בש"פ 2704/10 חיים ביטון נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא ) בעמ"ת 5957-04-10 מיום 9.4.2010, לפיה המעצר הארעי עליו הורה בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט הבכיר ר' צמח ) בהחלטתו מיום 7.4.2010 יישאר בעינו עד לדיון בבקשה להארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

העובדות על פי כתב האישום

1.

כתב האישום מייחס לעורר עבירות של תקיפה ממשית בנסיבות מחמירות [לפי סעיפים 330 ו-382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )] ואיומים [לפי סעיף 192 לחוק העונשין].

2.

על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, ביום 31.3.2010 דחף העורר את בת זוגו (להלן: המתלוננת ) במהלך ויכוח בביתם. לאחר שהמתלוננת נפלה כתוצאה מן הדחיפה, המשיך העורר והכה אותה באגרופיו בראשה ובגופה. בהמשך הרפה העורר מן המתלוננת וכעבור מספר שניות חזר אליה כשהוא אוחז בידו סכין גילוח, ובאמצעותה איים על המתלוננת באומרו לה: "אם תזוזי, אני אחתוך לך את הפנים".

הליכים קודמים

3.

ביום 6.4.2010 נדונה על ידי בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט הבכיר ר' צמח ) בקשה להארכת מעצרו של העורר, במסגרת הליך של בקשת מעצר לצורכי חקירה. בית משפט השלום קבע בהחלטתו כי הראיות בתיק אינן מצדיקות הארכת מעצר לשישה ימים כפי שהתבקש. לפיכך, הוחלט כי העורר ישוחרר ביום 7.4.2010 בתנאי שיורחק מהעיר כרמיאל, מקום מגורי בת זוגו, אל בית אחותו ברמת ישי בערבויות שתיקבענה על ידי המשטרה. כן נאסר על העורר ליצור קשר עם המתלוננת למשך 15 ימים. במקביל להחלטה, נחתם צו מעצר שעל פיו המעצר יימשך עד ליום 7.4.2010 בשעה 23:59.

ביום 7.4.2010 הוגשה על ידי המשיבה בקשה למעצר עד תום ההליכים. במסגרת זו התקיים בבית משפט השלום בעכו (כבוד השופט הבכיר ר' צמח ) דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ובמסגרתו ביקש בא כוח העורר לדחות את הדיון בבקשה לצורך למידת חומר החקירה. המשיבה ביקשה כי בית המשפט יורה של מעצרו הארעי של העורר וזאת עד לדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. בסיומו של הדיון, הורה בית משפט השלום כי הדיון בבקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים יידחה ליום 11.4.2010 בשעה 09:30 בבוקר וכן הורה על הארכת מעצרו של העורר עד ליום הדיון. במסגרת החלטתו ציין בית משפט השלום כי אין מקום לפרש את החלטתו מיום 6.4.2010 כאילו מעצרו של העורר הסתיים בפתיחתו של יום 7.4.2010, דהיינו בשעה 00:01 באותו תאריך, ולכן במועד הדיון בפניו היה העורר בגדר עצור.

4.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, וביום 9.4.2010 התקיים דיון לפניו אשר בסיומו ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי ציין כי בסדרת ההחלטות המתוארת "נפלו מספר טעויות ותקלות" אותן ראוי היה למנוע. כך הזכיר בית המשפט המחוזי כי ראוי היה לציין בגוף ההחלטה מיום 6.4.2010 את שעת סיום המעצר המדוייקת. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי אף אם תתקבל פרשנותו של העורר לפיה הסתיים המעצר ביום 7.4.2010 בשעה 00:01, הרי שניתן לשוב ולהורות על מעצרו במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים, הגם שבמקרה כזה מוטל על בית המשפט נטל מוגבר להצביע על הצידוק בהחזרתו של משוחרר למעצר.

בית המשפט ציין כי בפני המשיבה עמדו שתי דרכים אפשרויות לפעולה לנוכח החלטת בית משפט השלום מיום 6.4.2010: האחת, לערער על החלטת השחרור והאחרת, להגיש את הבקשה למעצר עד תום ההליכים וביחד עמה לבקש את מעצרו של העורר עד לדיון בבקשה. בית המשפט המחוזי ציין כי שתי הדרכים לגיטימיות הן, אלא שאם לא ערערה המשיבה על החלטת השחרור, הרי שלכאורה היא הצהירה כי אין עילה לערעור, וכעת עליה הנטל לשכנע את בית המשפט בצידוק המעצר, לרבות מעצר עד לקיום הדיון בבקשה, על פי תשתית הראיות הקיימת בתיק החקירה ביום הגשת כתב האישום (אשר ייתכן שתהיה שונה מהתשתית שהייתה בפני בית המשפט כשנתן את החלטת השחרור).

בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי היה על בית משפט השלום להתייחס לחומר הראיות במסגרת החלטתו מיום 7.4.2010 להורות על מעצרו של העורר עד לדיון בבקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים, על מנת להצביע על השינוי בתשתית הראיות לעומת זו שהנחתה אותו להורות על שחרור העורר ביום 6.4.2010.

בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי אף אם סבר בית משפט השלום בהחלטתו מיום 6.4.2010 כי היה מקום לשחרר את העורר לבית אחותו שברמת ישי, היה עליו לזמן את האחות לבית המשפט ולקבל ממנה הצהרה בדבר הסכמתה לפקח על העורר, ובהתאם לקבוע את סדרי הפיקוח.

למרות האמור, בית המשפט המחוזי קבע כי העובדה שנפלו תקלות אינה צריכה להכריע את הכף. על כן, החליט בית המשפט המחוזי לבחון בעצמו את חומר הראיות. בעקבות בחינה זו, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות מספיקות המצדיקות את מעצרו של העורר עד לדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, והותיר את החלטת בית משפט השלום על כנה.

מכאן הערר שלפניי.

טענות העורר

5.

העורר - באמצעות בא כוחו, עוה"ד מ' לוי - טוען כי על פי החלטת בית משפט השלום מיום 6.4.2010, במועד הדיון בבקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים ביום 7.4.2010, במסגרתה נדונה בקשת המשיבה להורות על מעצרו הארעי, היה העורר למעשה משוחרר ולא עצור. משכך טוען העורר, בהסתמך על שנקבע בבש"פ 8015/09 קוניוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2009) (להלן: עניין קוניוף ), כי רק בהתקיים נסיבות יוצאות דופן יכול היה בית המשפט להורות על מעצרו הארעי, בעוד שנסיבות כאמור לא התקיימו.

כן טוען העורר כי אין מקום להבחין בין המקרה דנא, בו על אף המחלוקת המשפטית לגבי חוקיות מעצרו היה העורר מצוי במעצר, לבין מקרה בו נאשם שוחרר בפועל, כפי שהיה בעניין קוניוף . לטענתו, אבחנה שכזו תיצור תמריץ להשאיר עצורים במעצר לא חוקי. יתר על כן, העורר מפנה לנסיבות הפרטניות של המקרה בו העורר הסתמך על החלטת בית משפט השלום מיום 6.4.2010 לפיה הוא ישוחרר למחרת היום, ולכן לא ערר על ההחלטה.

טענות המשיבה

6.

המשיבה - באמצעות בא כוחה, עוה"ד י' חמודות - טוענת כי החלטת בית משפט השלום את החלטת בית משפט השלום מיום 6.4.2010 כהחלטה המורה על המשך מעצרו של העורר לפחות ב-24 שעות, זאת הן נוכח האמור בהחלטה עצמה לפיה הארכת המעצר נועדה לאפשר השלמת פעולות חקירה, והן נוכח השעה הנקובה בצו המעצר שהוצא על פי ההחלטה.

כן טוענת המשיבה כי נוכח האמור בצו המעצר הרי שאי שחרורו של העורר נעשה בתום לב נוכח האופן שבו פירשה המשיבה את החלטת בית משפט השלום. משכך טוענת המשיבה יש להבחין בין המקרה דנא בו העורר לא שוחרר בפועל בשל פרשנות בתום לב של החלטת בית משפט השלום מיום 6.4.2010 ושבו קיים ויכוח משפטי לגבי "סטטוס" העורר, לבין מקרה בו נאשם שוחרר בפועל ממעצר. המשיבה טוענת כי במקרה זה, הרציונאל שנקבע ב עניין קוניוף לפיו אין לשנות מצב קיים באמצעות מעצרו של אדם ששוחרר, אינו מתקיים.

עוד טוענת המשיבה כי אף אם נניח כי במועד הדיון בבקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים היה העורר משוחרר הרי שהמקרה שלפנינו נופל בגדר אותם המקרים החריגים בהם נקבע ב עניין קוניוף כי על אף היות הנאשם משוחרר יש מקום להורות על מעצרו הארעי. בהקשר זה טוענת המדינה כי העורר בעל מסוכנות משמעותית, וזאת נוכח אופי המעשים הנזכרים בכתב האישום, נוכח עברו הפלילי העשיר והעובדה כי בעבר הורשע בעבירת אלימות נגד אותה המתלוננת וריצה עונש מאסר בגינו. כן טוענת המשיבה כי הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים קבוע ליום 11.4.2010 בבוקר, כך שהמעצר הארעי אינו פוגע פגיעה יתרה בזכויות העורר.

דיון והכרעה

7.

דין הערר להידחות.

ההחלטה על מעצרו הארעי של העורר נעשתה בהתאם להוראות סעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 ונוכח בקשתו של ב"כ העורר ללמוד את חומר החקירה (ראו: שורה 22 בעמ' 1 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום מיום 6.4.2010) [ראו: בש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2010) (להלן: עניין פיניאן )].

בעניין קוניוף התעוררה השאלה האם רשאי בית המשפט להורות על מעצר ביניים בשעה שבמועד הגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים הנאשם אינו עצור או היה עצור ושוחרר.

באותו העניין קבעתי כי כאשר המדובר בנאשם שלא היה עצור קודם לכן או שהיה עצור ושוחרר, הרי שרק כאשר מתקיימות נסיבות יוצאות דופן וחריגות יורה בית המשפט על מעצרו על הנאשם. בכלל אלה מניתי נסיבות בהן במהלך התקופה בה האדם לא היה עצור התגלתה ראייה נוספת, או שנעשו ניסיונות מצד הנאשם לשבש הליכי משפט או להימלט מאימת הדין שנתגלו בשלב מאוחר יותר. יצויין כי הדגשתי כי אין המדובר ברשימה סגורה (ראו סעיף 26 להחלטתי).

8.

אף אם אצא מתוך נקודת הנחה כי במועד בו התקיים הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים היה העורר משוחרר, הרי שאני סבור כי המקרה דנא נופל בגדרם של אותם המקרים החריגים בהם יש להורות על מעצר ארעי של העורר.

ראשית, העבירה בה נאשם העורר הינה עבירת אלימות קשה כנגד אותה מתלוננת, שבגין מקרה אלימות קודם שלו כלפיה בעבר הוא נדון לעונש מאסר בפועל של 40 חודשים. עובדה זו מלמדת על מסוכנותו של העורר, ובפרט כלפי המתלוננת [ראו: בש"פ 5273/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.8.1999)]. כמו כן אציין כי לעורר עבר פלילי עשיר הכולל עבירות נוספות והוא אף הורשע בעבר בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית.

שנית, כפי שציין בית המשפט המחוזי, החלטת בית המשפט השלום לפיה ישוחרר העורר לחלופת מעצר בביתה של אחותו ניתנה מבלי שזו התייצבה בבית המשפט והצהירה כי היא מוכנה לשמש כמפקחת על העורר. אף לטעמי יש קושי בשחרורו של עציר לחלופת מעצר מבלי שהערבים יתייצבו לפני הערכאה הדיונית על מנת שזו תתרשם מהם באופן בלתי אמצעי ומבלי שייתנו הסכמתם לשמש בתפקיד זה.

לבסוף, הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים עתיד להתקיים בבוקרו של יום 11.4.2010, דהיינו מחרתיים. ההחלטה על מעצר ארעי קצר זה עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה כאשר חומר החקירה אינו כולל חומק חקירה רב וההגנה מסוגלת ללמוד אותו תוך זמן קצר, בית המשפט יידחה את הדיון בימים ספורים (ראו: עניין פיניאן , סעיף 14 לפסק דינו של השופט י' עמית ).

9.

נוכח האמור, נחה דעתי כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להידרש לטענות העורר לעניין ה"סטטוס" שלו במועד הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ולשאלה האם קיימת נפקות לאי שחרורו בפועל.

שלא בשולי הדברים אציין כי אני שותף להסתייגות בית המשפט המחוזי לפיה מן הראוי היה כי בית המשפט השלום הנכבד יציין בהחלטתו את השעה המדויקת בה הוא מורה על שחרורו של העורר ממעצר. דומה כי הדבר היה מונע את השתלשלות האירועים שהביאה את המקרה לפתחו של בית משפט זה.

10.

סוף דבר: הערר נדחה. החלטת בית משפט השלום מיום 7.4.2010 עומדת בעינה.