בש"פ 2353/09אברם אריה נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ז' בוסתן ), בגדרה התקבל ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט א' גולדס ), שהורה להחזיר את הערבויות שהופקדו על ידי המבקש – למפקיד.

נוכח העובדה שהמכלול מורכב נפתח בתיאור רקע הבקשה.

רקע הבקשה, השתלשלות ההליכים וטיעוני הצדדים

2.

כנגד העורר מתנהלת חקירה של היחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה ובינלאומית (להלן – היאחב"ל ) בחשד לארגון וניהול הימורים והלבנת הון (להסתעפויות מסוימות אחרות של הפרשה – ראו: רע"פ 7600/08 אריה אברם נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם – 7.4.09); דנ"פ 3384/09 אריה אברם נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם – 26.4.09) .

בעבר הוצא כנגד העורר צו עיכוב יציאה מן הארץ, אך הוא בוטל בשלב מסוים. בתאריך 3.2.2008 נקבעו, בהסכמת הצדדים, תנאי שחרור לעורר, שכללו, בין היתר, הפקדה של 50,000 ש"ח במזומן. כעבור 180 ימים הוארך תוקף התנאים (לרבות הערובה) ל-180 ימים נוספים, גם זאת בהסכמת הצדדים. מסתבר, כי בתאריך 21.7.2008 יצא העורר מתחומי המדינה – ולא שב לישראל.

3.

במחצית הראשונה של חודש ינואר 2009 הגישה המדינה בקשה שלישית להארכת תוקף הערובה ב-180 ימים נוספים (להלן – הבקשה השלישית ) . בקשה שכזו אמורה להתבסס על הוראת סעיף 58(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ), הקובע כי בית המשפט רשאי להורות על הארכה נוספת של הערובה ותנאיה לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, אם הבקשה לכך הוגשה באישור היועץ המשפטי לממשלה .

ל בקשה השלישית צורף אישור הפרקליט המטפל בתיק מטעם פרקליטות המדינה, המופנה לצוות החקירה ביאחב"ל בדבר הצורך בהארכת תוקף הערובה, אולם לא צורף לה אישור של היועץ המשפטי לממשלה, כנדרש על פי חוק המעצרים והיא דיברה כאמור בהארכה ל-180 ימים נוספים (במקום ב-90 ימים). העורר התנגד לאישור ההארכה הנוספת המבוקשת ונקבע איפוא דיון במכלול בבית משפט השלום ברמלה – לתאריך 26.1.2009. העורר, שלא היה בישראל (לאחר שלא שב ארצה כאמור) – לא התייצב לדיון. בא-כוחו של העורר הודיע לבא כוח המשיבה (ולא לבית המשפט) שהוא עומד לאחר לדיון, ובית משפט השלום הנכבד החליט, לאחר המתנה לעורך הדין שנמשכה כ-20 דקות – לקבל את הבקשה השלישית ולהאריך את תנאי השחרור ותוקף הערובה ב-180 ימים נוספים. ההנמקה התבססה על כך שהעורר מצוי בחו"ל ואיננו מתייצב לחקירה המשטרתית שאליה הוא נדרש להתייצב (החלטה זו תכונה להלן – החלטת בית משפט השלום ).

4.

בתאריך 1.2.2009 הגישה המדינה לבית משפט השלום בקשה למימוש הערובה ולחילוטה, בהתבסס על עובדת הימלטותו של העורר מן הדין ואי התייצבותו לחקירה. טענת ההימלטות נלמדת, לשיטת המדינה, מכך שהעורר לא שב ארצה ובפרט לחקירה שזומן אליה (הגם שבאי-כוחו מסרו קודם לכן שבכוונת מרשם להתייצב לכל הליך שיידרש על פי החוק), מהעובדה שבני משפחתו של העורר עזבו את הארץ והצטרפו אליו בתאריך 18.8.2008 וכן מסבב חקירה נוסף שנערך בתיק וממנו התברר למשיבה (לטענתה בתאריך 28.1.2009) כי העורר איננו מתכוון לשוב ארצה. עיתוי הבקשה נתלה במידע חדש אחרון זה.

5.

בינתיים, העורר הגיש ערר על החלטת בית משפט השלום והוא נדון בתאריך 3.2.2009 בפני כב' השופטת ל' ברודי בבית המשפט המחוזי מרכז. קודם לדיון הגישה המדינה בקשה למחיקת הערר על הסף, בשים לב לעובדת הימלטותו של העורר. לבקשה זו צורף אישור של פרקליטת המחוז (לה הואצלה סמכות היועץ המשפטי לממשלה על פי סעיף 242א(א) ל חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב–1982

(להלן – החסד"פ )), מתאריך 29.1.2009, שנוסחו כדלקמן: "הריני לאשר פנייה לבית משפט השלום תל-אביב בבקשה להארכת ערבויות בתיק שבנדון".

בהחלטתה מתאריך 5.2.2009 קיבלה השופטת ברודי את הערר וביטלה את החלטת בית משפט השלום מתאריך 26.1.2009 בדבר הארכת תוקף הערבויות, מן הטעם שלא צורף לבקשה מלכתחילה אישור של היועץ המשפטי לממשלה, כנדרש על פי חוק המעצרים.

6.

בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי מרכז הנ"ל – לא פנתה המדינה לבית משפט זה, אלא הגישה בקשה לבית משפט השלום

"להקפאת" כספי הערובה עד לקיום דיון בבקשתה לחילוט הערובה (שהוגשה קודם לכן כאמור) – נוכח ההפרה הנטענת של תנאי השחרור מצד העורר, הפרה שהיתה מוקדמת, לטענתה, למועד פקיעת הערובה. בית משפט השלום הורה לעורר להשיב לבקשה וכן קבע דיון בבקשה, בנוכחות העורר, לתאריך 16.2.2009.

בד בבד עם הגשת תגובת העורר לבקשה ל"הקפאת" כספי הערובה, הגישו באי-כוח העורר בקשה דחופה להחזרת כספי הערובה למפקיד. כן הם ביקשו כי תינתן להם האפשרות לטעון בנושא חיוב העורר להתייצב לדיון בעניין הקפאת כספי הערובה ועתרו לביטול הדיון בבקשת המדינה בשל פקיעת הערובה. המשיבה שבה וטענה כי בשים לב לעובדה שהעורר עזב את הארץ עוד בחודש יולי 2008 ולא הגיע לחקירה אליה זומן ולנתון שהערובה פקעה רק במועד מאוחר יותר (בתאריך 5.2.09) – נושא חילוט הערובה מצוי בסמכות בית משפט השלום. בתאריך 15.2.2009 החליט בית משפט השלום הנכבד כי "הואיל ותוקף הערבויות פקע ולאור החלטת בית המשפט המחוזי, אשר ביטל ההחלטה בדבר הארכת תוקפן – אני מורה על השבת הערבויות למפקיד". בית משפט השלום הורה במקביל על עיכוב החלטתו על מנת לאפשר למדינה לערער עליה.

7.

על החלטה זו הגישה המדינה ערר לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופטת ז' בוסתן ) דן בערר והוציא תחת ידו החלטתה בתאריך 21.2.2009. בהחלטה ניתח בית המשפט את הוראות סעיף 51 לחוק המעצרים וקבע כי הסעיף "שותק" לגבי מועד הגשת הבקשה לחילוט הערובה ומכך יש ללמוד כי השאלה הרלוונטית היא מתי נעשתה הפרת תנאי השחרור בערובה, והאם הפרה זו נעשתה במועד שבו הערובה היתה עדיין בתוקף. לשיטת בית המשפט המחוזי הנכבד, אם ההפרה נעשתה במועד שבו הערובה היתה בתוקף, ניתן לדרוש את חילוט הערובה גם לאחר שפג תוקפה של הערובה. על כן הורה בית המשפט המחוזי על ביטול החלטת בית משפט השלום לגבי החזרת הערובה והחזיר את הדיון לבית משפט השלום לשם דיון בבקשת המשיבה לחילוט הערובה לגופה.

כנגד החלטה זו מכוון הערר שלפני, שאליו צורפה גם בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד.

בדיון שהתקיים בפני בערר הסכימו הצדדים להגיש בקשה לבית משפט השלום בפתח תקווה לדחיית מועד הדיון – עד להחלטה בערר זה ובכפוף לה, וכך נעשה.

8.

העורר טוען בערר שבפני כי החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד שגויה, משום שבית המשפט לא צריך היה להבחין בין תוקף הערובה לבין אפשרות מימושה של אותה ערובה. לשיטת העורר, המשמעות המעשית של החלטת בית המשפט המחוזי היא כי כספי הערובה מצויים כיום בקופת בית משפט השלום בניגוד לחוק וללא צו שיפוטי, המאפשר את המשך החזקתם כדין. עוד טוען העורר כי על פי ההלכה הפסוקה, משלא הוארכה תקופת הערובה, מופטרים החשוד וערביו מחיוביהם בלא צורך בהחלטה משפטית כלשהי והוא מתבסס לצורך זה על מה שנקבע להבנתו ב-בש"פ 78/91 ועקנין נ' מדינת ישראל פ"ד מה(2) 127 (1991) (להלן – עניין ועקנין ) וב-בש"פ 4586/06 חלידו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.8.2006) (להלן – עניין חלידו ). עוד טוען העורר כי החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד מרוקנת בפועל מתוכה את הלכת עניין ועקנין

והופכת את הוראות סעיף 58 לחוק המעצרים לאות מתה.

בדיון בעל פה שהתקיים בפני (שגם אליו לא התייצב העורר) טען בא-כוחו של העורר כי החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד, נשוא הבקשה, מובילה, לשיטתו, לתוצאה אבסורדית, שכן אם אי אפשר להאריך את תוקף הערבות, כיצד זה ניתן לחלטה?

9.

באי-כוח המדינה העלו מספר טעמים לדחיית הערר. לגישתם נוכח חוסר ניקיון הכפיים של העורר, שברח מן הארץ והפר את תנאי השחרור בערובה שלו, אין הוא יכול להיבנות מטעות, אם היתה כזו, של המדינה באופן ובעיתוי הגשת הבקשה להארכת תוקף הערובה. עוד טענו נציגי המדינה כי המשמעות היחידה של החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד היא כי יתקיים דיון לגופה של בקשה בבית משפט השלום בפתח תקווה וממילא ככל שיתקיים שם דיון מהותי, יוכל העורר להעלות את טענותיו שם, ככל שיחפוץ בכך. המדינה שבה וטענה כי על פי שיטתה ניתן לבקש חילוט הערובה, גם לאחר שהתבטלו תנאי השחרור, בשים לב לכך שהכספים עודם מצויים בפועל בקופת בית המשפט. לגישת המדינה, המועד הרלבנטי למכלול הוא מועד הפרת תנאי השחרור בערובה ודבר זה קרה כאן בעת שהערובה היתה בתוקף. ב"כ המדינה הדגישו בנוסף כי כל שהתבקש בשלב זה בבית המשפט המחוזי הנכבד היה צו להקפאת המצב, היינו שהכספים שבקופת בית המשפט לא יוחזרו למפקיד, וזאת מכוח הסמכות הכללית המוקנית לבית המשפט מכוח סעיף 3 לחסד"פ, הקובע כדלקמן:

"בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק"..

דיון והכרעה

10.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, שמיעת טענות הצדדים ובחינה מעמיקה של המכלול – מסקנתי היא כי דין הערר להידחות . החלטתי מבוססת עם זאת על טעמים שונים בחלקם מאלה שהובאו על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד. להלן אפרט את נימוקי.

11.

סעיף 58 לחוק המעצרים קובע כך:

"(א)

הערובה ותנאי השחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב אישום נגד החשוד תוך 180 ימים; ואולם בית המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה ואת תנאיה, לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים, אם הוגשה בקשה באישור תובע.

(ב)

בית המשפט רשאי להורות על הארכה נוספת של הערובה ותנאיה לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, אם הוגשה בקשה לכך באישור היועץ המשפטי לממשלה".

לשון סעיף 58 כפשוטה איננה מותירה בידי בית המשפט שיקול דעת להארכת הערובה ותנאי השחרור, שלא בהתאם להוראות הקבועות בסעיף האמור. ב ענין ועקנין קבע השופט (כתוארו דאז), א' ברק , כי עם תום 180 הימים מיום שחרורו של החשוד בערובה (או בענייננו, עם תום 360 הימים) – משלא הוגש כתב אישום, או הוארכה תקופת הערובה – החשוד וערביו מופטרים. בענין ועקנין נקבע מפורשות כי אין צורך בכל פעולה משפטית שהיא, וההפטר הוא בגדר הפטר אוטומטי. בית המשפט שב וחזר על קביעה זו מספר פעמים מאז ענין ועקנין . ראו למשל: בש"פ 7021/06 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.2006); בש"פ 962/01 רבינוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד נה(3) 529 (2001) (להלן – ענין רבינוביץ ) ו- ענין חלידו .

12.

בתיק שבפנינו, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי אף לאחר שהערובה פוקעת בהתאם לסעיף 58 לחוק המעצרים, נותרת עדיין בידי המדינה האפשרות להגיש בקשה לחילוט ערובה. זאת למד בית המשפט המחוזי הנכבד מלשון סעיף 51 לחוק המעצרים, הקורא כך:

"(א)

שופט הדן בענינו של משוחרר בערובה, שהובא לפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, רשאי להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחררו בערובה בתנאים שיקבע.

(ב)

נוכח שופט כי משוחרר בערובה הפר תנאי מתנאי השחרור וכי ולא ניתן להביאו בפניו, רשאי הוא להורות על חילוט הערבות.

(ג)

בקשה לחילוט ערבות שניתנה על ידי ערב לא תידון אלא אם כן ניתנה לערב הזדמנות להשמיע את טענותיו".

בית המשפט המחוזי הנכבד ציין כי לשיטתו הסעיף איננו מתייחס למועד הגשת הבקשה לחילוט הערבות, ולגישתו המועד הרלבנטי הוא מועד הפרת תנאי השחרור בערובה . מכאן, שלפי תפיסה זו אם במועד הפרת התנאי

היתה הערובה בתוקף, ניתן להגיש בקשה לחילוט הערובה גם לאחר שבינתיים פג תוקפה של הערובה. הנני סבור כי ראוי להשאיר פרופוזיציה זו בצריך עיון לעת מצוא ואולם מחובתי להעיר כי על פני הדברים נראה כי היא מעוררת מספר קשיים, שראוי לדון בהם בהזדמנות המתאימה – ואציין העיקריים שבהם:

(א)

המשמעות המעשית של סעיף 58 לחוק המעצרים והפרשנות שניתנה לו בפסיקה היא כי בתום התקופות המפורטות בסעיף האמור כאשר אלה לא הוארכו, או לא הוגש כתב אישום – הערובה פוקעת מעצמה

ו אין היא קיימת עוד . מכאן מסתבר לכאורה כי לא ניתן לחלט את הערובה לאחר שזו פקעה , גם אם ההפרה היתה במועד שבו היה החשוד עוד משוחרר בערובה וזו היתה עדיין אז בתוקפה (הדבר דומה במקצת לערבות בנקאית שלא נתבקש מימושה טרם פקיעתה). אם לא תאמר כן, ניתן יהיה לבקש לממש ערובה (למעשה את החיוב שהיא מגבה) גם בחלוף ימים, שבועות, חודשים ואף שנים לאחר שהיא והחיוב, שהיא ניתנה כערובה לו – פקעו, ואפילו לאחר שכספי הערובה הוחזרו. תוצאה זו נראית בלתי הגיונית ובלתי רצויה.

(ב)

המשיבה טענה כי סמכותו של בית המשפט לחלט ערובה, לאחר שתוקפה פקע מכוח סעיף 58 לחוק המעצרים, נלמדת מסמכותו הטבועה של בית המשפט, שהעיגון לה הוא בסעיף 3 לחסד"פ. גם טענה זו היא מוקשית לכאורה בעיני. על פני הדברים ככלל אין להעניק לבית המשפט "סמכות טבועה" לפעול אחרי סיום תוקפה של הערובה, שכן ההסדר בענייננו הינו הסדר ספציפי וקונקרטי, ומקום שהחוק קובע – ובמיוחד בהליך פלילי – סמכויות מפורשות ומפורטות – אין לקרוא אל תוך הדברים, או בצידם, סמכות טבועה נוגדת של בית המשפט (השוו: עניין רבינוביץ ; עניין חלידו ; בש"פ 4972/07 פואז נ' מדינת ישראל , פיסקה 23 (לא פורסם, 20.3.2008)). הנה כי כן אף שחוק המעצרים איננו מסדיר במפורש את היחס שבין סעיף 51 לבין סעיף 58, הרי שלכאורה, מלשון הסעיפים עצמם, ניתן להסיק את התוצאה הראויה. סעיף 51 מתייחס ל"משוחרר בערובה", אולם, כאשר הערובה פגה, בהתאם לסעיף 58 לחוק המעצרים, אין להתייחס עוד אל החשוד כאל "משוחרר בערובה". על כן, לגישתי, אין כאן על פני הדברים מתח משמעותי בין שני הסעיפים, המצריך פרשנות תכליתית, או שימוש בסמכות הטבועה על פי סעיף 3 לחסד"פ (השוו: בש"פ 7323/98 מדינת ישראל נ' רג'ואן פ"ד נג(4) 126, 136-134 (1999)).

13.

גם טענת המדינה בדבר חוסר ניקיון כפיו של העורר כמאיינת את זכויותיו – איננה מבוססת דיה.

באי כוח המדינה ביקשו להתבסס בהקשר זה על מספר פסקי דין של בית משפט זה, שבגדרם נדחו עררים וערעורים שונים שהגישו בעלי דין שלא התייצבו בעצמם לדיון בבית המשפט, בין השאר, מחמת כך שנמלטו מן הדין. אולם אינני סבור כי מן הראוי להסתמך בתיק זה על פסיקה זו, שכן נסיבות העניין במקרים האמורים היו שונות והתייחסו לעררים וערעורים שהוגשו על ידי אותם נמלטים (ראו למשל: ע"פ 6429/05 רן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.7.2005); בש"פ 5755/00 אבו סנינה נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 560 (2000)) . במקרה שלפנינו, ההליך, נשוא הערר, נפתח על ידי המדינה בבקשתה לחלט את הערובה. על כן, הרציונאל שעמד בבסיס אותם פסקי דין, לפיו כאשר אדם מגיש ערר לבית משפט ולא מתייצב, או נמלט מן הדין – הוא מביע דעתו כי זנח את עררו, איננו חל במישרין על הסיטואציה שלפנינו, ולכל הפחות אין הוא מאפשר לדחות את הערר על הסף רק על בסיס היעדרותו של העורר מן הפורום. ניתן עם זאת להביא התנהגות זו בחשבון במשמעות הנדונה בפיסקה 14(ב)(2) שלהלן.

בהקשר זה נדגיש כי התנהלות העורר אכן מעוררת חשש שהוא מנסה לנצל לרעה הליכים משפטיים והיא מלמדת על זלזול שמפגין העורר כלפי מערכת אכיפת החוק ועל כך כי לכאורה אין הוא ראוי לאמון שניתן בו, עת שוחרר בערובה. אולם, אין אנו מצויים עתה בהליך "בג"צי", שם ככלל לא ייתן בית המשפט סעד שאיננו נדרש למען הצדק, או כאשר העותר התנהג בחוסר ניקיון כפיים וידחה עתירה שליקוי כזה מתגלה בה – על הסף (ראו: סעיף 15(ג) ל חוק יסוד: השפיטה ; השוו: דעת היחיד שלי בבג"ץ 2123/08 פלוני

נ' פלונית (לא פורסם, 6.7.2008)). כאן הרי מדובר בהליך פלילי, שבו אמות המידה בדרך כלל שונות, בשים לב להבדל המהותי במאטריה ובגורמים המעורבים – ולכן אין מקום לדחיות על סף, אלא יש להכריע במכלול עניינית. בכך נעסוק להלן.

14.

טעויות רבות ליוו את מהלכי המדינה בהליכים השונים שניהלו בתיק זה (והנני בוחר שלא לפרטן במסגרת זו, שכן אין הן משפיעות בסופו של דבר על התוצאה ויש לי תקווה שהממונים יפיקו בעצמם לקחים ראויים מהמחדלים) ובכל זאת – אין לקבל את הערר . להלן ההצדקות לכך:

(א)

הבקשה לחילוט הערבות מחמת כך שהעורר הפר את תנאי שחרורו (הוא לא התייצב לחקירה שזומן אליה – בניגוד לחובה הסטטוטורית הקבועה בסעיף 48 לחוק המעצרים, המורה ששחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה) – הוגשה בתאריך 1.2.2009, בעת שהערובה היתה בתוקף . מסקנה זו נובעת מהחלטתו של בית משפט השלום בפתח תקווה, שניתנה בתאריך 26.1.2009 והאריכה את תנאי השחרור בערובה. החלטה זו אמנם בוטלה לאחר מכן על ידי בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ל' ברודי ), בתאריך 5.2.2009, בעקבות ערר שהוגש בתאריך 28.1.2009 ונדון בתאריך 3.2.2009 ואולם החלטת הביטול במסגרת הערר – איננה בת-פועל רטרוספקטיבי . השוו: ב"ש 947/86 דמיניוק נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(4) 426, 428 (1986). ראו גם: ב"ש 967/85 איל חאג' נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(4) 41 (1985). עיינו ודייקו – לגבי תקפותו של תקדים: רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל

(טרם פורסם, 27.2.2006).

דברים אלה מקבלים משנה תוקף פה משתי סיבות נוספות:

(1)

לפגם של החוסר באישור מצד היועץ המשפטי לממשלה נמצא פתרון מסוים באמצעות האישור שהתקבל בדיעבד מפרקליטת המחוז בתאריך 29.1.2009 (יום אחד לאחר המועד בו אמור היה לפוג תוקף הערבויות לולא ניתנה ההחלטה בבית משפט השלום הנכבד בפתח-תקווה בתאריך 26.1.2009). פתרון זה מצדיק, לענייננו, תוצאה של "תקפות יחסית". השוו: ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד ס(2) 559, 570 (2005); ולאחרונה: בש"פ 984/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.2.2010).

(2)

סעיף 58(ב) לחוק המעצרים, בשונה מסעיף 58(א) לחוק, איננו קובע כי החלטת בית המשפט ואישור היועץ המשפטי לממשלה חייבים להתקבל בהכרח "בתוך תקופת הערובה" ולפיכך ניתן לסבור – מבלי שנקבע מסמרות – שגם אישור בדיעבד מספק לצרכים הנדונים בפנינו.

(ב)

הלכה היא כי אין מקום להחיל באופן גורף את הוראות חוק הערבות, התשכ"ז-1967

(להלן – חוק הערבות ) על הערבות הניתנת במהלך שחרור בערובה. עם זאת, ניתן ליישם אותן הוראות מהוראות חוק הערבות העולות בקנה אחד עם תכליתה של הערבות במסגרת דיני המעצרים. ראו: בש"פ 4348/99 ארוך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.11.1999); בש"פ 2708/95 שפיגל נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3) 221, 244-239 (1995). עיינו גם: יעקב קדמי סדר הדין בפלילים - הליכים שלפני משפט , כרך א', 364 (2008); רוי בר-קהן, ערבות , 118-113 (2006) (להלן: בר-קהן ערבות ). לדעה נוגדת – ראו: ברכיהו ליפשיץ,

ערבות וערובה – ביחד ולחוד , משפטים כ"ט (תשנ"ח) 239.

תוצאה דומה אפשר להסיק גם מהוראת סעיף 61(ב) ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים ), במגבלות סעיף 61(א) לחוק האמור, ומהעובדה שניתן לראות בערובה (ההפקדה) מעין משכון. לקביעות אלו שתי השלכות אפשריות לענייננו:

(1)

יתכן וראוי לדמות את בקשת החילוט שהוגשה פה בעת שהערובה היתה בתוקף, בעקבות בקשת ההארכה (שהתקבלה כאמור ובוטלה לאחר מכן) – כבקשה תקפה לחילוט ערבות בנקאית, שבאה כתחליף לבקשה להארכת הערבות הבנקאית בתוך תקופת תוקפה של הערבות הבנקאית. השוו: ע"א 616/07 בנק מזרחי טפחות בע"מ-סניף תלפיות ירושלים נ' א.מ תורג'מן בע"מ (בפירוק) (לא פורסם, 1.3.2010). לאספקטים נוספים של ההקבלה עיינו: בש"פ 10532/03 רשל נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(6) 469 (2005); בר-קהן ערבות 114-113.

(2)

ניתן להסתכל על החיוב ועל הערובה שבפנינו ככאלה שחדלים להתקיים בהתקיים תנאי מפסיק

(הוראת סעיף 58 לחוק המעצרים). עיינו: ב"ש 118/84 מדינת ישראל נ'

דרעי , פ"ד לט(1) 505, 509 (1985).

סעיף 28(ב) לחוק החוזים, ככל שהוא מוחל פה, מכוח סעיף 61(ב) לחוק האמור, קובע כדלקמן:

"היה חוזה מותנה בתנאי מפסיק וצד אחד גרם לקיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על קיומו"

ההוראה הנ"ל יכולה להיות יפה לענייננו, שכן העורר זומן בתאריך 30.12.2008 לחקירה באמצעות באי-כוחו – ליום 18.1.2009. באי-כוחו פנו, בתאריך 13.1.2009, ומסרו כי בשיחה עם מרשם התברר כי נוכח "קשיים כלכליים" שלו – לא יעלה בידו להופיע לחקירה עד אמצע פברואר 2009. באי-כוחו של העורר אף לא הופיעו כאמור לדיון שהתקיים בבית משפט השלום בתאריך 26.1.2009.

התנהלות זו מונעת מן העורר, על דרך של מעין השתק סטטוטורי, את הזכות להסתמך על קיומו של התנאי המפסיק (שהגיע לכאורה לפרקו בתאריך 28.1.2009). עיינו: גבריאלה שלו, דיני החוזים-החלק הכללי

490 (2005).

סוף דבר

15.

נוכח כל האמור לעיל – דין הערר להידחות, שהרי:

(א)

בקשת החילוט הוגשה בעת שהערובה היתה עדיין בתוקף.

(ב)

התנהלות העורר מונעת ממנו להסתמך על פקיעת הערובה.

(ג)

למשפט קשה להכיל (בפרפרזה) מצב של: "הברחת וגם נשכרת...". זאת ועוד – יתכן שסיטואציה שכזו כשלעצמה (אף אם לא היו בנמצא הטעמים שהובאו בס"ק (א) ו-(ב) שלעיל) יכולה לבוא בגדרי החריג הצר אותו התוותה השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש

ב עניין רבינוביץ . ונשנה ב עניין חלידו , בפיסקה 10.

16.

העניין יחזור איפוא לבדיקה פרטנית של בקשת החילוט וטענות העורר לגביה – לבית משפט השלום הנכבד.