בש"פ 2586/13 יונתן אלרואי נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטתו מיום 3.4.2013 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ'

אבו טהה ) בתיק מ"ת 58291-12-12, בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט מיום 3.3.2013 בה הוחלט על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

כתב האישום

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) וסחיטה באיומים (סעיף 428 לחוק הנ"ל). לפי האמור באישום הראשון , קשר העורר קשר עם בן דודו, אהוד בנסטי (להלן: אהוד ), לסחוט באיומים אנשים המשתייכים למגזר החרדי אשר בילו במועדוני לילה בתל-אביב, כאשר בתמורה לתשלום כספי יימנעו מלספר אודות מעשיהם לבני משפחותיהם. ביום 12.12.2012, התקשר העורר ל-נ.ל., דתי חרדי אשר נהג לבלות במועדוני לילה, ודרש ממנו סך של 200,000 דולר בכדי שיימנע מלהעביר חומרים שאסף עליו למשפחה של אשתו ולמוסדות החינוך בהם לומדים ילדיו. בעקבות איומיו של העורר, הגיש נ.ל. תלונה במשטרת מרחב חברון כנגד מעשי הסחיטה. בהמשך לכך, ובתיאום עם שוטרי מרחב חברון, הודיע נ.ל. לעורר כי "ארגן" עבורו את דמי הסחיטה.

העורר שלח מונית לתחנת דלק "סונול" הסמוכה לבית"ר עילית, על מנת לאסוף מידיו של נ.ל. מעטפה ובה דפים הנחזים לשטרות כסף. לאחר שנהג המונית עוכב ותוחקר על ידי בלשי מרחב חברון, החליף אחד הבלשים את נהג המונית והגיע במקומו אל מקום המפגש אותו קבע העורר. לאחר שהבלש שוחח עם העורר, ניסה העורר להימלט מהמקום אולם הבלשים השיגוהו והעורר נעצר. לפי האמור באישום השני , ביום 12.12.12 יצר העורר קשר טלפוני עם ש.ב., אדם נשוי המשתייך למגזר הדתי חרדי. בשיחת הטלפון אמר העורר ל-ש.ב. כי הוא חוקר פרטי ובידו הקלטות של שיחות טלפון ותמונות של ש.ב. יחד עם אישה עימה התראה במועדון לילה בתל אביב. העורר דרש מ-ש.ב. סך של 40,000 ש"ח עבור החומרים שאסף, תוך שאיים עליו כי באם לא יענה לדרישתו הכספית יאלץ להעביר את החומרים לידי האדם ששילם לו לעקוב אחריו. העורר לא נענה לבקשתו של ש.ב. להפחית את סכום הכסף אותו דרש, והמשיך לאיים עליו בהודעות טקסט. לפי האמור באישום השלישי , במהלך אוקטובר 2012 נוצר קשר דרך האינטרנט בין מיטל נחום (להלן: מיטל ), בת זוגו של אהוד, לבין ח.ס., אדם נשוי המשתייך למגזר הדתי חרדי. ביום 2.12.2012, יצר אחד מבין השניים - העורר או אהוד - קשר טלפוני עם ח.ס., בגדרו הזדהה המתקשר כחוקר פרטי ואמר ל-ח.ס. כי הוא חייב להיפגש עימו. במהלך הפגישה שנערכה בתחנת דלק ביציאה מירושלים, אהוד והעורר הציגו עצמם כחוקרים פרטיים אשר נשכרו על-ידי בעלה של מיטל להתחקות אחריו, ודרשו כי ישלם להם 10,000 דולר עבור החומרים שאספו נגדו. על פי המתואר בכתב האישום, ח.ס. העביר לעורר ולשותף בהזדמנויות שונות למעלה מ- 64,5000 ש"ח.

נוכח כך, הואשם העורר בעבירות המפורטות לעיל.

הליכי המעצר עד כה

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בבקשה, טענה המשיבה כי התשתית הראייתית בעניינו של העורר – אשר נסבה על הודעותיהם של המתלוננים השונים; שיחות שהוקלטו בין העורר והמתלונן; מעצר העורר בהגיעו לקבל את דמי הסחיטה; דוחות הפעולה של המשטרה; הודאת העורר כי התקשר ל-נ.ל.; אישורו של השותף כי העורר הוא ששוחח בשיחות המוקלטות. עוד טענה המשיבה, כי בעניינו של העורר מתקיימות עילות מעצר מכוח סעיפים 21(א)(1)(א) ו-21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). כמו כן, נטען כי לעורר עבר פלילי, בין היתר בעבירות של איומים, עבירות ברכב, הסגת גבול, מרמה, עבירות רכוש שונות, עבירות מתחום הסמים ועוד.

בא כוחו של העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ושל עילות מעצר כפי שפורטו בבקשה למעצר עד תום ההליכים. עם זאת, ביקש כי בעניינו של העורר יורה בית משפט קמא על הזמנת תסקיר מעצר לשם בחינת חלופת מעצר טיפולית לגמילה מסמים, ולחילופין, לשחררו לחלופת מעצר בבית רעייתו. מנגד, המשיבה סברה כי אין מקום לבחון חלופת מעצר, בהתחשב בחומרת המעשים ונסיבות ביצוען, עברו הפלילי המכביד של העורר, לרבות קיומו של מאסר מותנה וחלקו המרכזי בפרשייה. חרף התנגדותה של המשיבה, בהחלטה מיום 17.1.2013 קיבל בית משפט קמא את בקשתו של העורר והורה על הזמנת תסקיר בעניינו של העורר.

מתסקיר המעצר עולה כי העורר החל להשתמש בסמים כבר בהיותו בן 14 שנים. שירות המבחן התרשם כי העורר נוהג בדרך מניפולטיבית, וכי הוא חסר יכולת לוויסות דחפים בכל הנוגע לכספים מהירים. באשר להערכת רמת הסיכון להישנות העבירות, שירות המבחן התייחס למעורבותו החוזרת בפלילים ולהתרשמותו כי העורר נוטה להשתייך לחברה שולית. נוכח כך, המליץ שירות המבחן שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר, כאשר בתסקיר היתה התייחסות קונקרטית לחלופה בקהילה טיפולית למכורים כמו גם לאפשרות שהעורר ישהה בפיקוח רעייתו.

4.

בהחלטה מיום 3.3.2013 קיבל בית משפט קמא את בקשת המשיבה, והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית משפט קמא קיבל את המלצת שירות המבחן בקבעו כי העובדה שלא היה במאסרים קודמים כדי להרתיע את העורר לשוב ולבצע עבירות דומות מקשות לתת בו אמון.

ביום 3.4.2013 הגיש העורר לבית משפט קמא בקשה לעיון חוזר בהחלטתו. בבקשה הציע העורר שתי חלופות מעצר חדשות שטרם נבחנו על ידי בית המשפט או על ידי שירות המבחן – מעצר בית בבית חמותו בבאר שבע או מעצר בית בבית אחיו ורעייתו באילת, תוך פיקוחם של אלו.

בהחלטתו מיום 3.4.2013 דחה בית משפט קמא את בקשתו של העורר, מבלי לקיים דיון בבקשה ומבלי להורות על מתן תשובה. בהחלטה נקבע כי דין בקשת העורר להידחות ללא דיון בשל היעדר עילה לפי סעיף 52 לחוק המעצרים, וכי ההליך בו העורר היה צריך לנקוט הוא ערר לבית המשפט העליון.

מכאן הערר שלפני.

הערר

5.

לטענת העורר, שגה בית המשפט משלא קיים דיון בבקשתו לעיון חוזר. נטען, כי על פי האמור בסעיפים 52 ו-57 לחוק המעצרים יחד עם סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, על בית המשפט הדן בבקשה לעיון חוזר, לקיים דיון בנוכחות הצדדים, ומשלא נעשה כן בעניינו, לא היה מקום לדחות את בקשתו. לטענת העורר, מדובר בפגם מהותי שתוצאתו פגיעה חמורה בזכויותיו הדיוניות. עוד טוען העורר, כי בית המשפט התייחס בהחלטתו מיום 3.3.2013 רק לאותן חלופות מעצר שהוצעו על ידו במהלך הדיון אך לא קבע כי ככלל לא יסכון כל חלופת מעצר בעניינו.

בדיון בערר הוסיף בא-כוח העורר, כי בינתיים נוצרה עילה חדשה המצדיקה עיון חוזר במעצר, והיא החלטה מיום 8.4.2013 שבגדרה הורה בית המשפט על שחרור אהוד לחלופת מעצר. העורר מודע לשוני בינו לבין אהוד בכל הנוגע לרישום הפלילי, אך טוען שכנגד נתון זה יש לשקול את העובדה שאהוד נתפס על-ידי המאשימה כ"רוח החיה" שמאחרי חלק ממעשי העבירה (עמ' 3 ש' 26 לפרוטוקול מיום 17.1.2013).

6.

המשיבה מבקשת כי הערר יידחה. לטענת בא-כוחה, נוכח הנימוקים שעמדו ביסוד ההחלטה לעצור את העורר עד לתום ההליכים, ובכלל זה תוכן תסקיר המעצר, היה מקום לדחות על הסף, ללא דיון, את הבקשה לעיון חוזר. גם עובדת שחרורו של אהוד ממעצר אינה מצדיקה, לשיטת המאשימה, לקיים דיון בבקשה לעיון חוזר, בשל השוני המהותי בין העורר לבין בניסטי בכל הנוגע לעברם הפלילי. בעניין זה הודגש, כי העורר ביצע את המיוחס לו ימים ספורים לאחר ששוחרר ממאסר קודם. אפשרתי למשיבה להציג לעיוני פסיקה בתמיכה לטענה לפיה ניתן היה לדחות את הבקשה לעיון חוזר ללא קיום דיון, אך לא הוצגה כל פסיקה.

דיון והכרעה

7.

לא היה מקום לדחות את הבקשה לעיון חוזר מבלי לקיים דיון, ויש בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק את קבלת הערר והחזרת הדיון בבקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי.

בב"ש 37/86 דרעי נ' מדינת ישראל פ"ד מ(1) 393 (1986) נפסק, כי החלטה על דחיית בקשה לעיון חוזר ללא קיום דיון היא החלטה "בטלה". בית המשפט, מפי השופט (כתוארו אז)

מ' אלון , ציין, כי: "כלל גדול הוא במערכת משפטנו, שאין להכריע בעניינו של בעל דין, בלי שניתנה לו תחילה האפשרות להשמיע את טענותיו", כשבית המשפט מפנה להוראות החוק הרלוונטיות, כפי שעמדו בתוקפן אותה עת. אכן, בבש"פ 3258/96 פלוני נ' מדינת ישראל (14.5.1996) הזכיר השופט מ' חשין

כי קיימות "שתי השקפות ... המתגוששות ביניהן על הבכורה": האחת, הגורסת שכל בקשה לעיון חוזר, יהא תוכנה אשר יהא, מחייבת קיום דיון בנוכחות העצור; השניה, הגורסת כי לא בכל הליך כאמור חייב בית המשפט להזמין את העצור, "אלא במקום שאותה בקשה מגלה על פניה עילה לעיון חוזר ולו באורח קלוש וסתמי". השופט חשין

לא ראה צורך להכריע באותה פרשה בין שתי ההשקפות האמורות.

עיון בפסיקת בית משפט זה מוליך למסקנה, כי נראה שבית המשפט הכיר שוב ושוב בחשיבותו של קיום דיון בבקשה לעיון חוזר במעצר, כמו גם בבקשות אחרות שעניינן מעצר ושחרור. יש לזכור, שעל פי הוראת סעיף 57 לחוק המעצרים, דיון בבקשה לעיון חוזר, בקשה לפי סעיף 52 לאותו חוק, "יהיה בפני המשוחרר בערובה או סנגורו, בפני עצור ובפני תובע". זה הכלל, ובחוק לא נקבעו לו חריגים. כך קבע השופט י' זמיר

בבש"פ 7797/99 כרים נ' מדינת ישראל

(22.11.1999), כאשר ציין, לאחר שהזכיר את החלטתו הנ"ל של השופט חשין , ש"כל זמן שלא הוכרע אחרת, אני רואה צורך להקפיד על הוראת החוק, הדורשת לקיים את הדיון בבקשה לעיון חוזר בפני העצור". באותה פרשה עמד בית המשפט על כך, שנראה כי לא היה ממש בבקשה לעיון חוזר, אך למרות זאת נפסק, כי מן הראוי היה לזמן את העורר "כמצוות החוק, לדיון בבקשה, שיכול היה להיות קצר בתכלית". משלא זומן העורר לדיון, ראה בכך בית המשפט טעם לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי. חיזוק נוסף לגישה זו נמצא בהחלטת השופט א' רובינשטיין בבש"פ 1097/06 בינייב נ' מדינת ישראל (9.2.2006). באותו מקרה נפסק כדלהלן:

"כשלעצמי נוטה אני, כשהמדובר בשלילת חירותו של אדם, לפרש פירוש ליברלי את תנאי הבקשה לעיון חוזר, ככל שהמדובר בעצם קיומו של דיון. אני ער להכבדה של בית המשפט כשהמדובר בדיון העלול להתברר כהליך סרק, נוכח העומסים, ולא אומר כי לא ייתכנו מקרים שבהם יסבור בית המשפט כי הבקשה היא בחינת טיפוס על קירות חלקים מכל וכל, ויימנע מקיום הדיון. אך לדעתי, כאמור, הפירוש צריך להיות כזה הנוטה לאפשר לאדם הנהנה עדיין מחזקת חפות וחירותו נשללת לשוב ולהעלות תעצומותיו, וזאת במסגרת גישה כללית של הקפדה בזכויות דיוניות".

בדומה לכך פסק השופט י' דנציגר בבש"פ 2843/10 בראנסי נ' מדינת ישראל (26.4.2010) כאשר צירף דעתו לדעת השופט

רובינשטיין .

לכך יש להוסיף, כי בית משפט זה הדגיש בפסיקותיו את חשיבות זכותו של עצור להיות נוכח בדיון בעניינו (ומקל וחומר נובעת חשיבות הזכות לעצם קיומו של הדיון), עד כדי שראה לנכון לבטל הוראת חוק שאפשרה קיום דיון ללא נוכחות העצור (בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל (11.2.2010)). בפסקה 19 לפסק הדין עמד בית המשפט על זכותו החוקתית של העצור להיות נוכח בדיון בעניינו:

"האם גם לחשוד או לעצור עומדת הזכות החוקתית להיות נוכח בהליכי מעצרו, כחלק מן הזכות להליך הוגן? תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. ככלל, הזכות להליך פלילי הוגן מתפרסת על כל שלביו של ההליך הפלילי – 'אם בשלב החקירה ואם בשלב המשפט' (דברי השופט ברק ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(3) 505, 516 (1981); דברי הנשיאה ביניש בעניין יששכרוב

... , פס' 66). הדברים יפים במיוחד לגבי הליך המעצר, שהוא 'הצורה הקשה ביותר של פגיעה בחירות האישית' ( ... ). הליך המעצר עצמו הוא הליך הכרוך בפגיעה קשה בזכויותיו של החשוד או הנאשם. הביקורת השיפוטית האפקטיבית היא חלק בלתי-נפרד מהליך המעצר החוקתי. על כן, שמירה על הליך מעצר הוגן היא עקרון חוקתי יסודי המתחייב מן ההגנה על הזכות לחירות ולכבוד. נוכחותו של החשוד או הנאשם בהליך המעצר היא חלק מן ההליך ההוגן. זכות זו לנוכחות בהליך המעצר מעוגנת בסעיפים 16(2) ו-57 לחוק המעצרים, והיא מהווה גם, לאור הטעמים שנמנו לעיל, זכות חוקתית הזוכה להגנה בחוק-היסוד (ראו גם דברי השופטת א' חיות בבש"פ 4586/06 חלידו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.8.2006); ראו גם דברי השופט א' רובינשטיין לגבי ההקפדה ביישום סעיף 57 לחוק המעצרים בבש"פ 1097/06 בינייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.2.2006))".

כאמור, נוכח זכותו של עצור להיות נוכח בדיון בעניינו נובעת, אף מקל וחומר, הזכות שלבירור עניינו ייקבע דיון, ושבקשתו לא תוכרע ללא כל דיון.

8.

הנה כי כן, עולה בבירור מפסיקתו של בית משפט זה, כי גם אם לדעת חלק מהשופטים במקרה חריג שבחריג ניתן לדחות בקשה לעיון חוזר ללא קיום דיון, הרי שאפשרות זו שמורה למקרים מובהקים של "טיפוס על קירות חלקים". אינני מתעלם ממשקל טענות המשיבה, בדבר התסקיר השלילי, עברו המכביד ביותר של העורר, העובדה ששוחרר ממאסר קודם רק ימים ספורים לפני ביצוע העבירות המיוחסות לו עתה והאמור בהחלטת בית המשפט מיום 3.3.2013. כל אלה מצביעים על כך, כי סיכויי הבקשה לעיון חוזר להתקבל ייתכן שלא היו גבוהים. ואולם, אינני סבור שמדובר במקרה שהצדיק דחיית בקשה זו ללא כל דיון, ולו מהטעם שבבקשה פרט העורר חלופות מעצר שלא נבחנו ולא נדונו קודם לכן ולא ניתן להתייחס אליה, על פניה, כבקשה שאף לא מגלה "ולו באורח קלוש וסתמי" (בלשון השופט חשין בהחלטתו הנ"ל) עילה לעיון חוזר. אני ער, כמובן, לעומס הבלתי נסבל בו נתונים בתי המשפט ולשאיפה הברורה ליעל את ההליך ולחסוך בזמן שיפוטי. אלא שכפי שציין השופט זמיר בהחלטתו הנ"ל, הדיון בבקשה יכול להיות קצר בתכלית, כמו גם ההחלטה שתינתן בסיומו. נדמה, שכל בעל נסיון בכגון-דא יסכים, כי "קיצורי דרך" משפטיים מתבררים תדיר כגורם מאריך ומסרבל, זאת מעבר לפגיעה בזכויות העצור, שהיא בוודאי העיקר. כשמדובר בסדרי הדיון, "דרך המלך", אף אם היא נדמית ממבט ראשון ארוכה ומיותרת, כמעט תמיד מתבררת בסופו של דבר, במבט כולל, כדרך היעילה והעדיפה, ולו מעצם היותה הדרך שנבחרה מטעמים טובים ומבוררים להיות "דרך המלך". אגב, הערה זו אינה מכוונת רק לבית המשפט, אלא גם למשיבה, שנדמה כי תיטיב לעשות אם במקרים בהם קיים חשש לפגיעה בזכויות דיוניות של נאשם או עצור, במיוחד אם מדובר בהחלטה שניתנה ללא שעמדת המשיבה הושמעה בערכאה קמא, תותיר את ההחלטה לשיקול דעת ערכאת הערעור, כפי שאכן נעשה על ידה בעבר במקרים דומים, אך, משום מה, לא במקרה זה.

9.

די באמור לעיל כדי להצדיק את קבלת הערר. ואולם, במהלך הדיון בערר התברר, כמפורט לעיל, כי בינתיים שוחרר שותפו של העורר, אהוד. אכן, כפי שציין בא כוח המשיבה, קיים שוני משמעותי בין השניים, שיתכן שיביא לכך שעובדת שחרורו של אהוד לא תשנה את ההחלטה בדבר מעצרו של העורר. ואולם, נדמה כי קשה להשלים עם הטענה ששחרור אהוד אינו נסיבה חדשה שמאפשרת לעורר להגיש בקשה לעיון חוזר. אכן, מדובר בנסיבה שנוצרה לאחר מתן החלטת בית משפט קמא, ואולם נדמה, כי משעלה עניין זה, ראוי היה שלא להתנגד להחזרת העניין לבית המשפט המחוזי לצורך קיום דיון בבקשה לעיון חוזר,

10.

על יסוד האמור, מתקבל הערר. בית המשפט המחוזי יקיים דיון בבקשה לעיון חוזר. ככל שהעורר מבקש לכלול בבקשתו האמורה גם טיעון המבוסס על שחרורו של אהוד, יגיש בקשה מתוקנת בתוך 7 ימים מהיום. מובהר, כי אין בתוצאת הערר משום הבעת דעה לגופם של דברים, בכל הנוגע לאפשרות שחרור העורר לחלופת מעצר.