בש"פ 7145/07 סולימאן אללו נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי למעצר העוררים עד לתום ההליכים בפניו.

שני העוררים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין – לענין מבצעים בצוותא.

כתב האישום שהוגש נגד העוררים עניינו בחבלות חמורות וקשות שחבלו העוררים, ועימם אנשים נוספים, במתלונן.

על פי הנטען, המתלונן חייב למשיב 1 (סולימאן) חוב של 50,000$ שלא שולם על ידו.

ב-29.7.07 בשעות אחה"צ ארבו המשיב 2 (מאהר) וגברים נוספים עימו למתלונן בחניון במזרח ירושלים. מאהר ומרעיו היו חמושים בסכינים, במוטות ברזל ובאלות. המתלונן ובנו נכנסו למכוניתו שהיתה בחניון – ואז ניגשו אליהם מאהר וחבורתו, הקיפו את הרכב ואחד מהם דקר בסכין את המתלונן בפניו ובגופו התוקפים משכו בכח את המתלונן מחוץ לרכב. חלקם היכוהו ברגלו במוטות הברזל, חלקם המשיכו ודקרו את גופו בסכינים וחלקם היכו בו שוב ושוב באלות ובמוטות הברזל. מאהר עצמו (המשיב 2) הוסיף ודקר את המתלונן בגבו ובכתפו ותוך כדי כך אמר לו כי "זה מסר מסולימאן אללו" (המשיב 1).

המתלונן הדקור והפצוע הצליח לגרור עצמו לעבר היציאה מהחניון – אולם שם המתין לו המשיב 1 (סולימאן) כשבידו מוט ברזל. המתלונן ניסה לחמוק ממנו אולם סולימאן היכה בו במוט הברזל והפילו ארצה, הורה לאחד מחבורת התוקפים "תרצח אותו" והנ"ל דקר בסכין את המתלונן בצווארו. החבורה כולה המשיכה להכות במתלונן במוטות ברזל עד שהתמוטט ואיבד הכרתו – ולאחר מכן הסתלקו המשיבים ובני החבורה מהמקום.

המתלונן פונה לבית חולים כשמספר חתכים בפניו, בגבו ובחזהו, חתך בעומק 20 ס"מ

בצווארו, חתך עמוק בבטנו, שבר בידו וחבלות קהות בכל גופו. הוא אושפז בבית החולים לששה ימים.

2.

בעת הדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים טען הסנגור לענין דיות הראיות הלכאוריות ולענין היתכנותן של חלופות מעצר.

בית המשפט קמא (כב' השופט מ' סובול) ניתח בהחלטתו את חומר החקירה באופן מפורט וממצה ומצא כי זה עולה כדי ראיות לכאורה וברמה משמעותית להוכחת המיוחס לשני העוררים.

בית המשפט הוסיף וקבע כי משאלו הם המעשים המוכחים לכאורה ואלו העבירות – עולה מסוכנות העוררים לרמה שלא תסכון למי מהם חלופה למעצר ועל כן החליט על מעצרם עד תום ההליכים.

בהודעת הערר שבפני ובטיעוניו על פה משיג בא כוח העוררים לענין אי בחינת חלופת מעצר ואינו חולק יותר על קיומן של ראיות לכאורה. לטענתו המדובר בעוררים בני 56 (סולימאן) ו-45 (מאהר). עברו של סולימאן נקי מפלילים ולמאהר עבר פלילי בלתי מכביד ומלפני תקופה ארוכה. שניהם מרקע נורמטיבי ומסלול חייהם רחוק מפלילים.

בהינתן אלה, כך הטענה, היה מקום לבחון בראשונה היתכנותן של חלופות מעצר

בטרם הורה בית המשפט על מעצרם עד תם ההליכים.

הסנגור הוסיף והיפנה להחלטות שונות בהן שוחררו נאשמים בדקירת אדם בסכין לחלופת מעצר – מתוך נסיבות מיוחדות שפורטו באותן ההחלטות.

3.

על פי הנטען, והמוכח לכאורה, טמנו שני המשיבים (ועימם חבורת הבריונים שגייסו לכך) מלכודת אכזרית ונפשעת למתלונן. הם הצטיידו מראש בסכינים, במוטות ברזל ובאלות ומשנפל המתלונן ברשתם דקרו בו עוד ועוד בסכינים, והלמו בכל גופו במוטות הברזל ובאלות, ואך בנס יצא מכך המתלונן בחיים.

בעשרות החלטות שיצאו מבית משפט זה נקבעה החומרה המופלגת

שבעבירות הדקירה בסכין ועל המסוכנות הרבה והקשה הנודעת לכך. על תופעה קשה וחמורה זו נאמר משכבר:

"... מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסייה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל; בהיעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים זה הכלל..." (בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם 22.4.94)).

וכדברים האלה שב ופסק בית משפט זה בהלכות רבות מספור. (ר' לדוגמא בש"פ 4767/05 חאג' יחיא נ' מ"י (טרם פורסם, 2.6.05); בש"פ 4749/05 ג'בארין נ' מ"י

(טרם פורסם, 9.6.05); בש"פ 9400/04 זועבי נ' מ"י (טרם פורסם, 24.10.04); בש"פ 2213/04 מ"י נ' פנחס (טרם פורסם, 3.3.04); בש"פ 7397/05 אביכזר נ' מ"י

(טרם פורסם, 21.8.05) ).

בדין קבע כב' השופט מ' סובל בהחלטתו דנן כי:

"המקרה שבפנינו בולט בחומרתו על רקע התקדימים שהוזכרו, וממוקם למעשה בקצה החומרה העליון של קשת המקרים של שימוש בסכין לפציעת אדם, זאת בשל שילוב של מספר נתונים שנתקבצו בו.

ראשית, תכנון מוקדם ומחושב מראש של התקיפה.. שנית, גיוס קבוצת אנשים, לא קטנה, לביצוע התקיפה... שלישית, הצטיידות מראש בכלי התקיפה...

רביעית, ביצוע התקיפה עצמה באכזריות מרובה וללא רחם...

חמישית, תוצאותיה הקשות במיוחד של התקיפה, הן מבחינת אובדן הכרתו של הקורבן וסיכון חייו והן מבחינת הכאבים והצלקות שחתכים כה מרובים ועמוקים מותירים בקרבן...

שילוב נתונים זה משייך את המשיבים אל הכלל המחייב מעצר עד תום ההליכים של מי שדקר אדם בסכין, ומאבחן מקרה זה מאותן ההחלטות בהן נאשמים במעשי דקירה שוחררו לחלופת מעצר".

מצטרף אני בלב שלם לניתוח הדברים האמורים של בית המשפט קמא ולמסקנה האחת והיחידה המתבקשת מהם – לאמור, לא תסכון להפגת מסוכנותם של שני המשיבים חלופת מעצר ויש לעוצרם עד לתום ההליכים כנגדם.

על כן – אני דוחה את הערר.