בש"פ 2989/97 מדינת ישראל נ. חורי אוסמה

המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא-כדין.

המדובר הוא בקטטה שהיתה בכפר טורעאן בין משפחה נוצרית לבין משפחה מוסלמית, והמשיב נטל חלק בקטטה זו. במהלכה של הקטטה נעץ המשיב סכין בבטן התחתונה של אחד מבני המשפחה המוסלמית היריבה, וגרם לו קרעים במעי הדק ובשני עורקים. כתוצאה מאותה פגיעה, כך מוסיף ומלמדנו כתב האישום, נגרם לקורבן דימום מסיבי בחלל הבטן, והוא הובהל לבית-החולים פוריה במצב אנוש. בבית-החולים קיבל הפגוע כמויות גדולות של נוזלים ודם, נותח שתי פעמים, ונזקק לטיפול רפואי ואשפוז ממושך. אכן, המדובר במעשה חמור עד-למאוד, וככלל הנראה אך בחסדי שמיים נשאר הנפגע בחיים.

אין פלא בדבר, איפוא, שעם הגשת כתב-האישום לבית-המשפט ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ואת בקשתה זו הגישה בד-בבד עם הגשת כתב-האישום, ביום 14/5/97.

והנה, למרבית הפלא, לא מצאנו כי היה דיון לגופו של עניין בבית-המשפט המחוזי, ולסופו של דיון - אשר לא היה - החליט בית-משפט קמא לשחרר את המשיב בערובה בתנאים של "מעצר בית".

מה טעם עשה בית משפט קמא את אשר שעשה?

עיינתי, וחזרתי ועיינתי, בהחלטה נושא הערר, ולצערי לא מצאתי טעם-של-ממש להחלטה.

אני נכון להניח כי שופט בית-משפט קמא היה עמוס לעייפה באותו יום, כפי שהוא קובע בהחלטתו. עוד אני נכון להניח, שתקופת מעצר-הימים קודם הגשת כתב-האישום לבית-המשפט חלפה עברה באותו יום, 14/5/97, בשעה 11:00 בבוקר, וכי הדיון נערך רק בשעה 12:00, כאשר המשיב היה משוחרר (באורח נורמטיבי, אם לא באורח ממשי). עדיין נפלא מבינתי מדוע לא דן השופט בבקשת המדינה לגופה.

שופט הוא אדם, ואם עיתותיו אינן בידו, לא יוכל, כמובן, לדון בבקשת מעצר לגופה. אולם נבצר ממני מהבין מדוע ראה בית-משפט קמא לדחות את בקשת המדינה למעצר, תחת אשר ידחה את מועד השמיעה, בין לאותו יום - לשעות אחר-הצהריים או לשעות הלילה - לבין למחרת היום. אם סבר בית-משפט קמא שהמשיב אינו מסוכן, יכול היה לקבוע כן והחלטתו היתה עומדת לביקורת בערר. אולם משלא קבע כן, ובתיתנו דעתנו להאשמה החמורה עד-למאוד המוטחת במשיב, אין לי אלא לתמוה על החלטתו.

בעניין זה ראוי להסב את תשומת הלב להוראות סעיף 21 (ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, ולפיו נקבע שלב-ביניים בהליך של מעצר עד תום ההליכים. על-פי שלב-ביניים זה, ניתן לעצור נאשם לתקופה שלא תעלה על 30 ימים כדי לאפשר לנאשם או לסניגורו לעיין בחומר החקירה. למקרים כגון זה שלפנינו נועדה הוראת-חוק זאת, וראוי היה שבית-המשפט יתן את דעתו לדבר. להשלמה נוסיף ונאמר, שהוראת-חוק זה אינה חדשה, והיא עמנו מאז שנת 1988. אלא שעד-כה כינויה היה סעיף 21א(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב 1982-.

אני מסכים עם שופט בית-משפט קמא, כי בתי-המשפט עובדים בתנאים קשים. וכבתי-המשפט אף הפרקליטות עמוסה לעייפה. יחד-עם-זאת, נתקשיתי להבין כיצד זה שעומס עבודה - בין על בית-המשפט בין על פרקליטות - יביא בית-משפט לסרב לדון בבקשת מעצר של אדם המואשם באשמה כה חמורה כהאשמה שלפנינו.

אם עד-כה קשה היה לבית-המשפט ולפרקליטות, מעתה נוסף קושי על קושי בתיקוני החוק שנעשו, תיקונים שתחילתם היתה בימים אלה ממש. ואולם שלטון החוק הוא שלטון גם בפרקליטות גם בבית-המשפט, ושומה על כולנו להיערך לדין החדש ולעשות כמיטבנו. שחרורו של נאשם בחבלה בכוונה מחמירה, בלא שבית-המשפט יידרש לבדיקת הראיות לגופן, אינו עולה בקנה אחד עם הצורך לעשות משפט.

אין מניעה כי בית משפט ידון עתה - לאלתר

-

בבקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, וכך אני מורה. העובדה שהמשיב שוחרר "למעצר בית" לפני חמישה ימים (ביום 14/5/97) אין בה ולא כלום, ובית-המשפט שומה עליו לדון בבקשת המעצר לגופה. וכפי שהדגשתי לעיל - לאלתר.

אני מחליט לקבל את הערר, ואני מחזיר את העניין לבית-משפט קמא לדיון לבקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

החלטתי זו תודפס מייד, תועבר בשגר-פקסימיליה לבית-המשפט המחוזי בנצרת, ונשיא בית-המשפט המחוזי בנצרת יברר אפשרות שהבקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים תישמע עוד היום, בשעות אחר-הצהריים או הערב, ולא יאוחר מאשר מחר בבוקר בשעות הבוקר הראשונות.

היום י"ב באייר תשנ"ז (19.5.97)

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן

מזכיר ראשי

01 G .97029890