בש"פ 9400/04 אברהים זועבי נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' כהן) לעצור את העורר עד תום ההליכים.

בכתב האישום שהוגש כנגד העורר נטען כי בעודו נושא עימו סכין רץ לכיוון ביתו של יוסף, עימו היה מסוכסך. המתלונן, אשר ניסה לעצור מבעדו של העורר מלהגיע לאותו יוסף, הוא אשר נדקר בסופו של דבר. העורר הואשם בחבלה בכוונה מחמירה ובהחזקת סכין שלא למטרה כשרה.

הערר

2.בא כוחו של העורר מתאר זוית אחרת לאירועים כאשר לדבריו בית העורר הותקף והוא נאלץ להגן עליו בגופו ואף נפגע במהלך האירועים. הערר מבוסס למעשה על שלושה ראשים:

3.בראשית חוזר העורר על טענותיו בבית המשפט המחוזי בכל הנוגע להיעדר ראיות לכאורה כנגד מרשו וזאת על רקע סתירות מהותיות המגיעות כדי "פגם גנטי" בעדויות השונות. כמו כן הוא טוען כי העדים, מפאת קרבה משפחתית ביניהם, ובינם לבין המתלונן, מבקשים להפלילו במעשה הדקירה אותו העורר מכחיש.

4.הראש השני לערר מבוסס על העובדה שהעורר שוחרר ממעצר ב- 6.10.2004 טרם הגשת כתב האישום. ב- 10.10.2004 הגישה המדינה כתב האישום יחד עם בקשה למעצר עד תום ההליכים ובקשה למעצר ביניים עד למתן החלטה בבקשת המעצר. בית המשפט לא נעתר לבקשה כך שהעורר היה משוחרר בתנאי מעצר בית עד ליום 13.10.2004 – הוא היום בו ניתנה החלטת בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים. כך היה העורר בביתו מה- 6.10.2004 ועד ה- 13.10.2004 מבלי שהפר את תנאי השחרור ומבלי שגרם לכל שיבוש בהליכי משפט. לדעת בא כוח העורר הרי שעל פי ההלכה הנוהגת, משמיטה עובדה זו את הקרקע מתחת לבסיס החלטת בית המשפט המחוזי ומאיינת כל מסוכנות תיאורטית.

5.הראש השלישי לבקשה טמון בנסיבות האישיות שמתאר העורר: עבר פלילי שאינו מכביר ומצב הטראגי אליו נקלע כאב לארבעה ילדים קטנים ולאישה חולת סרטן במצב סופני.

החלטת בית המשפט המחוזי

6.בית המשפט בחן האם קיימות ראיות לכאורה בתיק ולאחר שסקר בפירוט את העדויות השונות ואת הודעתו של המשיב קבע:

"בפנינו ראיות לכאורה של ממש לשלב זה, להחזקת סכין ע"י [העורר], היותו במקום ובזמן הדקירה עם המתלונן ודקירת המתלונן. עדות המתלונן לשלב זה שרירה כראיה לכאורית בעוצמה של ממש כאשר המתלונן אף טורח לציין:

'[העורר] חבר שלי ומשפחה שלי ואני נשוי עם בת דודה שלו, אני לא יודע מדוע הוא דקר אותי כנראה בגלל שתפסתי אותו...אני ראיתי את הסכין אצלו...'

העורר עצמו ציין בחקירתו כי אין סכסוך בינו לבין המתלונן. בענין זה קבע בית המשפט:

"[העורר ציין כי] 'אין סכסוך ביני לבין המתלונן' ומכאן, מה לו למתלונן כי יבדה עלילת דברים?

...

אין זה השלב לבדיקת תשתית ראייתית להכרעת דין, ענין לנו בראיות לכאורה כפוטנציאל להרשעה ואלה קיימות גם קיימות ובראיות על פניהם...הראיות הלכאוריות בתיק זה מלמדות על תשתית ראייתית לכאורית אשר עובדתית קושרת את [העורר] למיוחס לו כאשר מידת עוצמתן מספקת בדרגתה לנדרש וצריך לשלב זה"

בית המשפט התייחס לסתירות הקיימות בעדויות וקבע:

"לא נעלמו מעיני אי הדיוקים בעדותם של העדים...הסתירות ואי הדיוקים בעדויות לא עולים כדי משקל מכרסים [כך] הגורם לפריכות הראיות ככאלה, ובודאי שלשלב ובשלב זה"

משקבע קיומן של ראיות לכאורה קמה עילת המעצר הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. בית המשפט בחן האם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה וקבע:

"[בעורר] בפני מסוכנות על פי המיוחס לו הנתמכת כמבואר בראיות לכאוריות של ממש בהן פוטנציאל להרשעה, [העורר] מהווה סיכון לשלום הציבור ואין בחלופת מעצר תקנה ותיקון. העובדה שעד היום, בהיותו במעצר בית לא הפר התנאים לא די בהן [כך]"

בית המשפט גם התייחס לטענות בכל הנוגע לעבר הפלילי של העורר וקבע:

"כך גם כך, עברו הפלילי של [העורר] מלמד על מסוכנותו, [לעורר] הרשעה קודמת בעבירות האלימות ושתי הרשעות בעבירות על חוק הכניסה לישראל.

לא זו אף זו, [העורר] ביצע את העבירות המיוחסות לו עת הוא מרצה עונש מאסר בעבודות שירות אשר נגזר עליו...בבית ממשפט שלום בטבריה. במעשיו מלמד [העורר] כי אין עליו מורא דין ומורא דיין"

דיון

7.לאחר שעיינתי בתיק החקירה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי שיש ראיות לכאורה, ובהן, בראש ובראשונה עדות המתלונן עצמו. הכל מסכימים שאין סכסוך בין המתלונן והעורר. אכן, קיימות אי התאמות בין העדויות השונות ואף סתירות בין הודעות שונות של אותו העד, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. כל אלו יתבררו במשפט עצמו אך לשלב הראיות לכאורה המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה (כן ראו: בש"פ 2270/97 שלומי נ' מ"י (לא פורסם)).

8.בכל הנוגע לראש השני אכן לעובדת היותו של העורר משוחרר לתקופה מסויימת עשויה להיות משמעות.

"על-פי ההלכה הנקוטה בידינו, לא בנקל יורה בית-המשפט להחזיר לבית המעצר את מי שכבר שוחרר ממנו. ככלל, מי ששוחרר ממעצר יוחזר אליו רק אם הפר את תנאי השחרור או אם נתחדשו נסיבות המחייבות את החזרתו למעצר. החזרה למעצר תיעשה במקרים מיוחדים כאשר הדבר מחויב במציאות. (בש"פ 1149/91 מדינת ישראל נ' קובי [ ואח' , פ"ד מה (2) 611]; בש"פ 462/96 מדינת ישראל נ' עבדי [((לא פורסם)]; בש"פ 222/98 מדינת ישראל נ' צוברי

[(לא פורסם)]). בבוא בית-המשפט להכריע בשאלת חידוש מעצר, עליו לקחת במניין שיקוליו, בין השאר, את עובדת היותו של הנאשם העומד לפניו, משוחרר; את פרק הזמן שבו היה משוחרר ואת מידת מסוכנותו (ב"ש 1145/84 מדינת ישראל נ' רובין [

ואח' , פ"ד לט (1) 46]; בש"פ 2285/97 בן דוד נ' מדינת ישראל [(לא פורסם)]; בש"פ 3800/97 הלפרין נ' מדינת ישראל [(לא פורסם)])." (בש"פ 8584/00, 8637 מ"י נ' עליה ואח' , פ"ד נד (5) 821, 824 ה)

אך עניין היות האדם משוחרר, כרגיל, אינו השיקול היחיד הניצב על כף המאזניים. בענייננו תקופת השחרור הייתה קצרה ביותר, וחומרת המעשה מטה את הכף לחובת המערער.

"...לפנינו מחזה-זוועה על דרך ליישוב חילוקי דעות. יש שמכנים דרך זו "תרבות הסכין", ואילו אני אכנה אותה תת-תרבות הסכין, שלא ידעתי כיצד ניתן לזווג תרבות עם סכין. נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל:

בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים. זה הכלל..." (בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מ"י

(לא פורסם); כן ראו: בש"פ 3534/04 אג'באריה נ' מ"י (טרם פורסם); בש"פ 6678/93 מיזל נ' מ"י (לא פורסם))

9.לחומרת העבירה אפשר להוסיף את עברו הפלילי של העורר כפי שהיטיב לתארו בית המשפט המחוזי. כל אלה מובילים למסקנה כי אין בשחרור הקצר כדי להוות משקל נגד הולם ליתר נסיבות המקרה המצדיקות מעצר עד תום ההליכים (ראו והשוו: בש"פ 1908/03 אחמד נ' מ"י (לא פורסם); 3534/03 אקוקה נ' מ"י (לא פורסם); בש"פ 222/98 מ"י נ' צוברי (לא פורסם)). שקלתי אם יש מקום להורות על חלופת מעצר בשל מחלתו של אשת העורר, אך העובדה שהעבירה בוצעה, לכאורה, בעת ריצוי עבודות שירות הכריעה את הכף נגד אפשרות זו. לענין המחלה ושלביה לא הוגש תיעוד רפואי הולם. עם זאת במקרה של החמרה, חלילה, תהיה פתוחה הדרך לבקש עיון חוזר.

10. הערר נדחה.