בג"ץ 8584/00 מדינת ישראל נ. אמנון עליה

1.נגד המשיבים הוגש כתב אישום ביום 12.10.00 והם נעצרו ב12.11.00- עד תום ההליכים נגדם. כתב האישום מייחס להם התפרעות וסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. מדובר באירועים שאירעו בעת התקהלות המונית בשכונת נווה יעקב בירושלים, בין אוכלוסייה ערבית ויהודית, שבמהלכה הושמעו גידופים וצעקות בין שני המחנות והושלכו אבנים בין השאר על כלי רכב חולפים.

בחלוף 31 יום מיום שהוגש כתב האישום (12.10.00), הורה בית המשפט על שחרורם בתנאי "מעצר בית" ובערבויות. הוא עשה כן בהסתמך על סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996- (להלן: החוק), הקובע, כי משחלפו 30 יום למעצרו של אדם בשל כתב אישום ומשפטו לא החל, ישוחרר הוא מן המעצר בערובה או ללא ערובה.

2.בו ביום - 13.11.00 - הוקרא כתב האישום בפני המשיבים ובעקבות זאת הגישה המבקשת בקשה חדשה למעצרם עד תום ההליכים. בית המשפט דחה את הבקשה. על החלטה זו הגישו שני הצדדים עררים שנשמעו יחדיו.

בבש"פ 8584/00 ביקשה המדינה להורות על מעצרם של המשיבים ולבטל את שחרורם בתנאים ובבש"פ 8637/00 ביקש המשיב 1, אמנון עליה, לבטל את התנאים המגבילים שהוטלו עליו, שכן, לא היה - לטענתו - מקום לדון בבקשה החדשה למעצרו עד תום ההליכים משום שחלפו 30 יום מתחילת מעצרו ומשפטו טרם החל והכל כאמור בסעיף 60 הנ"ל.

שלוש שאלות עומדות לדיון בפנינו: האחת, האם משפטם של המשיבים החל במועד ההקראה, 13.11.00. השניה, האם לאור העובדה שהמשיבים שוחררו ממעצרם ביום 13.11.00 ומאז שוהים הם מחוצה לו, יש להחזירם למעצר. והשלישית, האם הם אכן מסוכנים ומסוכנותם מצדיקה להימנע מחלופת מעצר.

עררו של עליה

3.לא מצאתי לקבל את טענת הסניגור לפיה יש לשחרר את מרשו מכוח סעיף 60 לחוק. עליה והמשיב 2, ניר בן שמחון, נעצרו ב11.10.00-, ביום 12.10.00 הוגש נגדם כתב אישום וביום 13.11.00 הובאו השניים, בפני שופטת תורנית, השופטת י' צור. השניים לא היו מיוצגים, אף שעל פי החוק מתחייב ייצוג בעבירות בהן הואשמו. כתב האישום הוקרא להם מבלי שחויבו להשיב לו. באותה ישיבה, עם תום הקראת כתב האישום, מינה בית המשפט סניגורים לשניים. השניים לא טענו כי לא הבינו את כתב האישום שהוקרא להם או כי נפלו פגמים אחרים בהקראה, שפגעו בהגנתם.

אינני מוצאת כי נפל פגם בישיבה מה13.11.00- בה אני רואה הקראה המהווה התחלת המשפט (בש"פ 3756/00 ענאבה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)) ואינני סבורה כי יש לאיין ישיבה זו ולקבוע כי היא איננה מהווה התחלת משפט. מכאן, כי משפטם של המשיבים החל ב13.11.00- ובית המשפט המחוזי היה מוסמך לדון בבקשה למעצרם מחדש של המשיבים שהוגשה באותו יום ולהורות על שחרורם בתנאים, כפי שעשה. לפיכך, דין הערר להידחות.

לערר המדינה בבש"פ 8584/00

4.ערר זה הוגש על-ידי המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.11.00, בה הורה בית המשפט על המשך שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר ב"מעצר בית" מלא, עם הפקדת מזומנים, ערבות עצמית וערבות צד ג' ודחה את בקשת המדינה לעוצרם בפועל. העוררת מבקשת לשוב ולעצרם.

לאור העובדה כי המשיבים שוחררו ממעצרם ביום 13.11.00 והתנהגותם במהלך תקופת השחרור היתה ללא דופי, טענו הם כי אין מקום להחזירם למעצר וכי לא הוכחה מסוכנותם המחייבת מעצרם.

5.על פי ההלכה הנקוטה בידינו, לא בנקל יורה בית המשפט להחזיר לבית המעצר את מי שכבר שוחרר ממנו. ככלל, מי ששוחרר ממעצר יוחזר אליו רק אם הפר את תנאי השחרור או אם נתחדשו נסיבות המחייבות את החזרתו למעצר. החזרה למעצר תיעשה במקרים מיוחדים כאשר הדבר מחויב במציאות. (בש"פ 1149/91 מדינת ישראל נ' קובו , פ"ד מח(2), בש"פ 462/96 מדינת ישראל נ' עבדי אברהם תק-על, כרך 96(1); בש"פ 222/98 מדינת ישראל נ' צוברי (טרם פורסם). בבוא בית המשפט להכריע בשאלת חידוש מעצר, עליו לקחת במניין שיקוליו, בין השאר, את עובדת היותו של הנאשם העומד לפניו, משוחרר; את פרק הזמן בו היה משוחרר ואת מידת מסוכנותו. (ב"ש 1145/84 מדינת ישראל נ' רובין , פ"ד לט(1) 46; בש"פ 2285/97 בן דוד נ' מדינת ישראל , תק-על 97(2) 256; בש"פ 3800/97 הלפרין נ' מדינת ישראל תק-על 97(2) 74).

6.נראה לי, כי אין המקרה שלפנינו אחד מאותם מקרים המצדיקים החזרת המשיבים למעצר. מאז שחרורם ביום 13.11.00 לא הפרו המשיבים את תנאי מעצרם. המדינה לא טענה כי יש בידיה מידע חדש או נסיבות חדשות שלא הובאו בפני בית המשפט המחוזי המצדיקות החזרתם למעצר. בית המשפט המחוזי דחה - בהחלטה מלומדת ומנומקת את הבקשה לעצור מחדש את המשיבים ונימוקיו נראים לי. אכן, בית משפט זה החזיר לא פעם נאשמים למעצר לאחר ששוחררו ממנו, אלא שעניינם של מקרים אלה, בעבירות חמורות ביותר שהיה בהן כדי להעיד על מסוכנות רבה של הנאשמים, בעלי עבר פלילי עשיר. (ראה בש"פ 4952/92 מדינת ישראל נ' זפלבה ואח' , תק-על, כרך 192(3); בש"פ 1696/95 מדינת ישראל נ' פלוני , תק-על כרך 95(1); בש"פ 3776/96 מדינת ישראל נ' פלוני , תק-על כרך 96(2)).

אמנם העבירות בגינן הועמדו המשיבים לדין חמורות הן, בעיקר לנוכח אירועי התקופה האחרונה ויש בהן לא רק כדי לסכן חיי אדם אלא גם לפגוע במרקם העדין ביחסים בין האוכלוסייה היהודית והערבית במדינת ישראל ולגרום להסלמה העלולה להביא להתדרדרות ולשפיכות דמים. אף על פי כן, חלף זמן מאז האירועים, הרוחות שקטו במידה מסוימת, המשיבים היו משוחררים בחלופת מעצר ולא נבעה מהם כל מסוכנות לציבור, מה עוד שבהיותם ספונים בביתם "במעצר בית" מלא, אשר בתנאיו עמדו, אין חשש ממשי שיחזרו ויעברו עבירות מאותו סוג.

לפיכך, לא מצאתי לנכון להורות על החזרת המשיבים למעצר ודין ערר העוררת להידחות.

אשר על כן, נדחים בזה שני העררים.