בג"ץ 5955/99 מדינת ישראל נ. סניור שוורץ

1.סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים ), קובע את תנאי השחרור בערובה. סעיף 48(א) מונה (ברישה) את שני החיובים הרגילים המוטלים על המשוחרר בערובה; דהיינו, החובה להתייצב לחקירה, לדיון במשפט או לנשיאה בעונשו, והחובה להימנע משיבוש הליכי החקירה או המשפט. להלן (בסיפה, ובסעיפים-קטנים (1) עד (11)), מונה הסעיף שורה של איסורים וחיובים נוספים שבידי בית המשפט להטילם על המשוחרר בערובה כחלק מתנאי שחרורו. בין השאר, על-פי סעיף 48(א)(2), רשאי בית המשפט להורות על "איסור יציאה מן הארץ והפקדת דרכון". ואולם, סעיף 48(ב) לחוק המעצרים, המגדיר את התנאים בהם יהיה בית המשפט רשאי לאסור על משוחרר בערובה לצאת מן הארץ, קובע לאמור:

"(ב) לא יצווה שופט על איסור יציאה מן הארץ, אלא אם נתקיימו שניים אלה:

(1) קיימת אפשרות סבירה שהמשוחרר לא יתייצב לחקירה, לדיון במשפט או לנשיאת עונשו;

(2) לא ניתן להבטיח את התייצבותו בהמצאת ערובה מתאימה, או בקביעת תנאי שחרור מתאימים".

עניינו של ערר זה בשאלה, אם הוראת סעיף 48(ב) שוללת את סמכות בית המשפט לעכב את יציאתו מן הארץ של משוחרר בערובה (חשוד או נאשם), מקום שהעיכוב אינו דרוש להבטחת התייצבותו לחקירה או למשפט, אלא למטרה אחרת, כגון שהצורך בעיכוב היציאה מתחייב מקיום יסוד סביר לחשש שבצאתו מישראל עלול המשוחרר בערובה לשבש את הליכי החקירה (או את מהלכי המשפט), לסכן את שלומו של אדם או את ביטחון הציבור. לשאלה זו השיב בית-משפט השלום בחיוב, ובית המשפט המחוזי אישר את החלטתו. נגד החלטות אלו הופנה עררה של המדינה. בתום שמיעת הטענות, ביום 3/9/99, הודעתי לצדדים את החלטתי, לקבל את הערר, לבטל את החלטותיהן של ערכאות קמא ולהחזיר על כנו את הצו לעיכוב יציאתו של המשיב מישראל. בהחלטתי נאמר, כי הנימוקים יינתנו בנפרד; ולהלן הנימוקים.

2.המעשה בתמצית: המשיב הוא בעל השליטה והמנהל של חברה תעשייתית בענף הפלסטיקה. במחלקת החקירות של אגף המכס מתנהלת חקירה נגד המשיב והחברה, בחשד לביצוע עבירות לפי פקודת המכס ולפי חוק מס ערך מוסף. עם פתיחת החקירה (ביום 3/8/99) ביקשה העוררת מבית-משפט השלום להורות על מעצרו של המשיב, בשל חשש שהוא עלול לשבש את הליכי החקירה. עם זאת, ובגוף בקשתה, הודיעה העוררת, כי אין לה התנגדות לשחרורו של המשיב בערובה ובתנאים מגבילים, שיכללו, בין היתר, את חיובו להימנע מיצירת קשר עם מעורבים אחרים בפרשה, וכן את עיכוב יציאתו מישראל וחיובו להפקיד את דרכונו במחלקת החקירות של המכס. המשיב לא התנגד להטלת המגבלות האמורות, ובית המשפט הורה לשחררו בתנאים המוסכמים. בהחלטה נקבע, כי אם המשיב לא יקיים איזה מהתנאים שנקבעו לשחרורו, ייעצר לשבעה ימים.

עם התפתחות החקירה התברר לעוררת, כי המשיב הפר את התנאים שנקבעו לשחרורו, בכך שיצר קשר עם אחרים המעורבים בפרשה וניסה לשבש את הליכי החקירה. בעקבות זאת הגישה העוררת, ביום 22/8/99, בקשה לעיון חוזר, בה ביקשה מבית-משפט השלום לצוות על מעצרו של המשיב לשבעה ימים ולחלט את הערובה שהופקדה בגין שחרורו. משנוכח, על יסוד העיון בחומר שהוצג לפניו, כי המשיב אכן הפר את תנאי השחרור וניסה לשבש את הליכי החקירה, החליט בית המשפט לקבל, בחלקה, את בקשת המדינה, ציווה לעצור את המשיב למשך שלושה ימים ולחלט חלק מסכום הערבות. כן חזר והורה, במסגרת החלטתו, על הפקדת דרכונו של המשיב ועל עיכוב יציאתו מישראל. המשיב ערר על החלטה זו, ובית המשפט המחוזי דחה את עררו.

3.ביום 25/8/99 הגישה העוררת, לבית-משפט השלום, בקשה נוספת למעצרו של המשיב ולשחרורו בהפקדת ערובה נוספת. בכך ביקשה העוררת מבית המשפט לחזור ולעיין בהחלטתו הקודמת, בה נעתר לבקשתה רק בחלקה. סניגוריתו של המשיב טענה, כי העוררת לא הראתה עילה לעיון חוזר בהחלטה האמורה וכי הדרך היחידה, בה יכלה העוררת להשיג עליה, היתה בהגשת ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את עמדת הסניגורית והחליט לדחות על הסף את בקשת העוררת.

בעקבות החלטה זו ביקש המשיב מבית-משפט השלום, להורות על "ביטול זמני" של צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו, ובכך לאפשר לו להשתתף בשתי תערוכות של מוצרי פלסטיקה, האמורות להתקיים באירופה במחצית הראשונה של חודש ספטמבר. העוררת התנגדה לבקשה בטענה, שקיים חשש סביר, שאם יורשה לנסוע לחוץ-לארץ, עלול המשיב לנצל את מסעו לשיבוש נוסף של הליכי החקירה. בית-משפט השלום סבר, כי צו עיכוב יציאה מן הארץ עשוי להינתן רק בהתקיים הנסיבות המפורטות בסעיף 48(ב) לחוק המעצרים; ומשלא טענה העוררת, כי הנסיבות האמורות מתקיימות במקרהו של המשיב, קבע בית המשפט כי "בקשתה אינה עומדת בקריטריונים הקבועים בחוק לעניין זה". מטעם זה דחה בית המשפט את התנגדותה של העוררת, נעתר לבקשת המשיב וקבע את הערובות שעליו להפקיד להבטחת שובו לישראל. בית המשפט המחוזי, שהעוררת השיגה לפניו על צדקת החלטתו של בית-משפט השלום, דחה את עררה מטעמו של בית-משפט השלום. בהחלטתו צוין, כי אמנם יש יסוד סביר לחשש, שבצאתו לחוץ-לארץ עלול המשיב לחזור ולשבש את הליכי החקירה המתנהלת נגדו, וכי אלמלא הוראתו המפורשת של סעיף 48(ב) לחוק המעצרים ייתכן והיה מקום שלא לאפשר למשיב לצאת מן הארץ.

4.מחלוקתם של הפרקליטים, בערר שלפניי, התמקדה בשאלת פרשנותו של סעיף 48(ב) לחוק המעצרים. באת-כוח העוררת טענה, כי הוראת הסעיף חלה כפשוטה רק במקרים בהם אין עילת מעצר נגד החשוד (או הנאשם). עיכוב יציאתו מן הארץ של חשוד או נאשם, במקרה כזה, נועד רק להבטיח את התייצבותו לחקירה או למשפט. לא כן הדבר בחשוד או בנאשם שיש עילה למעצרו, שבגדר ההחלטה לשחררו בערובה רשאי בית המשפט לאסור על יציאתו מישראל, כחלק מתנאי השחרור; לאו דווקא לשם הבטחת התייצבותו לחקירה או למשפט, אלא גם בהתקיים עילה מוצדקת אחרת לכך. בא-כוח המשיב - בבקשו להגן על החלטותיהן של ערכאות קמא - טען, כי סעיף 48(ב) איננו סובל את הפירוש המוצע על-ידי העוררת. הסעיף אינו מבחין, בין משוחרר בערובה שיש עליו עילת מעצר לבין משוחרר בערובה שאין עילה לעוצרו; ומשהורה המחוקק, במפורש ובלשון ברורה, כי "לא יצווה שופט על איסור יציאה מן הארץ, אלא אם נתקיימו שניים אלה" (שני התנאים המובאים בסעיף), מן הדין לפרשו - ככתבו - כמגביל את סמכות בית המשפט לאסור יציאה מן הארץ גם ביחס למשוחרר בערובה שיש עילה למעצרו.

5.ייאמר מיד, כי לעמדתן הפרשנית של ערכאות קמא יש עיגון ברור בנוסחו המילולי של סעיף 48(ב) לחוק המעצרים. גם הניסיון להיבנות, לעניין פרשנותו של סעיף 48(ב), מנוסחן המילולי של הוראות סעיף 48(א), איננו מוביל למסקנה אחרת; שכן, גם סעיף 48(א), כמו סעיף 48(ב), איננו מבחין בין משוחרר בערובה שיש עליו עילת מעצר לבין משוחרר בערובה שאין עליו עילת מעצר. דא עקא, שאימוץ העמדה הפרשנית האמורה, הסומכת כל-כולה על נוסחו המילולי של סעיף 48(ב), מוביל לתוצאות מוזרות ותמוהות. טול, למשל, מקרה, בו נאשם אדם בקשירת קשר (בישראל) לביצוע עבירת פשע בחוץ-לארץ. בית המשפט משתכנע, כי לאישום יש ראיות לכאורה, וכי העילה למעצרו של הנאשם נובעת מחשש לשיבוש הליכי המשפט או סיכון שלומו של הקורבן. אלא שהחשש והסיכון האמורים עשויים להיות רלוונטיים רק אם יותר לנאשם לצאת לחוץ-לארץ. מאידך, אין מתעורר כל חשש שהנאשם לא יתייצב לבירור המשפט. אם נאמר, כי בהיעדר חשש לאי-התייצבות אין בית המשפט רשאי לאסור על נאשם כזה לצאת מישראל, וכי קיום חשש לשיבוש הליכי המשפט בחוץ-לארץ, או קיום סיכון לשלומו של פלוני היושב בחוץ-לארץ, אינם מעלים ואינם מורידים, ניקלע למצב בלתי-נסבל. משתקצר ידו של בית המשפט להשיג את מטרות המעצר במתן צו האוסר על הנאשם יציאה מישראל - שפגיעתו (היחסית) בחירותו אינה גדולה - ייאלץ להידרש לאמצעים שפגיעתם בחירותו של הנאשם גדולה בהרבה, כמו מעצר או, למצער, "מעצר בית", שבכל אחד מהם גלומה גם המגבלה על יכולתו של הנאשם לצאת מישראל. הייתכן?

6.סעיף 48(ב) לחוק המעצרים אכן מגביל את כוחו של בית המשפט ליתן צו האוסר את היציאה מן הארץ. ואולם פירוש המגבלות הללו על-פי תכליתן מחייב להבחין בין משוחרר בערובה שיש עילה למעצרו לבין משוחרר בערובה שאין בידי בית המשפט סמכות לעוצרו (לשיטה זו השווה: החלטת השופטת דורנר בבש"פ 2864/95 אבו ג'ומעה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); והחלטת השופטת ביניש בבש"פ 2094/97 הורוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 697). בבש"פ 63/98 אדזיאשווילי נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 160, נדרשתי לפרש את הוראתו של סעיף 48(א) לחוק המעצרים. השאלה שהוצבה להכרעה היתה, אם בית המשפט מוסמך להטיל על משוחרר בערובה, שאין ראיות לכאורה לאשמתו ולפיכך אין גם עילה למעצרו, "איסור יציאה ממקום מגורים במשך כל היממה או בחלק ממנה", בהתאם לסעיף 48(א)(9) לחוק המעצרים. בהשיבי לשאלה זו בשלילה קבעתי, כי "בחייבו נאשם שאין בידו סמכות לעוצרו במתן ערובה לשחרורו, מוסמך בית-המשפט להטיל על המשוחרר בערובה רק איסורים שהם רלוונטיים לתכלית חיובו במתן ערובה, המוגדרת בסעיף 44(ב), היינו 'כדי להבטיח את התייצבותו למשפט'" ( שם , בעמ' 164). הבחנה כזאת ניצבת גם ביסוד פרשנותה המוצעת של העוררת להוראת סעיף 48(ב). אכן, ביחס למשוחרר בערובה שיש עילה למעצרו רשאי בית המשפט לכלול, במסגרת תנאי השחרור בערובה הנראים לו נחוצים להשגת מטרת המעצר בדרך חלופית, גם צו איסור יציאה מן הארץ. במתן צו כזה אין בית המשפט מפר את הוראתו של סעיף 48(ב), באשר הכוח להטיל את האיסור מוקנה לו כחלק מסמכות המעצר (ביחס לחשוד על-פי סעיפים 12 ו13- לחוק המעצרים, וביחס לנאשם על-פי סעיף 21 לחוק המעצרים). אמור מעתה, כי סעיף 48(ב) איננו מציב סייג לכוחו של בית המשפט לצוות על איסור יציאה מן הארץ, בהתאם לסעיף 48(א)(2) לחוק המעצרים, כאחד מתנאי השחרור בערובה של חשוד או של נאשם שיש בידו סמכות לעוצרו. מה, אפוא, התכלית הניצבת ביסוד חקיקתו של סעיף 48(ב)? אני סבור, כי תכליתה של הוראת הסעיף היא להגביל את כוחו של בית המשפט להשתמש באמצעי עיכוב היציאה מן הארץ כלפי משוחרר בערובה שאין עילה למעצרו. אין זאת אלא שהוראת הסעיף באה לעגן את התפיסה שלזכות היציאה מן הארץ יש מעמד חוקתי (בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(1) 290), ושהפגיעה בה מותרת רק אם לא ניתן להבטיח את התייצבות החשוד (או הנאשם) בהמצאת ערובה מתאימה או בקביעת תנאי שחרור מתאימים.

7.בא-כוח המשיב טען, לחלופין, כי לחשש לשיבוש הליכי החקירה, עליו ביססה העוררת את התנגדותה ליציאתו מישראל, אין יסוד ממשי. לנוכח טענה זו נטלתי מידי באת-כוח העוררת את חומר החקירה. משעיינתי בו נוכחתי, כי אכן יש ממש בחששה הנטען של העוררת, שאם יורשה המשיב לצאת מן הארץ, עלול הוא לנצל את שהייתו מחוץ לישראל לשיבוש הליכי החקירה המתנהלת והולכת נגדו ונגד החברה שבשליטתו ובניהולו.

8.אלה הם, אפוא, הטעמים שלאורם החלטתי, בתום שמיעת הטענות, לקבל את הערר ולהחזיר על כנו את הצו לעיכוב יציאתו של המשיב מישראל.