בש"פ 1746/15 זיאד מאני נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר צ' סגל ) במ"ת 44705-02-15 מיום 1.3.2015, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו בת"פ 44705-02-15.

1.

כנגד העורר – ושניים נוספים: מוחמד אבו גאליה (להלן: מוחמד ) וראפת אשקיראת (להלן: ראפת ) – הוגש כתב אישום במסגרתו הואשם העורר בסחר בנשק, עבירה על-פי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1997 (להלן: חוק העונשין ). על-פי עובדות כתב האישום, בתאריכים הרלוונטיים הפעילה משטרת ישראל סוכן משטרתי (להלן: הסוכן ) אשר נהג להגיע למכון שטיפת כלי הרכב שבבעלות משפחתו של מוחמד. בעקבות הקשר שנוצר בין השניים, הציע מוחמד לסוכן לקנות כלי נשק והפגישוֹ במקרה אחד עם ראפת ובמקרה השני עם העורר. כך, על-פי עובדות האישום השני המיוחס לעורר ולמוחמד, ביום 6.1.2015 , במהלך פגישתם של מוחמד והסוכן הציג מוחמד לסוכן תמונות של אקדח מסוג "ברטה" ורובי M-16

באמצעות מכשיר הטלפון הסלולרי שלו, תוך שציין כי מחיר כל רובה הוא 65,000 ש"ח. מוחמד הוסיף כי הוא מכיר אדם שמוכר תת-מקלע "עוזי" במחיר של 27,000 ש"ח. ביום 18.1.2015 התקשר העורר למוחמד ומסר לו כי יש לקוח עבור "הרכב", כאשר כוונתו היתה לתת-המקלע מסוג עוזי. השניים תי אמו כי העורר יביא את תת-המקלע למוחמד. בשעות הערב של אותו היום שוחחו מוחמד והסוכן מספר פעמים, דנו בהעברת התשלום מהקונה (הפיקטיבי) עבור העסקה ותיאמו את מועד ביצוע העסקה, תוך שמוחמד שב ומכנה את תת-המקלע כ"רכב". למחרת, בסמוך לשעה 17:00, התקשר הסוכן למוחמד והודיע לו כי הקונה הביא את "הדברים", כאשר כוונתו לתשלום עבור הנשק. לאחר מכן התקשר מוחמד לעורר ועדכן אותו כי הסוכן בדרכו אליו. העורר מסר למוחמד כי הוא נמצא בעבודה וכי ישתדל לסיים לפני השעה 23:00. לאחר מספר שיחות שקיימו מוחמד והסוכן וכן מוחמד והעורר, בהן תיאמו את מועד ומקום הפגישה, הגיע העורר למקום ברכב מסוג מאזדה. מוחמד ניגש לרכבו של העורר, קיבל ממנו שטיח תפילה והמשיך לרכבו של הסוכן, שם פתח את השטיח בו נמצאו תת-המקלע ושתי מחסניות בתוך סמרטוט. השניים החלו בנסיעה לתוך הכפר עזריה, כאשר במהלך הנסיעה ירה מוחמד חמישה כדורים. מששבו השניים למקום המפגש, העביר הסוכן למוחמד סכום של 27,000 ש"ח, אז יצא מוחמד מרכבו של הסוכן וניגש לעורר אשר עמד בסמוך לרכבו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של מוחמד, ראפת והעורר עד לתום ההליכים כנגדם. בבית המשפט המחוזי טענה המשיבה כי קיימות ראיות לא מעטות להוכחת אשמתם של השלושה והן: הודעותיו של הסוכן ועצם מכירת הנשק; זיהויים של מוחמד, ראפת והעורר על-ידי הסוכן; תיעוד קולי וחזותי של פרטי העסקאות הנטענות; תמלילי האזנות סתר; פלט של משרד הרישוי המעיד כי העורר הוא הבעלים של הרכב המעורב; והודאה

חלקית של העורר. בבית המשפט המחוזי טענה המשיבה כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות חשש סביר שמא שחרורו יסכן את ביטחון הציבור, ומשכך קמה עילה למעצרו מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) , התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). עוד טענה המשיבה כי העובדה שהעבירות המיוחסות לעורר הן עבירות נשק, מקימה חזקה בדבר מסוכנותו, על-פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ל חוק המעצרים . מנגד, טען העורר כי לא קיימות ראיות לכאורה לאשמו. העורר טען כי הסוכן לא יכול היה לזהותו מאחר שמוחמד ניגש לבדו לרכבו. עוד טען העורר כי לא קיימת כל היכרות בינו ובין הסוכן, וכי לא נערכו במקרה דנן בדיקות של המעבדה לזיהוי פלילי ולא נלקחו טביעות אצבעות. על-כן, ולנוכח העדר עבר פלילי, עתר העורר לשחרורו לחלופת מעצר בבית הוריו בירושלים ולהגשת תסקיר מעצר בעניינו.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת העורר כי הסוכן לא יכול היה לזהותו. זאת, בהסתמכו על הודעתו של הסוכן מיום 20.1.2015, לפיה "הבחנתי ברכב מסוג מזדה 3... ובתוכה בחור שיושב במושב הנהג כבן 35 לערך זיפי זקן משקפי ראיה ... וניגש לכיוון הבן אדם שהיה קודם לכן במזדה 3 כשאותו בחור עומד מחוץ לרכב לבוש טרנינג...". הסוכן זיהה את העורר גם בתמונה יום לאחר ביצוע העסקה המתוארת: "כן אני מזהה את הבחור שהגיע אתמול לעסקת האמל"ח שביצעתי אתמול בהיותי סוכן ברכב המזדה 3 ושממנו מוחמד גהלין לקח את הנשק מסוג עוזי...". בית המשפט מצא חיזוק להודעתו של הסוכן ברשיון הנהיגה של העורר, לפיו הוא חייב להרכיב משקפיים או עדשות מגע בזמן נהיגה. עוד צוין כי פירוט פלטי השיחות, תמלילי האזנות הסתר והאיכּונים הממקמים את העורר במקום ביצוע העסקה, תומכים כולם בגרסתו של הסוכן. נוסף על אלו, העורר זיהה את קולו בשיחה שהושמעה לו בחקירתו והודה כי נפגש עם מוחמד במועד הנטען, אלא שלשיטתו עשה כן כדי למסור לו כלים וכבלים אותם גלגל בשטיח תפילה.

לפיכך, נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת להוכחת אשמו של העורר, בעצמה הדרושה למעצרו עד לתום ההליכים כנגדו. כן נקבע כי תשתית ראייתית זו מקימה כנגד העורר גם עילת מעצר סטטוטורית על-פי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים. לבסוף קבע בית המשפט כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר לשלום הציבור באמצעות חלופת מעצר. זאת, לנוכח רמת מסוכנותו של העורר וחלקו בביצוע העבירות המיוחסות לו.

תמצית טענות העורר

4.

לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד אהרון גבע – שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי קיימות ראיות לכאורה לאשמו, על-בסיס עדותו היחידה של הסוכן ובלא כל ראיה חיצונית הקושרת אותו לעבירות המיוחסות. כן נטען כי גרסת הסוכן, לפיה זיהה את העורר בטרם העסקה, אינה סבירה לנוכח העובדה שהעסקה התבצעה לכאורה בשעת חשכה ובמרחק רב מהמקום בו חנה העורר. לכרסום מהימנותו של הסוכן טוען העורר כי בעוד שבעדות הסוכן נאמר שהעורר עקב אחריו לאחר שהסתיימה העסקה, הרי שבשיחה שקיימו מוחמד והעורר לאחר מכן, עדכן מוחמד את העורר לאן המשיך הסוכן. לטענת העורר, לוּ היה עוקב אחרי הסוכן, הוא היה זה שמעדכן את מוחמד בעניין, ולא ההיפך. עוד נטען כי שגה בית המשפט כאשר דחה את חלופת המעצר שהציג העורר וכאשר נמנע מלהורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינו. לטענת העורר, עברו הנקי מעיד כי מדובר במעידה חד-פעמית, אף אם חמורה, וכי מסוכנותו איננה גבוהה.

תמצית תגובת המשיבה

5.

לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עידית פרג'ון – הראיות הקיימות לאשמו לכאורה של העורר אינן נסמכות אך על עדותו של סוכן המשטרה. כך, העורר אינו מכחיש כי היה במקום ומסר שטיח למוחמד, אלא שלטענתו בתוך השטיח היו כלי עבודה; האזנות הסתר הכפולות: הן לשיחות בין מוחמד ובין הסוכן והן בין מוחמד ובין העורר, בשתיהן מכונה הנשק כ"רכב" והאינפורמציה הנמסרת בשיחה האחת מועברת בשיחה האחרת, באופן המצביע על כך שהשיחות הנפרדות בין השלושה "מתכתבות זו עם זו"; איכּוני מכשיר הטלפון הסלולרי של העורר, המלמדים על נוכחותו במקום האירוע במועד הרלוונטי; וכן סרטון שבו נראה מוחמד יוצא מרכב מאזדה כשבידו שטיח, ולאחר מכן מוציא את תת-המקלע מן השטיח המגולגל. ממילא, כך נטען, טענות העורר כנגד עדותו של הסוכן אינן טענות הנוגעות לאמיתות הזיהוי, משאין הוא חולק כי היה נוכח במקום האירוע, אלא שהן טענות כלליות שמטרתן לכרסם במהימנותו של הסוכן. לשיטת המשיבה, על טענות אלה להתברר במסגרת ההליך העיקרי. עוד טוענת המשיבה כי מסוכנותו של המשיב נלמדת מחומרת העבירה המיוחסת לו, המקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית, על-פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, וכי קיים חשש שמא ימלט העורר מאימת הדין, לנוכח הודעותיו, לפיהן הוא נוהג לחלק את זמנו בין הרובע היהודי בירושלים ובין הכפר עזריה, הסמוך למעלה אדומים.

דיון והכרעה

6.

לאחר בחינת טיעוני הצדדים ועיון בתיק החקירה אשר הוגש לעיוני על-ידי המשיבה, נחה דעתי כי דין הערר להדחות.

7.

סבורני כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמו של העורר בעבירה המיוחסת לו, ולא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי, במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. העורר אינו חולק על פגישתו עם מוחמד במועד העסקה הנטענת, אלא שלגרסתו נתן למוחמד שטיח תפילה ובו מגולגלים כלי עבודה ולא נשק. משכך, אינני סבור כי יש בטענות העורר הנוגעות לזיהויו על-ידי הסוכן, כדי לכרסם בעוצמת הראיות כנגדו. כידוע, בשלב זה בחינת הראיות היא לכאורית בלבד והשאלה שעל בית המשפט לבחון היא האם בחומר החקירה מצוי הפוטנציאל הראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת העורר [ בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133, 148 (1996)]. אינני סבור כי במקרה דנן עוצמת הראיות היא נמוכה, באופן שגוברת הנכונות להסתפק בחלופת מעצר תחת מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח. טענותיו של העורר אינן מעלות סתירות מהותיות או פירכות גלויות על-פני הדברים, באופן המחליש את הראיות הקיימות לכאורה לאשמו, עד כדי איון ההצדקה למעצרו עד לתום ההליך בעניינו. טענות העורר מופנות כנגד מהימנות עדותו של הסוכן המשטרתי וכידוע , משקלן של הראיות – ובכלל זה המשקל שיש לייחס לעדותו של הסוכן, ככל שתתברנה טענות העורר כנגדה – עתיד להיקבע במסגרת ההליך העיקרי ולא בשלב זה של הערכת הראיות לכאורה [בש"פ 6056/14 נחמן נ' מדינת ישראל , פסקה 19 (23.9.2014); בש"פ 8568/13 מוגרבי נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (26.12.2013)]. בנוסף, הגם שהעורר מיקד את טיעוניו לפני בנוגע לעדותו של הסוכן המשטרתי, סבורני כי קיימות ראיות נוספות לכאורה לאשמו. כך למשל, העברת האינפורמציה המשולשת בין העורר לבין מוחמד ובין מוחמד לבין הסוכן (ולהיפך), כפי שעולה מהאזנות הסתר, בהן מכונה תת-המקלע כ"רכב". כך גם, איכּוני מכשיר הטלפון הסלולרי של העורר, המלמדים על נוכחותו במועד העסקה הנטענת, באופן שעולה בקנה אחד עם הודעתו במשטרה מיום 10.2.2015. כל אלה מתווספים לעדותו של הסוכן, אשר זיהה את השטיח שנמצא ברכבו של העורר כשטיח שבו היו הנשק ומחסניות הכדורים, וכן, בין השאר, זיהה את העורר באמצעות תמונה יום לאחר ביצוע עסקת הנשק הנטענת.

8.

הגם שהעורר נעדר עבר פלילי, כידוע, עבירות בנשק ובפרט עבירות של סחר בנשק, מקימות חזקת מסוכנות כשלעצמן, בהתאם להוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים. ואולם, אין בקיומה של המסוכנות האמורה כדי להצדיק את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בעניינו במידה שניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר. אמנם בעבירות נשק הכלל הוא כי אך במקרים חריגים ניתן יהיה לשלול את חזקת המסוכנות הסטטוטורית תחת חלופת מעצר [ ראו והשוו: בש"פ 3577/14 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (25.5.2014)], אלא שלנוכח עברו הנקי של העורר ולנוכח העובדה שכתב האישום מייחס לו עסקה יחידה של סחר בנשק – שאין להקל ראש בה כלל וכלל – לגביה נטען כי היא היתה מעידה חד-פעמית, שאינה משקפת את אורח חייו הנורמטיבי, סבורני כי יש לאפשר לעורר לנסות ולסתור את חזקת המסוכנות, ו להורות לשירות המבחן לבחון באופן פרטני האם עשויה תכלית המעצר להיות מושגת בדרך של שחרור העורר לחלופת מעצר שדי בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו [ראו למשל: בש"פ 3391/13 עווידה נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (20.5.2013)].

9.

אשר על כן, הערר מתקבל בחלקו.

החלטת בית המשפט המחוזי המורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, עומדת בעינה. שירות המבחן יערוך תסקיר מעצר בעניינו של העורר שבו יבחנו חלופות המעצר המוצעות על-ידו . תסקיר שירות המבחן יובא לעיונו של בית המשפט המחוזי עד ליום 12.4.2015, אשר יחליט אם יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר. יובהר, אין בהחלטה זו כדי להביע דעה בשאלת קיומה של חלופת מעצר הולמת או כדי להקים לעורר ציפייה כלשהי בדבר אפשרות שחרורו לחלופה כאמור.