בש"פ 6056/14 יניב נחמן נ. מדינת ישראל

ערר המכוון לשתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שהורו על מעצר המבקש עד לתום ההליכים נגדו. המבקש עותר לשחררו לחלופת מעצר בבית אימו.

רקע והליכים קודמים

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות אינוס לפי סעיפים 345(א)(1) ו-(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; מעשה מגונה בנסיבות אינוס לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק זה; ניסיון אינוס לפי סעיף 245(א)(1) יחד עם סעיף 25 לחוק זה; פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2 יחד עם סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; והטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(5א) יחד עם סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998.

2.

על פי כתב האישום, במטרה לבעול נשים שלא בהסכמתן החופשית, נהג העורר להצטייד ולשאת עמו כמות נכבדה של אלכוהול למפגשים עם נשים. העורר השקה את הנשים באלכוהול – אשר כשלעצמו או בתוספת חומר נוסף שאינו ידוע למאשימה – הוביל לטשטושן עד כדי אובדן שליטתן במתרחש, וזאת כדי לבעול אותן תוך ניצול מצבן. כתב האישום אוחז ארבעה אישומים: שניים מתוכם עניינם מעשים שאירעו לכאורה בשנת 2009; ושניים מעשים שאירעו לכאורה בשנת 2013. לפי האישום הראשון , בחודש אוגוסט 2009 הגיע העורר לביתה של המתלוננת א' א', מכרתו שנהגה לבלות עימו ושעימה קיים בעבר יחסי מין בהסכמה, כשברשותו כמה בקבוקי אלכוהול כשלעצמם או בתוספת חומר נוסף. במהלך הפגישה שתו השניים את המשקאות, עד שבשלב מסוים הכרתה של א' א' התערפלה. כעבור כמה שעות הקיצה א' א' במיטתה כשהיא והעורר עירומים. לפי המיוחס, לאחר שניסתה א' א' לקום במטרה להתלבש, אחז אותה העורר בכוח ואז אנס אותה. לאחר מספר דקות עזב העורר את הבית, אולם חזר במהרה ואז אנס את המתלוננת שוב. לפי האישום השני , בקיץ 2009 יצאו לבלות במועדון העורר והמתלוננת ב' ב' שאותה הכיר בעבר, שם שתו משקאות חריפים. בשלב מסוים התערפלה הכרתה של ב' ב', ובעודה במצב זה הביא אותה העורר לביתו והשכיב אותה במיטתו, ושם אנס אותה וביצע בה מעשה מגונה בנסיבות אינוס. לפי האישום השלישי , בחודש יוני 2013 הכיר העורר את המתלוננת ג' ג' במסיבה שנערכה בבית חברתה. למחרת הגיע העורר לדירתה כשברשותו בקבוקי שתייה חריפים כשהם לעצמם או בתוספת חומר נוסף. לאחר שהשניים שתו, סמוך לשעה 1:00, התערפלה הכרתה של המתלוננת והיא הקיצה במיטתה רק בחלוף מספר שעות, סמוך לשעה 4:00. בעודה שרויה במצב המונע התנגדות, ובהמשך לאחר שהתעוררה, ביצע בה העורר עבירות של ניסיון אינוס ומעשה מגונה בנסיבות אינוס. לפי האישום הרביעי , משנת 2013, בעשרות הזדמנויות, נהג העורר לצלם תמונות וסרטונים של נשים עימן קיים מגעים מיניים, ולאחר מכן פרסם תמונות וסרטונים אלה לחבריו.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. במהלך דיון שהתקיים בבקשה טענה באת כוח המשיבה כי בנוסף למעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, בידי המשיבה תלונות של 6 נשים נוספות שאינן כלולות בכתב האישום המתארות כולן דפוס פעולה זהה של העורר, שנהג להיפגש עם נשים כשהוא מצויד במשקאות אלכוהוליים. לפי המתואר, כעבור זמן איבדו הנשים את הכרתן, והתעוררו לאחר מספר שעות כאשר זיכרונן "נמחק". עוד צוין כי הופעלה סוכנת משטרתית שהזמינה את העורר להגיע לדירתה. זה הגיע למקום כשהוא מצויד בבקבוקי אלכוהול, אך לא נמצא בהם "סם האונס". בא כוחו של העורר הודיע כי הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה וכן לקיומן של עילות מעצר, אך טען כי עצמת הראיות בתיק גבולית כך שלא ניתן ללמוד ממנה על קיומה של מסוכנות המצדיקה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. על כן ביקש הסנגור כי תאומץ המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר.

4.

ביום 18.8.2014 נעתר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' אבניאלי ) לבקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים. בהחלטתו מצא בית המשפט המחוזי כי הראיות בעניינו של העורר אינן ראיות קלושות המעלות ספק לגבי המעשים המיוחסים לו או לגבי מצבן של המתלוננות בעת ביצוע המעשים המיניים. אשר לאישום הראשון , צוין כי הסניגור טען כי העורר לא הבין כי המתלוננת אינה מעוניינת לקיים איתו יחסי מין. למול זאת, ציין בית המשפט את קיומן של הראיות הבאות: דברי המתלוננת בהודעתה במשטרה, אשר תיארה את מעשי העורר ואף תיארה כיצד אמרה לו במהלך המעשים "שלא תעז", צבטה אותו ונשכה אותו; תכתובת דואר אלקטרוני בין המתלוננת לבין הפסיכולוגית שטיפלה בה, שגם בה תוארו המעשים הנטענים וכיצד אמרה לו המתלוננת "לא, שלא תעז, תקום תקום"; ואת העימות שנערך בין המתלוננת לבין העורר, שבמסגרתו הטיחה בו המתלוננת את טענותיה והאחרון השיב כי אינו זוכר. אשר לאישום השני צוינה טענת הסניגור שלפיה המתלוננת האשימה עצמה כי שתתה יתר על המידה וכי לאחר האירוע המשיכה להתייחס אליו כאל ידידה. מנגד, הובאו דבריה מהודעתה במשטרה שם תיארה את שהתרחש; והוסף כי אף שהמתלוננת ציינה כי הוסיפה להתכתב עם העורר, "מכאן ועד לטענה כי המעשים המיוחסים ל[עורר] בוצעו על ידו בהסכמתה – הדרך רחוקה". אשר לאישום השלישי צוין כי הסנגור טען כי במהלך המגע המיני התעורר בין השניים ויכוח שבמהלכו עזב העורר; וכי לא ייתכן שהמתלוננת שכבה מחוסרת הכרה עד השעה 4:00, ולראיה – שותפה לדירה טען כי העורר שהה בדירה כחצי שעה בלבד. למול זאת נקבע כי גם אם ישנה אי התאמה לעניין שעות האירוע הנטען, קיימים תימוכין לדברי המתלוננת ובהם דבריה בהודעתה במשטרה; דברי שותפה לדירה שלפיהם המתלוננת אמרה לו כי העורר אנס אותה או שהוא ניסה לאנוס אותה; והודעת חברתה המתארת כי המתלוננת סיפרה לה על שאירע. על פרטי האישום הרביעי לא נתגלעה מחלוקת בכל שאמור בראיות לכאורה.

5.

לאחר סקירת הראיות עמד בית המשפט על תסקיר שירות המבחן אשר מצא כי מן העורר נשקף סיכון לביצוע עבירות מין, אך המליץ על שחרור לחלופת מעצר שתוכל להציב לו גבולות ולהתמודד עם קשייו, וזאת בפיקוח עיקרי של אימו ובסיוע שני מפקחים נוספים. נקבע כי מסקנת השירות שלפיה נשקף מן העורר סיכון לביצוע עבירות מין נוספות לא הופרכה; כי מדובר במעשים חמורים, חוזרים ונשנים, של אינוס נשים; וכי המתלוננות שאינן מכירות זו את זו מתארות כולן התנהגות מניפולטיבית ותוקפנית מצד העורר. בנסיבות אלו בא בית המשפט למסקנה כי המלצת שירות המבחן לשחרור העורר לחלופת מעצר אינה עולה בקנה אחד עם המסוכנות הנשקפת ממנו, והורה על מעצר המבקש עד לתום ההליכים.

6.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט זה (בש"פ 5585/14). בעוד הערר תלוי ועומד, הגיש העורר בקשה להצגת ראיית הגנה במעמד צד אחד אשר הגיעה לידיו לאחר הדיון בבית המשפט קמא. בהמלצת בית המשפט (השופטת א' חיות ) ובהסכמת הצדדים הוחזר העניין לבית המשפט קמא כדי שישקול עיון באותה ראייה במעמד צד אחד כמבוקש וייבחן אם יש בראיה זו כדי לשנות מהחלטתו מיום 18.8.2014 (החלטה מיום 26.8.2014).

7.

לאחר שעיין בראייה, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בה כדי לשנות מהחלטתו בעניין המעצר עד תום ההליכים (החלטה מיום 4.9.2014). בית המשפט ציין כי הראייה מתייחסת לאישום השלישי בלבד ואין קשר בינה לבין יתר האישומים. אף שנקבע כי ייתכן שעצמת הראיות באישום השלישי נחלשה במידה מסוימת בעקבות הצגת ראיית ההגנה, נמצא כי אין בראייה כדי להשפיע השפעה כלשהי על המעשים המתוארים באישום הראשון, השני והרביעי – אישומים שלגביהם לא נחלשה ולמעשה לא הושפעה כלל עצמת הראיות מקיומה של ראיית ההגנה. עוד צוין כי אין בראייה כדי להשפיע על המסקנה שלפיה נשקפת מסוכנות מצד העורר שלו מיוחסים מעשים חמורים, חוזרים ונשנים של אינוס נשים שהיו לו עימן קשרי היכרות. אשר על כן נפסק כי העורר יוותר במעצר עד תום ההליכים.

מכאן הערר שלפניי, המכוון לשתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי.

תמצית טענות העורר

8.

לטענת העורר, עצמת הראיות בעניינו נמוכה והמסוכנות הנשקפת ממנו נמוכה אף היא. על כן סבור העורר כי יש לאמץ את מסקנות תסקיר המעצר ולשחרורו לחלופה הנדונה. טענות העורר בעניין עצמת הראיות נוגעות לאישומים הראשון עד השלישי. ביחס לאישומים אלה העורר אינו חולק על כך שקיים מגע מיני עם המתלוננות לאחר שצרכו במשותף אלכוהול, אלא שלשיטתו לא התקיים מגע מיני שאינו מוסכם.

9.

אשר לאישום הראשון , נטען כי במהלך המגע הביעה המתלוננת את חוסר רצונה בכך, אך הודגש כי העורר חדל ממעשיו מיד כשנוכח ברצונה האמיתי. בעניין זה מפנה העורר לעימות שנערך בינו לבין המתלוננת, ממנו עולה לטענתו כי המתלוננת הודתה כי נתנה את הסכמתה המלאה למעשים. עוד מפנה העורר להודעת דואר אלקטרוני שכתבה המתלוננת לפסיכולוגית שליוותה אותה, שם ציינה המתלוננת כי "לא קרה שום דבר שמצריך תלונה במשטרה [...] ויניב היה שיכור והוא ליצן והוא שטוטניק כזה הוא חשב שאני צוחקת. אני מכירה אותו אני יודעת שהוא לא התכוון לעשות לי רע [...] לא הצליח להבין מה קורה ואם אני רצינית או לא [...] כשהתחלתי לבכות הוא הבין שמשהו לא בסדר וקם ממני". לטענת העורר, מדברי המתלוננת עולה כי לכל היותר מדובר בהבנה מאוחרת שלו – לטעמה של המתלוננת – לכך שחל אצל המתלוננת "שינוי לבבות", וממילא אין מדובר במקרה המלמד על מסוכנות המחייבת הגבלת חירות.

10.

אשר לאישום השני , נטען כי המתלוננת באישום זה לא הייתה מצויה ב"ערפול" במהלך המגע המיני. העורר מפנה לדברי המתלוננת בעדותה אשר ציינה: "האשמתי את עצמי ששתיתי אולי יותר מידי" (הודעה מיום 25.6.2014, ש' 24), וכן לכך שתיארה כי לאחרונה חידשה ביוזמתה את הקשר עם העורר ( שם , ש' 57). עוד מציין העורר כי תלונתה של המתלוננת הוגשה רק לאחר פרסומים בתקשורת; וכי במהלך עימות שנערך בינו לבין המתלוננת ציינה המתלוננת כי הסכימה לקיום המגע המיני.

11.

אשר לאישום השלישי , נטען כי בראשיתו של המגע המיני נתגלעה אי-הסכמה בין העורר לבין המתלוננת, שכתוצאה ממנה עזב העורר את הדירה. העורר שב ומציין את דברי שותפה של המתלוננת לדירה שלפיהם יצא מן הדירה "בין חצי שעה לשעה" לאחר שנכנס עם המתלוננת לדירה (הודעת השותף מיום 16.7.2014, ש' 48), ולטענתו, טווח זמנים זה אינו הולם טענה על אודות ערפול חושים הנמשך שעות. עוד מצוין כי המתלוננת בילתה באירוע משותף עם העורר לאחר האירוע נושא כתב האישום (הודעת המתלוננת מיום 26.6.2014, ש' 39), דבר שאף הוא אינו עולה בקנה אחד עם טענות המתלוננת שלפיהן סברה בזמן אמת שהעורר אנס אותה. עוד מדגיש בא כוח העורר כי בית המשפט המחוזי מצא כי לאחר הצגת הראיה החסויה, עצמת הראיות באישום השלישי נחלשה במידה מסוימת.

12.

כאמור, העורר סבור כי כל אלה מלמדים על ראיות שאינן בעצמה גבוהה. משכך, ובהינתן המלצת שירות המבחן, מבקש הוא לשחרורו לחלופת מעצר.

תמצית התשובה

13.

באת כוח המשיבה טענה כי יש להותיר על כנה את החלטת בית המשפט המחוזי ועמדה בפירוט על הראיות לכאורה, על קיומה של עילת מעצר ועל כך שחלופת מעצר לא תסכון. המשיבה הדגישה כי עדותן של המתלוננות מלמדת על דפוס פעולה קבוע, שבגדרו שב העורר על מעשיו שוב ושוב משנת 2009 ועד לשנה זו. מעשי העורר, כך לפי המשיבה, מלמדים על מסוכנותו, שכן הם משקפים היעדר יכולת להצבת גבולות ואדישות לזולות. לשיטת המשיבה, במצב דברים זה, ונוכח חוסר האמפטיה הבולט של העורר ביחסיו עם נשים, לא ניתן לשחרר את העורר לחלופה.

דיון והכרעה

ראיות לכאורה

14.

בשלב בחינת בקשת המעצר עד תום ההליכים בוחן בית המשפט אם קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. הלכה היא כי בעניין זה נדרש בית המשפט לבחון אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מקים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שבהן הואשם, לאחר שראיות אלו יעובדו במהלך המשפט ויועברו בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל. בשלב זה בית המשפט אינו נדרש לבחון את מהימנות עדים או את משקלן של העדויות, וזאת כל עוד לא ניכרות פירכות מהותיות וגלויות לעין המצביעות מעצמן על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 149-148 (1996); בש"פ 603/13 מדינת ישראל נ' מחמלי , פסקה 5 (25.1.2013); בש"פ 352/11 ברי נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (25.1.2011) (להלן: עניין ברי )).

לאחר שבחנתי את חומר החקירה המצוי בעניינו של העורר

ושמעתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה שלפיה ישנה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לעורר בעצמה הנדרשת למעצר עד תום ההליכים. אציין כי לעניין הראיות לכאורה אניח (לצורך הדיון) כי אין בנמצא ראיות לכאורה להוכחת שימוש ב"סם אונס".

האישום הראשון

15.

אישום זה מייחס לעורר שתי עבירות אינוס שבוצעו במתלוננת בביתה. עיון בראיות המצויות בעניין זה בידי המשיבה מעלה כי די בהן כדי לעמוד בדרישת ה"ראיות לכאורה", וזאת בעיקר בהסתמך על דבריה הסדורים של המתלוננת. המתלוננת באישום זה שבה והעידה על שנעשה לה. כך, בהודעה מיום 13.7.2014 נשאלה המתלוננת "האם היה ביניכם מגע מיני?" והשיבה: "לא מרצון שלי [...]". בהמשך נשאלה: "מה נעשה לא מתוך רצון שלך?", ועל כך ענתה: "איך שהתעוררתי רציתי לקום ולהתלבש, יניב תפס אותי בכוח, תו"כ שאני צורחת ובוכה תו"כ שאני מנסה להתנגד" ( שם , ש' 37-32). עוד תיארה העוררת כיצד "אני המשכתי לצעוק לו תקום תקום, ויניב פשוט חדר אלי והתחלתי לצרוח ולבכות והייתי בשוק, צבטתי אותו נשכתי אותו והא לא זז" ( שם , ש' 62-61).

16.

על תיאור דומה שבה המתלוננת בהודעה מיום 14.7.2014: "איך שהתעוררתי אני התרוממתי כדי לקום ולהתלבש וגם אמרתי לו יאללה אתה צריך ללכת. והוא תפס אותי בכוח והוא לא נתן לי לקום. הוא פיסק לי את הרגליים בכוח, הוא חדר לי לגוף בכוח תוך כדי שאני צורחת ובוכה ומנסה להרביץ לו ולנשוך אותו ולהתנגד בכל יכולת שהייתה לי [...] הייתי בשוק, לא האמנתי שזה קורה, ניסיתי למשוך אותו לצבוט אותו, הוא היה כל כך חזק, לא הצלחתי להזיז אותו במילימטר" ( שם , עמ' 5, ש' 9-6; עמ' 8-7 ש' 38-34, 2-1). עוד תיארה המתלוננת כיצד לאחר שאירוע זה נגמר, לפתע חזר העורר ואנס אותה בשנית ( שם , עמ' 8, ש' 39-26).

17.

להודעות אלו במשטרה מצויים חיזוקים בתיק החקירה. חיזוק אחד הוא קטע מיומן רשת ("בלוג") שפרסמה המתלוננת בשנת 2009, שם כתבה: " I was in a very unpleasant situation with a guy about a month ago […] I've known him for 7 years never thought he'd ever hurt me like this buy he has […] I said NO but he entered my body regardless ". גם דברי אחותה של המתלוננת מחזקים את עדותה. בהודעה מיום 11.7.2014 מסרה אחותה של המתלוננת כך: "זה היה לילה [...] [המתלוננת] פשוט נכנסה נסערת ובוכה, היא בכתה ולא דיברה לגמרי ברור, היא בכתה וישבה מולי ואמרה זה היה בכוח, אני לא יודעת למה הוא עשה את זה [...] היא בכתה שהוא אנס אותה" ( שם , ש' 16-9).

18.

למול זאת מבקש העורר להיתלות בדברי המתלוננת לפסיכולוגית שטיפלה בה, שם ציינה בין היתר כי "לא קרה שום דבר שמצריך תלונה במשטרה". ואולם, עיון בהודעה ששלחה המתלוננת לפסיכולוגית מלמד כי לצד הדברים שהדגיש בא כוחו של העורר, כתבה המתלוננת בפירוט רב כיצד אמרה לעורר "לא" והזיזה אותו ממנה, אך הוא המשיך במעשיו; כיצד צעקה על העורר, הכתה אותו והורתה לו לחדול ממעשיו, אך הוא התמיד בהם; ואת היעדר השליטה שחשה. המתלוננת אף הטעימה בהודעה נוספת במשטרה (הודעה מיום 15.7.2014, עמ' 2, ש' 24-22) כי כתבה את שכתבה שכן "לא יכולתי להודות שקרה לי מה שקרה לי. יניב היה ידיד והיה מאוהב בי, והוא היה שיכור ולא השתלט על עצמו ולכן לא רציתי ללכת למשטרה".

19.

הנה כי כן, המתלוננת באישום זה עמדה בפירוט רב על המעשים המיוחסים לעורר. דבריה נתמכים בראיות חיצוניות נוספות ובהם הודעת אחותה ודברים שהעלתה על הכתב. כזכור, קביעת ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים נעשית בהליך העיקרי (בש"פ 1907/12 אבו מנה נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (13.3.2012)). משלא מצאתי כל פירכה מהותית בדברי המתלוננת ובהצטרף הראיות הנוספות בעניין זה, שוכנעתי כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת העורר במיוחס לו באישום הראשון, וכי אין לומר כי ראיות אלו הן בעצמה נמוכה.

האישום השני

20.

אישום זה מייחס לעורר מעשה אונס ומעשה מגונה בנסיבות אינוס שבוצעו במתלוננת לאחר שהעורר הביא אותה לביתו בתום בילוי במועדון. הודעת המתלוננת באישום זה במשטרה (הודעה מיום 25.6.2014) מלמדת כיצד לא זכרה דבר מרגע היציאה מן המועדון ועד שהגיעה לביתו של העורר ( שם , ש' 54-53, 59-58), וכיצד פקחה את עיניה וגילתה כי העורר מבצע בה מעשים מיניים ( שם , ש' 74-73, ש' 79-78). עוד תיארה המתלוננת כיצד סיפרה על המעשים לשתי חברותיה ( שם , ש' 95-94).

21.

גם בעימות שנערך בין המתלוננת לבין העורר ביום 9.7.2014 שבה ותיארה המתלוננת כיצד הקיצה לתוך האקט המיני שביצע בה העורר ( שם , ש' 18-15). בא כוחו של העורר טען, כאמור, כי במהלך העימות שנערך בין העורר לבין המתלוננת הודתה המתלוננת שהסכימה לקיום המגע המיני. נראה כי הסנגור כיוון דבריו לכך שכאשר נשאלה המתלוננת "כשאת אומרת שהתעוררת בית של יניב בבוקר לתוך אקט מיני האם זה היה בהסכמתך?", השיבה: "כשקמתי כן. התעוררתי למצב הזה לא ידעתי איך הגעתי לזה. המשכתי את זה" ( שם , ש' 37-35). לשיטת המאשימה, דברים אלה יש להבין על רקע דברי המתלוננת המלמדים על הערפול רב שחשה מאז היציאה מן המועדון. כפי שתיארה זאת האחרונה: "שתינו שם אלכוהול, ואז פתאום התעוררתי כשאני בחדר שלו במיטה שלו ערומה [...] התעוררתי לזה, ואז הוא כבר היה עלי, התעוררתי ממש לתוך זה ולא הבנתי מה קורה" (הודעת המתלוננת מיום 25.6.2014, ש' 19-17). משכך, נראה כי בהליך העיקרי תעמוד לבחינה השאלה אם במצב דברים זה יש לומר כי נתקבלה הסכמתה החופשית של המתלוננת למעשים. נוכח כל אלה, גם בעניין זה באתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת העורר במיוחס לו, אף אם בעצמה נמוכה יותר מאלו הנוגעות לאישום הראשון.

האישום השלישי

22.

אישום זה מייחס לעורר עבירות של ניסיון אינוס ומעשה מגונה בנסיבות אינוס שבוצעו במתלוננת בדירתה. גם אישום זה נתמך בהודעות מפורטות של המתלוננת. בהודעתה (הודעה מיום 26.6.2014) תיארה המתלוננת כיצד שוחחה עם העורר שהגיע לביתה במרפסת ביתה, ולאחר ששתתה שני משקאות – "הדבר הבא שאני זוכרת זה שהייתי במיטה בכיתי וצעקתי לו שיעזוב אותי שהוא אונס אותי" ( שם , ש' 18-16); עוד ציינה: "אני זוכרת שכאילו לא רציתי את זה. אני נלחמתי בו, היה לי מאוד מעורפל, לא הבנתי מה קרה. אני זוכרת שהתעוררתי בבכי, ואמרתי לו שיעזוב אותי, למה אתה עושה את זה" ( שם , ש' 32-31).

23.

בהודעה נוספת מיום 18.7.2014 תיארה המתלוננת דברים דומים: "אמרתי לו אני לא רוצה הוא רצה להיכנס אני אמרתי לו לא רוצה, אמרתי לו תעזוב אותי ועוף לי מהבית, צעקי עליו אמרתי לו שהוא אנס" ( שם , עמ' 1, ש' 16-14); ובהמשך: "אני זוכרת שניסיתי להעיף אותו ממני, לא זוכרת אם הוא חדר או לא. איך שהתעוררתי אמרתי לו: 'איך אתה עושה את זה תעוף ממני' והוא אמר לי 'מה למה את לא רוצה' ( שם , עמ' 2, ש' 11-8); וכן: "אני זוכרת שיניב מעלי ואני התנגדתי לכל הסיטואציה" ( שם , ש' 25-24; ובדומה בעמ' 3, ש' 14-10). לבסוף נשאלה המתלוננת: "כשאמרת ליניב 'תעוף ממני' הוא הפסיק?" והשיבה: "לא ממש, רק עד שתפסתי אותו ובכיתי אני העפתי אותו ממני, ואמרתי לו אתה אנס תעוף מפה" ( שם , עמ' 3, ש' 23-22).

24.

בהודעתה מיום 26.6.2014 ציינה המתלוננת כי שוחחה עם חברה ושאלה אותה אם היא מכירה היטב את העורר, ואם ייתכן כי הוא "שם לי משהו במשקה" ( שם , ש' 54-53). ואמנם, בתיק החקירה מצויה תכתובת ב"פייסבוק" בין המתלוננת לבין חברתה, שם כותבת המתלוננת לחברתה: "רציתי לשאול אותך משהו על יניב. היה לי קטע הזוי איתו והייתי שמחה לדבר איתך ולשמוע אם זה קרה גם לך". חברתה של המתלוננת העידה כי לאחר מכן השתיים שוחחו בטלפון, ואז מסרה לה המתלוננת כי היא "זוכרת שהם שתו והיא התעוררה אחרי כמה שעות שהיא לא זוכרת מה קרה שמה" (הודעה מיום 1.7.2014, ש' 35-31).

25.

עוד מסרה המתלוננת בהודעתה מיום זה כי שוחחה עם שתי חברות נוספות על שאירע ( שם , ש' 57-55) וכן עם המנהלת שלה (הודעה מיום 18.7.2014, עמ' 4, ש' 17-16). ואכן, אחת מחברותיה של המתלוננת העידה (הודעה מיום 30.6.2014) כי שוחחה עם המתלוננת על האירועים, ו"המשפט שהיא חזרה עליו 'שנמחקו לה ארבע או שלוש שעות שהיא לא יודעת מה קרה לה' [...] היא צעקה עליו אל תיגע בי, אתה אנס אתה אונס אותי אל תתקרב אלי [...] הבנתי שמשהו קרה כי [המתלוננת] לא מדברת ככה" ( שם , ש' 14-10). חברה נוספת העידה על כך שלאחר שנודע למתלוננת כי העורר נעצר, אמרה לה המתלוננת "שהיא בשוק, אני בצמרמורת, ושהיא בהלם ושהיא תלך להתלונן, ושלמחרת היה לה התקף חרדה אחרי זה" (הודעה מיום 1.7.2014, ש' 51-50).

26.

בא כוחו של העורר מדגיש כי המתלוננת ציינה כי הדבר אירע בסביבות השעה 4:00 בבוקר (הודעה מיום 26.6.2014, ש' 19), וכי לעומת זאת העיד שותפה לדירה כי העורר הגיע לדירה בין השעות 23:00 ל-1:00 בלילה ועזב את חדרה של המתלוננת בחלוף כחצי שעה עד שעה ((הודעה מיום 16.7.2014, ש'

48-42). עם זאת, לבד מפער זמנים זה, שותפה של המתלוננת חיזק בהודעתו את דבריה. הוא העיד כי "[המתלוננת] הייתה עם הבחור ועלתה איתו למעלה, אחרי כמה זמן [המתלוננת] ירדה איתו למטה והיא רצתה שהוא ילך הביתה, היא אמרה לו תלך הביתה, אתה לא נורמלי, אתה פסיכי לגמרי" ( שם , ש' 18-17). עוד תיאר השותף: "היא הייתה נראית לי נסערת, כולה נסערת [...] היא אמרה לו 'תלך, תעוף מפה יא משוגע'. בסוף הוא הלך, היא עלתה למעלה היא נראתה מבולבלת כזאת, לא מבולבלת מאלכוהול, ואז היא שאלה אותי 'שמעת משהו, שמעת משהו, שמעת שאני צעקתי?' ואני אמרתי לה שלא שמעתי [..] אז שאלתי אותה 'מה קרה?' [ו]היא אמרה לי שהוא אנס אותה, שהוא ניסה לאנוס אותה, אני לא בדיוק זוכר" ( שם , ש' 26-16). בהמשך אמר: "היא אמרה לי שהוא אנס אותי, ניסה לאנוס אותי, משהו כזה. שאלתי אותה מה זה אומר ניסה? היא אמרה לי שהוא כנראה שם לי משהו בשתייה. היא הייתה סהרורית כזאת" ( שם , ש' 71-70).

27.

עולה אפוא כי גם אישום זה נתמך בראיות רבות, ובכללן הודעות המתלוננת במשטרה; הודעות חברותיה; והודעות שותפה לדירה. כזכור, לגבי אישום זה נחשף בית המשפט המחוזי לראיית הגנה נוספת. אעיר בזהירות כי איני סבור כי ראיה זו משנה את התמונה באופן דרמטי, וזאת מבלי לנקוט עמדה ביחס לאפשרות לקיים הליך מעין זה של עיון בראייה חסויה של הגנה, משהדבר הוא פועל יוצא של הסכמת הצדדים שניתנה בדיון קודם לפני השופטת א' חיות .

מעשים דומים

28.

כידוע, "מעשים דומים" אינם משמשים ראיה קבילה, שכן בדומה להרשעות קודמות, בכוחם להכתים את הנאשם וליצור לגביו דעה קדומה. עם זאת, בנסיבות מיוחדות, שבהן יש למעשים שמחוץ לכתב האישום כוח ראייתי סגולי החורג מכוחם המכתים כאמור, אשר עשוי לתרום להכרעה בשאלה רלוונטית, מתיר הדין את הבאתם והוכחתם, חרף הסיכון הכרוך בכך (וראו ע"פ 10733/08 גולדבלט נ' מדינת ישראל , פסקה 51 (17.2.2011)). בענייננו מסרו מתלוננות רבות הודעות במשטרה המלמדות על מעשים דומים מצד העורר. בשלב זה, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אין בידי לשלול את האפשרות כי גם הודעות אלו תמצאנה קבילות בהליך העיקרי.

29.

בתמצית ייאמר כי שורת מתלוננות תיארו כיצד לאחר בילוי עם העורר, ולאחר ששתו יחדיו משקאות שונים, חשו ערפול ומצאו עצמן עם העורר בסיטואציות מיניות שונות, מבלי זיכרון ברור בדבר האופן שבו הגיעו לסיטואציה זו (וראו הודעת המתלוננת י' מיום 26.6.2014, ש' 22-20 ו-ש' 27; הודעה מיום 14.7.2014, ש' 39-37; עימות מיום 14.7.2014, ש' 33-30; והודעת אחותה של י' מיום 14.7.201, ש' 35-34. הודעת דומות מסרה המתלוננת מ' (הודעה מיום 28.5.2014, ש' 35-31), המתלוננת ר'

(הודעה מיום 22.6.2014, ש' 28-18), המתלוננת ה'

(הודעה מיום 29.6.2014, ש' 17-9, 60-59 וכן הודעה מיום 30.6.20114, ש' 88-78; עימות מיום 4.7.2014, ש' 35-33 ו-61-59; הודעת חברתה מיום 13.7.2014, ש' 16-14) והמתלוננת ל' (הודעה מיום 28.5.2014, ש' 111-105; עימות מיום 3.7.2014, ש' 11-10; הודעת המנהלת מיום 30.6.2014, ש' 19-16; והודעת חברתה של ל' מיום 1.7.2014, ש' 25-22). יצוין כי מתלוננת נוספת תיארה חוויות דומות, אולם בהמשך ביקשה לבטל את תלונתה מן הטעם שלא זכרה בוודאות שאירע דבר מה; ונוכח זאת שציינה שהיא אינה מעוניינת להגיע לבית משפט).

סיכום ביניים

30.

בחינת חומר הראיות בעניינו של העורר מלמדת כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת האישומים המיוחסים לעורר (ואזכיר כי בנוגע לאישום הרביעי אין כלל מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה). תשתית זו נסמכת על הודעות המתלוננות, אשר תיארו כולן אירועים דומים; על דברים שמסרו המתלוננות לחברים או למכרים בעבודה; ועל דברים שהעלו על הכתב בזמן אמת. לכל אלה מצטרפים דברי המתלוננות הנוספות אשר אף שהמעשים הנטענים לגביהן לא הבשילו לאישומים בכתב אישום, יש בהם – ככל שהעדויות תמצאנה קבילות – כדי לשפוך אור על המעשים המיוחסים לעורר. סיכומה של נקודה זו הוא כי יש בחומר החקירה שהונח לפניי כדי ללמד על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית בעצמה הנדרשת למעצר עד תום ההליכים.

חלופת מעצר

31.

העורר אינו חולק על קיומה של עילת מעצר. עם זאת, טענת העורר במקרה שלפנינו הייתה כי בשל חולשה בעצמת הראיות יש להורות על שחרורו לחלופה המוצעת. אכן, ישנו קשר בין עצמת הראיות לבין שחרור לחלופה (ראו בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (8.8.2011)). ברם, בענייננו לא השתכנעתי כאמור כי ישנה חולשה בעצמת הראיות בעניינו של העורר. בנסיבות אלו תיבחן אפוא שאלת חלופת המעצר המוצעת על ידי העורר תוך הנחה שלפיה התשתית הראייתית הלכאורית להרשעתו במיוחס לו אינה מגלה קושי מיוחד.

32.

כלל הוא כי בטרם יורה בית המשפט על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, עליו לבחון האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה שפגיעתה בחירותו תהא פחותה (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996). שאלת השחרור לחלופת מעצר תלויה, במידה מרובה, ביכולת ליתן בנאשם אמון. זו מוסקת, בין היתר, מעברו של הנאשם, מהתנהגותו של הנאשם במהלך האירועים נושא כתב האישום ולאחריהם, ומנסיבותיו הפרטניות של המקרה המובא לפתחו של בית המשפט (עניין ברי , בפסקאות 13-12). בנסיבות המקרה שלפניי לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי וזאת משום שלא השתכנעתי כי ניתן ליתן בעורר את האמון הדרוש לשם שחרורו לחלופה.

33.

אכן, העורר נעדר עבר פלילי ושירות המבחן ממליץ לשחררו לחלופת מעצר. כידוע, אף שבית המשפט נותן משקל להמלצת שירות המבחן, הוא אינו כבול בה (בש"פ 5289/13 אדגה נ' מדינת ישראל , פסקה 16 (20.8.2013)). כך במיוחד כאשר גם שירות המבחן התרשם כי נשקפת מסוכנות מן העורר. בענייננו, שירות המבחן מצא כי נוכח מאפייני העבירות שבהן הוא מואשם, הכוללות ניצול של המתלוננות תחת השפעת אלכוהול ו/או חומרים נוספים; נוכח ריבוי המתלוננות; נוכח משך הזמן המשמעותי שבו בוצעו העבירות, שכללו אלמנטים של תכנון, פיתוי, שליטה וכוח; בשים לב לעמדותיו כלפי נשים, עיוותי החשיבה ויחסו המחפיץ כלפיהן – נשקף מפניו סיכון לביצוע עבירות מין נוספות. השאלה הדרושה הכרעה בענייננו היא אם ניתן להפיג את הסיכון הנשקף מן העורר על דרך שחרורו לחלופה המוצעת בבית אימו. בית המשפט המחוזי השיב לשאלה זו בשלילה, ולא ראיתי להתערב בהחלטתו.

34.

מעשיו של העורר מצביעים על כך שנשקפת ממנו סכנה לציבור. התלונות הרבות שהצטברו בעניינו, שרק לגבי חלקן הוגש כתב אישום, מעלות כי העורר פועל לפי דפוס פעולה סדור שבסופו הוא מבצע, לכאורה, עבירות מין בנשים תוך ניצול הכרתן המעורפלת. הדמות המצטיירת היא זו של אדם אשר מתקשה לשלוט ביצריו, החוזר על מעשיו פעם אחר פעם, ואף בתעוזה רבה (כך, למשל, מאבקה של המתלוננת באישום הראשון לא מנע מן העורר לאונסה, לפי הנטען, פעם נוספת).

35.

זאת ועוד; עיון בתסקיר המעצר שהוגש לבית המשפט קמא מעלה כי העורר מרבה ליצור קשרים מיניים מזדמנים גם באמצעות תוכנות אינטרנטיות שונות. הדבר עולה גם מהודעת המתלוננת באישום השני, אשר תיארה כי הכירה את העורר באתר היכרויות באינטרנט (הודעה מיום 25.6.2014, ש' 4-2); וכן מהודעות שמסרו המתלוננות הנוספות (שתלונותיהן לא הופיעו כאמור בכתב האישום). במצב דברים זה, אני מתקשה לראות כיצד ניתן להורות על שחרורו של העורר לחלופה אשר אין בה כדי למנוע ממנו ליצור קשר עם נשים נוספות ולחזור ולבצע את המעשים המיוחסים לו, וזאת תוך שימוש באמצעי תקשורת שקשה להגבילם ולפקח עליהם (ראו והשוו: בש"פ 635/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (25.2.2013)). נראה לי אפוא כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב באמצעות חלופת המעצר המוצעת.

36.

סוף דבר: משנמצא כי ישנן ראיות לכאורה להרשעת העורר במיוחס לו, בהיעדר מחלוקת בדבר קיומה של עילת מעצר ומשהשתכנעתי כי אין מקום להורות על שחרורו לחלופה – החלטתי לדחות את הערר.

הערר נדחה אפוא.