכי המשפט עשוי אמנם להתקיים גם ביחס לנאשם שאין ראיות לכאורה לאשמתו (כפי שיכול הוא להתקיים אף ביחס למי שאינו נאשם), אך בהעדר סמכות לעצרו, אין לבית המשפט סמכות "להוסיף תנאים" לשחרורו המכוונים לנטרל חשש כזה.

לא למותר להוסיף כי עמדה פרשנית זו עולה בקנה אחד עם ההכרה בזכות האדם לחירות, שבסעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו עוגנה כזכות-יסוד חוקתית. יצוין כי במקרה דומה שבא לפני בית המשפט פסקה השופטת דורנר, כי בהעדר ראיות לכאורה אין בית המשפט רשאי להגביל את חופש התנועה של הנאשם ב"מעצר בית" (בש"פ 2864/95 ג'ומעה נ' מדינת ישראל [לא פורסם]). בהנמקת החלטתה, שהתבססה על החוק הקודם הנוגע למעצרים, הושם דגש על חיובי חוק היסוד, שלא לפגוע בזכותו החוקתית של הנאשם לחירות. אני ביקשתי להראות כי הוראות חוק המעצרים החדש מבטאות אותה מגמה.

8.נשוב לעורר שבענייננו. בית המשפט המחוזי קבע (ובדין קבע כך), כי בידי התביעה אין ראיות לכאורה לאשמת העורר. בכך נשמטה סמכותו להורות על מעצרו של העורר, וכוחו הוגבל לחיוב העורר במתן ערובה, לפי סעיף 44(ב) לחוק, "כדי להבטיח את התייצבותו למשפט". במסגרת זו רשאי היה "להוסיף תנאים" לשחרורו של העורר, לפי סעיף 48 לחוק, ובלבד שהתנאים יעמדו במבחן תכלית החיוב במתן ערובה לפי סעיף 44(ב). בית המשפט היתנה את השחרור בכך שהעורר "יגור בכתובת מגוריו ולא יצא מפתח ביתו עד תום ההליכים". בכך הטיל עליו "איסור יציאה ממקום מגורים" כמשמעו בסעיף 48(א)(9) לחוק. תכליתו המסתברת של אמצעי זה היא לאפשר "חלופת מעצר" שיש עימה משום מניעת סיכונים שונים הכרוכים בשחרור בערובה. אמצעי זה רשאי בית המשפט לנקוט בגדר הטלתה של חלופת מעצר. אך להטלתו של איסור זה, ולתכלית החיוב במתן ערובה לפי סעיף 44(ב), אין ולא כלום. מכאן עולה כי בהטילו איסור זה על העורר חרג בית המשפט המחוזי מסמכותו.

9.הערר מתקבל במובן זה ש"מעצר הבית" שהוטל על העורר מתבטל. הערובה ויתר התנאים שקבע בית המשפט המחוזי לשחרורו של העורר יעמדו בעינם.