בש"פ 4068/15 איתן מלכה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' ברק נבו ) להורות על מעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו.

פרשת החשבוניות הפיקטיביות – כללי

1.

נגד העורר, מר איתן מלכה (להלן: העורר , איתן או מלכה ), הוגש כתב אישום המייחס לו מעורבות בפרשה רחבת היקף של הנפקת חשבוניות פיקטיביות. על פי עובדות כתב האישום, העורר ושניים נוספים, סימו גבאי (להלן: גבאי , סימו או סימון ) ויוסי סוויסה (להלן: סוויסה ), הפעילו מערך מתוחכם של הפצת חשבוניות פיקטיביות שפעל כך: סוויסה הנפיק חשבוניות פיקטיביות על שם חברות שונות בהנחייתם של גבאי ושל העורר; גורמים אחרים בשוק הדלק הוציאו המחאות אשר נחזו להיות תשלום בגין החשבוניות הפיקטיביות; המחאות אלו נפרעו אצל נותני שירותי מטבע שונים (" Change " ולהלן: צ'יינג ') וכספי המזומן והועברו לידי העורר או לידי גבאי. לעורר מיוחס תפקיד מרכזי שהתבטא ב"הפעלתו" של סוויסה בדרכים שונות.

2.

ברקע הדברים נציין כי על פי הנטען, הורתה של הפרשה בחודש ינואר 2011 אז נפגש גבאי עם סוויסה בתחנת דלק בעיר יבנה ואיים עליו כי עליו "לפרוע את חובו" למשפחת גבאי באמצעות הפצת חשבוניות פיקטיביות (להלן: הפגישה הראשונה ). מקורו של ה"חוב" הזכר הוא בפרשה קודמת שבה העיד סוויסה נגד אחיו של גבאי שבסופה נשלח האח לכלא. עם שחרורו דרש האח מכל "מפליליו" שסוויסה ביניהם לשלם לו עבור כל חודש שריצה במאסר. עוד נטען כי זמן קצר לאחר הפגישה הראשונה התקיימה פגישה נוספת בין סוויסה לבין גבאי שבה נכח גם העורר (להלן: הפגישה השנייה ). במהלך פגישה זו הציג גבאי את העורר לסוויסה כשלוחו לעניין החשבוניות הפיקטיביות והורה לו לפעול בעניין זה על פי הנחיות שיקבל מהעורר.

טרם נמשיך בתיאור כתב האישום נציין כי לימים חתם סוויסה על הסכם עד מדינה (להלן: סוויסה או עד המדינה ). הגרסה שמסר בעקבות החתימה על ההסכם היא חלק מרכזי מן התשתית העובדתית שביסוד כתב האישום.

הפרק הראשון לכתב האישום – עבירות מס והלבנת הון

האישום הראשון

3.

על פי האישום הראשון, בהוראת העורר הנפיק סוויסה 8 חשבוניות פיקטיביות על שם חברת "בולבוסי הנגב בע"מ" לטובת חברת "מ.צ.ע.כ מקרקעין והשקעות בע"מ" (להלן: בולבוסי הנגב ; מ.צ.ע.כ או מצעכ ) בסכום של למעלה מ-10,000,000 ש"ח; ו-16 חשבוניות פיקטיביות על שם חברת "אינטרמייל מסחר והשקעות בע"מ" (להלן: אינטרמייל ) לטובת מ.צ.ע.כ בסכום כולל של 29,376,850 ש"ח שסכום המס הגלום בהן הוא 4,051,980 ש"ח. סכומן הכולל של החשבוניות הנזכרות באישום הראשון הוא 39,446,950 ש"ח וסכום המס הגלום בהן הוא 5,440,9620 ש"ח.

האישום השלישי

4.

על פי האישום השלישי, בהוראת העורר הנפיק סוויסה שתי חשבוניות פיקטיביות על שם בולבוסי הנגב עבור חברת "עין כל העושר בע"מ" (להלן: עין כל העושר ) בסכום כולל של 3,626,232 ש"ח שסכום המס הגלום בהן הוא 498,791 ש"ח; 16 חשבוניות פיקטיביות על שם אינטרמייל עבור עין כל העושר בסכום כולל של 15,876,178 ש"ח שסכום המס הגלום בהן הוא 2,188,576 ש"ח; חשבונית פיקטיבית אחת על שם אינטרמייל עבור חברת " שוי – חברה לאנרגיה ודלק בע"מ" (להלן: שוי ) בסכום של 1,994,040 ש"ח שסכום המס הגלום בה הוא 275,010 ש"ח; 23 חשבוניות פיקטיביות על שם חברת "מסיקה ייזום פרויקטים בע"מ" (להלן: מסיקה ) עבור שוי בסכום של 118,697,609 ש"ח שסכום המס הגלום בהן הינו 2,188,576 ש"ח; 105 חשבוניות פיקטיביות על שם חברת "העבודה הטובה הסעות ושירותים כלליים בע"מ" עבור שוי בסך של 456,843,947 ש"ח שסכום המס הגלום בהן הוא 64,714,967 ש"ח; 4 חשבוניות פיקטיביות על שם אינטרמייל עבור "מקור הברכה" בסך של 1,132,276 ש"ח שסכום המס הגלום בהן הוא 156,167 ש"ח; 6 חשבוניות פיקטיביות על שם אינטרמייל ו-2 חשבוניות פיקטיביות נוספות על שם מסיקה עבור חברת "דיזל האומן בע"מ" בסך של 2,206,546 ש"ח שסכום המס הגלום בהן הוא 304,351 ש"ח.

5.

בגין המעשים האמורים יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); פעולה במטרה להביא לכך שאדם יתחמק או ישתמט מתשלום מס שאותו אדם חייב בו בנסיבות מחמירות לפי סעיף 117(ב1) בצירוף סעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ ) (ריבוי עבירות); הוצאת חשבונית מס או מסמך הנחזה כחשבונית מס, מבלי שעשה או התחייב לעשות עסקה שלגביה הוציא את החשבונית או את המסמך האמור במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 117(ב)(3) בצירוף סעיף 117(ב2) לחוק מע"מ (ריבוי עבירות); ועבירות מרמה לפי סעיפים 220(4) ו-220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (ריבוי עבירות).

האישום השני

6.

אישום זה מתמקד בתמורה הכספית שהתקבלה עבור החשבוניות הפיקטיביות שהונפקו במסגרת האישום הראשון ובפעולות אסורות שנעשו לכאורה בתמורה זו. כזכור, נטען כי סוויסה הנפיק חשבוניות פיקטיביות לטובת מ.צ.ע.כ בסכום כולל של 39,446,950 ש"ח, וכי במקביל קשרו גבאי והעורר קשר עם חנן מרכוס ואלי אבוטבול – בעליה של חברת מ.צ.ע.כ ומנהל תחנת הדלק שבבעלותה בהתאמה (להלן: מרכוס ;

אבוטובול ). נטען כי מרכוס ואבוטבול הביאו לכך שמ.צ.ע.כ נתנה 65 המחאות כנגד חשבוניות פיקטיביות שהונפקו על שמן של בולבוסי הנגב ואינטרמייל בסכום כולל של 33,181,551 ש"ח (להלן: ההמחאות ). על פי כתב האישום, ההמחאות נרשמו בכזב בכרטסת הנהלת החשבונות של חברת מ.צ.ע.כ כדי ליצור מצג שווא שלפיו נעשו עסקאות אמת בין מ.צ.ע.כ לבין בולבוסי הנגב ואינטרמייל. נטען כי המחאות אלו – שהן רכוש שמקורו בעבירה ולכן בבחינת "רכוש אסור" (להלן: רכוש אסור ) כמשמעותו בסעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון ) – הועברו לידי העורר. הלה, במטרה להסוות את מקורו של הרכוש האסור, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו ואת הפעולות שבוצעו בו, ביצע פעולות הלבנת הון בעצמו או באמצעות סוויסה שפעל בהנחייתו. לפי כתב האישום, פעולות אלו כללו פירעון המחאות שנרשמו כנגד חשבוניות לטובת מ.צ.ע.כ על ידי העורר ואחרים אצל נותני שירותי מטבע שונים, כשכספי המזומן שהתקבלו הועברו לידי העורר או לידי גבאי; החזקת חשבונות אצל נותני שירותי מטבע שנרשמו בכזב על שם סוויסה שבהם הופקדו המחאות שהתקבלו מחברת מ.צ.ע.כ עבור החשבוניות הפיקטיביות; וכי על אף שהרכוש האסור הוא כביכול תמורה בגין החשבוניות הפיקטיביות ונרשם כך בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה, העורר העביר בעצמו או באמצעות סוויסה את ההמחאות לניכיון אצל נותני שירותי מטבע ותמורתן הועברה לעורר. נטען כי סך כל הפעילות שביצע העורר ברכוש אסור מגיע לכדי 33,181,551 ש"ח.

7.

בגין מעשים אלה יוחסו לעורר עבירות של עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון; ועשיית פעולה ברכוש בידיעה שהוא רכוש אסור לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון.

הפרק השני לכתב האישום – עבירות לפי חוק העונשין

8.

הפרק השני לכתב האישום עוסק בעבירות לפי חוק העונשין שביצע העורר במסגרת פרשת החשבוניות הפיקטיביות. לפי האישום הראשון , בשלב מסוים סמוך לחודש אפריל 2012 העריכו גבאי והעורר כי צפויה חקירת משטרה בפרשת החשבוניות הפיקטיביות. לפיכך, נפגשו עם סוויסה בחניון של סניף "שופרסל" ברחובות. השניים הגיעו ברכב וככל הנראה נותרו ישובים בו בעוד שסוויסה עמד מחוץ לרכב. נטען כי בשלב מסוים פתח גבאי את דלת הרכב, תפס את סוויסה בצווארון חולצתו ואיים עליו שלא ירחיק אותו מילדיו (קרי, יסגיר אותו בחקירת המשטרה – ע' פ'). נטען כי העורר נכח במעמד האיום ולאחריו פנה לסוויסה ודרש ממנו להנפיק חשבוניות פיקטיביות. בגין המעשה יוחסה לעורר עבירה של סיוע לאיומים לפי סעיף 192 בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין. האישום השני נוגע להימנעותו החוזרת והנשנית של העורר להתייצב לחקירות המשטרה שאליהן זומן החל מיום 27.1.2013 אז הוצא צו המעצר נגדו. עקב כך הוכרז העורר כ"עבריין נמלט" אך גם לאחר מכן עשרות הניסיונות לאתרו לצורך החקירה עלו בתוהו. בגין מעשים אלה יוחסה לעורר עבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. האישום השלישי , נוגע להימלטות העורר מהארץ ביום 10.11.2014 לאחר שזייף את דרכונו של אחיו והתחזה לאחר. העורר חזר לישראל ביום 28.12.2014. בגין מעשים אלה יוחסו לעורר עבירות של זיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין; שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק העונשין; והתחזות כאדם אחר לפי סעיף 441 לחוק העונשין.

9.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים נגדו. ביום 27.4.2015 קבע המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' ברק נבו ) כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר וזאת חרף סתירות מסוימות בגרסתו של עד המדינה. עוד נקבע קיומן של עילות מעצר נגד העורר, הן מפאת מסוכנותו, הן מפאת חשש להימלטות. בית המשפט הורה על קבלת תסקיר מעצר שהוגש לעיונו ביום 14.5.2015. שירות המבחן שוחח עם שלושה מפקחים שהוצעו על ידי העורר – בת זוגו ושני מכרים נוספים – שנמצאו כלא מתאימים לפקח על העורר מסיבות שונות. שירות המבחן העריך כי קיים "סיכון משמעותי" להמשך התנהלות שולית מצד העורר ולהפרת תנאים מגבילים בחלופת מעצר, ככל שיקבעו. נוכח האמור, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה על שחרור העורר לחלופת מעצר. לפיכך, בהינתן הסיכון הנשקף מהעורר; העובדה "שהיה בבריחה במשך תקופה ארוכה, לאחר שזייף דרכון וברח מהארץ"; והמלצתו השלילית של שירות המבחן ששלפיה לא ניתן לנטרל את הסיכון שנשקף מהעורר במסגרת חלופת מעצר, הורה בית המשפט ביום 17.5.2015 על מעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו.

10.

מכאן הערר שלפניי. העורר טען כי אין ליתן כל משקל להודעה שמסר סוויסה במסגרת הסכם עד המדינה נוכח סתירות שהתגלו בה, גם בעניין מועד ההיכרות בין העורר לבין סוויסה, גם בעניין המניע למעשיו של סוויסה; כי בהעדרה של ראייה זו "קורסת" כל התשתית הראייתית הקיימת נגד העורר; כי שגה בית המשפט קמא שקבע כי יש בנמצא תוספת ראייתית מסוג "סיוע" הנדרשת לצורך הרשעה על בסיס עדותו של עד מדינה; כי נפל פגם בעצם חתימת הסכם עד המדינה עם סוויסה הואיל והוא העבריין העיקרי בפרשה; וכי בנסיבות העניין קמה לעורר טענת הגנה מן הצדק עקב אכיפה בררנית כלפיו הראויה להתברר כבר בשלב המעצר.

11.

ביום 16.6.2015 התקיים דיון במעמד הצדדים. העורר שב ועמד בהרחבה על טענותיו בהודעת הערר. המשיבה מצדה התנגדה לקבלת הערר על כל חלקיו וסמכה ידיה על החלטת בית המשפט קמא, מנימוקיה. אשר לטענה בדבר סתירות שהתגלו לכאורה בגרסת עד המדינה, טענה המשיבה כי מדובר בסוגיה הנוגעת למהימנות עד המדינה שדינה להתברר בהליך העיקרי. אף לגופם של דברים ציינה המשיבה כי את הסתירה הנטענת ביחס ל מועד ההיכרות בין העורר לבין סוויסה ניתן להסביר לפחות באופן חלקי על ידי כך שסוויסה מסר את גרסתו כשנתיים ומחצה לאחר האירועים הרלוונטיים . גם לעניין טענת "האכיפה הבררנית" טענה המשיבה כי דינה להתברר בהליך העיקרי. לבסוף, התנגדה המשיבה לשחרור העורר לחלופת מעצר מנימוקיו של בית המשפט קמא.

יוער כי בתום הדיון נעתרתי לבקשת העורר להעביר לעיוני מכתב אישי שכתב.

דיון והכרעה

ראיות לכאורה

לפרק הראשון לכתב האישום – פרשת החשבוניות הפיקטיביות

12.

כידוע, סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, קובע כי אין לעצור נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו אלא אם ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. הלכה היא כי על בית המשפט להשתכנע כי חומר הגלם הראייתי הקיים בשלב המעצר נושא עמו פוטנציאל הוכחתי מספיק כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה לאחר שהראיות הקיימות יעובדו בכור ההיתוך של ההליך הפלילי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 146 (1996)).

13.

טענתו העיקרית של העורר בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה לחובתו נוגעת לפרכות עובדתיות בגרסת עד המדינה. למען הבהירות, ארחיב קמעה בטענה. הפרכה הראשונה שעליה הצביע העורר נוגעת למועד ההיכרות בין העורר לבין סוויסה . העורר ציין כי סוויסה מסר שלא הכיר את העורר לפני שפגש אותו בפגישה השנייה, למעט מפגש אקראי שהתרחש מספר שנים קודם לכן (ראו הודעת סוויסה מיום 10.2.2013 ש' 251-247). לפי חומר החקירה הפגישה השנייה התקיימה ביום 3.2.2011. ואולם, חומר החקירה כולל תיעוד לכך שביום 21.11.2010 – למעלה מחודשיים לפני מועד ההיכרות הנטענת – ביצע העורר פעולה בחשבון על שם סוויסה בצ'יינג' בבית שמש (ראו דו"ח איתור המחאות מיום 28.7.2013 לגבי שיק מספר 462441; דו"ח צפייה מיום 17.2.2013 בסרטון שצולם בצ'יינג ביום 21.11.2011 שבו נראים העורר וגבאי מגיעים לצ'יינג', מפקידים שיק ומושכים כסף מזומן תמורתו; תמונה מתוך אותו הסרטון שבה נראה העורר בצ'יינג'; והודעתו של מר ישראל גליקסון (להלן : גליקסון ) מיום 18.2.2013 שעליה נעמוד בהרחבה להלן). לטענת העורר, הדבר מוכיח כי בניגוד לגרסתו של סוויסה הייתה היכרות מוקדמת בינו לבין העורר. פרכה שנייה נוגעת ל מניעיו של סוויסה בפרשה הנדונה. לגרסת סוויסה, כל מעשיו בפרשה נבעו מסחיטתו של גבאי שכאמור, דרש ממנו "לפרוע את חובו" לאחיו. ברם, העורר הפנה לחלק מהודעתו של סוויסה מיום 6.2.2013 (ראו ש' 50-49) שממנה עולה כי סוויסה היה מצוי "במשא ומתן" – כך כלשונו – לרכישת חברת בולבוסי הנגב בין הפגישה הראשונה לבין הפגישה השנייה. העורר טען כי הדבר מלמד על כך שאין קשר בין הסחיטה הנטענת מצד גבאי לבין הנפקת החשבוניות הפיקטיביות על ידי סוויסה. לשיטת העורר, שתי הסתירות האמורות הן מהותיות עד כדי כך שבגינן אין ליתן כל אמון בגרסתו של סוויסה.

14.

דין הטענה להידחות. הסתירות הנטענות בגרסת סוויסה אינן שוללות את התשתית הראייתית הקיימת נגד העורר בהתייחס להוצאת החשבוניות הפיקטיביות; הגם שאם תתקבל גרסת העורר בהקשר זה, עשויות להיוודע לכך השלכות על "חלוקת התפקידים" בין הנפשות הפועלות ולתמוך בטענתו כי סוויסה הוא שעמד "בראש פירמידת המבצעים", וזאת בשונה מהתסריט המוצג בכתב האישום שלפיו סוויסה פעל לפי הנחיות העורר. מכל מקום, טענות אלו נוגעות במישרין לשאלת מהימנות הגרסה שמסר סוויסה. הלכה מושרשת עמנו היא כי בית המשפט הדן בהליך המעצר אינו נדרש לבחון את מהימנות העדים, למעט במקרים חריגים שבהם מתגלות סתירות מהותיות וגלויות על פני הדברים (בש"פ 3717/15 אבו רמדאן נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (4.6.2015); בש"פ 6056/14 נחמן נ' מדינת ישראל , פסקה 14 (23.9.2014)). לא מצאתי כי המקרה שלפנינו בא בגדרם של מקרים חריגים אלה, וזאת אף אם אניח לטובת העורר, כפי שקבע בית המשפט קמא, כי הנקודות שעליהן עמד העורר הן בבחינת סתירות בגרסת סוויסה. יש להדגיש כי סוויסה תיאר בהרחבה את חלקו של העורר בפרשה ועמד על אירועים פרטניים לצד דפוסי פעולה כלליים המיוחסים לעורר. מהדברים שמסר עולה כי מעורבותו של העורר בפרשה הייתה מגוונת וכללה הנחייה מפורשת לסוויסה בנושא זהות ה"לקוחות" שלהם יש להנפיק החשבוניות הפיקטיביות ופירוט תוכנה של החשבונית הפיקטיבית לרבות כמות הדלק והתעריף לכל ליטר. עוד תיאר סוויסה כי העורר נהג להעביר לו מעת לעת כספי מזומן עבור חלקו בפרשה; כי קיים עמו פגישות כדי לקבל מידיו חשבוניות פיקטיביות; וכי באופן כללי היה מעורב העורר ב"ניהול" המערך כולו (ראו למשל,

מבין המידע הרב שמסר סוויסה בהודעותיו במשטרה: הודעה מיום 6.2.2013, ש' 69-67, 91-90, 106, 142-141, 188-187, 194-191, 204, 230-227; הודעה מיום 7.2.2013 ש' 83, 89-88, 132-125, 140-138, 160-159, 299-297, 340-334; הודעה מיום 10.2.2013, ש' 7, 31-28, 75-71, 103-98, 114-112, 126, 175-174, 185, 286-273, 299, 336, 347-342; הודעה מיום 11.2.2013 ש' 15-9; הודעה מיום 13.2.2013 ש' 59-52, 111-109, 125-117, 148-147; הודעה מיום 14.2.2013 ש' 131-126, 180-178; הודעה מיום 17.2.2013 ש' 63-57; הודעה מיום 20.2.2013 ש' 133-125, 143-140; הודעה מיום 20.2.2013 שעה 16:60: ש' 8-5, 15-13, 34-33 73-72; הודעה מיום 23.7.2013 ש' 47-7, 64-58, 110-96). זאת ועוד, בית המשפט המחוזי פירט בהחלטתו תימוכין שונים ל"שדרה המרכזית של עד המדינה" שגם בהם יש כדי לחזק את הגרסה בכללותה (ראו פסקה 22 להחלטה).

15.

להשקפתי, הודעות אלו של סוויסה, בצירוף נדבכים נוספים הקיימים בחומר החקירה יוצרים מארג ראייתי מבוסס דיו לצורך קביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לחובת העורר. נזכיר כי העורר שמר על זכות השתיקה בחקירותיו במשטרה ולא הציע כל גרסה חלופית לגרסה המפורטת שמסר סוויסה. כידוע, בשלב המעצר שתיקת הנאשם בחקירתו עלולה לחזק את התשתית הראייתית הקיימת (בש"פ 3562/15 בנמו נ' מדינת ישראל , פסקאות 15-14 (3.6.2015); בש"פ 5272/14 מדינת ישראל נ' דרי , פסקה 8 (5.8.2014); בש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מדינת ישראל , פסקאות 6-5 (10.3.2011)). העורר טען כי שתיקתו בחקירה נבעה מכך שהעריך כי לא תהיה תוחלת למסירת גרסה על ידו לאחר שסוויסה "מכר" אותו וגבאי הגיע להסדר טיעון מקל. הסבר זה אינו מניח את הדעת. אכן, כפי שציין בית המשפט קמא, נוכח טיב המעשים המיוחסים לעורר והיקפם הנטען יש לשער כי לו היו בידי העורר מסמכים, עדים או ראיות אחרות שבכוחם לתמוך בחפותו הנטענת הוא היה מציגם בשלב החקירה. זאת ועוד, בדין קבע בית המשפט קמא כי המעשים המיוחסים לעורר בפרק השני לכתב האישום שעניינם הימלטות מתמשכת מחקירת המשטרה ובסופו של דבר הימלטות מהארץ באמצעות דרכון מזויף הם בעלי אופי "מפליל" לצורך שלב המעצר והדברים אינם צריכים ביאור נוסף. לבסוף, בחומר החקירה ישנן ראיות נוספות פרט להודעותיו של סוויסה המצביעות על חלקו של העורר בפרשה. נוכח היקפו הרב של חומר החקירה הקיים בתיק אציג להלן דוגמאות מספר.

ראיות תומכות בגרסתו של סוויסה באשר לחלקו של העורר

(א) הודעות אבוטבול

16.

כזכור, אבוטבול שימש כמנהל תחנת הדלק שבבעלות מ.צ.ע.כ. בהודעתו במשטרה מיום 13.2.2013 מסר כי "הסכם העבודה היה עם איתן מלכה, בשם בולבוסי הנגב ואינטרמייל". בהודעה נוספת מיום 17.2.2013 מסר דברים דומים וציין כי "מעולם לא עבדנו עם יוסי סוויסה [...] בולבוסי הנגב ואינטרמייל היו איתן מלכה". ובהמשך: "אמרתי לך [...] ההתחשבנות הייתה מול איתן מלכה. קנינו ממנו סחורה וקיבלנו ממנו חשבוניות".

(ב) הודעתו של אברהם תפלינסקי במשטרה מיום 13.2.2013

17.

אברהם תפלינסקי (להלן: תפלינסקי ) הוא מנהל הצ'יינג' "המרות אישי בע"מ" בירושלים. לפי כתב האישום, חלק מפעולות הלבנת ההון בפרשה בוצעו בצ'יינג' זה. החוקר הציג לתפלינסקי רשימת המחאות שנפרטו בחשבון שהתנהל בצ'יינג' ולאחר מכן התנהלה ביניהם השיחה הבאה:

"חוקר: מי פרט את הצ'יקים [כך במקור – ע' פ'] האלה מהצ'יינג' שלך?

תפלינסקי: איתן, אני לא זוכר את שם משפחתו.

חוקר: מדוע רשום שרוב הפריטות בוצעו ע"י סוויסה?

תפלינסקי: סוויסה היה האדם שחתם כאילו ביצע את הפעולות. מי שהיה מביא את הצ'יקים ולוקח את הכסף אחר כך היה איתן [...] אני עבדתי מול איתן כל הזמן.

חוקר: כלומר יוסף סוויסה הגיע רק לחתום על ביצוע הפעולה שבפועל העסקה הייתה של איתן?

תפלינסקי: נכון.

חוקר: ואיך אתה חושב שהמצב היה באמת?

תפלינסקי: איתן היה האחראי, סויסה היה עושה מה שאיתן היה אומר לו. סויסה מעולם לא קיבל כסף מידי רק איתן היה מקבל".

(ג) הודעתו של גליקסון מיום

13.2.2013

18.

גליקסון ניהל את סניף בית שמש של צ'יינג' ורטהיימר שלפי הנטען בוצעו בו חלק מפעולות הלבנת ההון בפרשה. עיקרי ההודעה הם כדלקמן: "ע"פ הכרטיס זה היה יוסי סוויסה. היו פעמים שיוסי סויסה לא קיבל את הכסף במזומן והיה מישהו אחר שלוקח את הכסף ממני [...] היו מספר אנשים שקיבלו כסף במזומן לאחר פריטה שנרשמה על סוויסה [...] ויכול להיות שאיתן גם קיבל כסף במזומן [...] בהמשך הבנתי שסויסה היה פרונטר של איתן". בקשר לגבאי ציין: "זה סימון [כך במקור, הכוונה לגבאי – ע' פ'] והוא היה מגיע עם איתן. סימון בד"כ היה יושב באוטו וכשהייתי מוציא כסף במזומן לאיתן סימון היה יושב באוטו ומחכה [...] איתן היה עושה את הפעולות איתי. ניתן להגיד כי סוויסה היה עובד של איתן אני אומר את זה ע"פ ההתנהלות שהיתה בין השניים כאשר היו פה בצ'יינג' [...] הבעלים של חברת מצעכ היה כאן וחתם מולי על יפוי כח המאפשר לאיתן מלכה למשוך את הכסף במזומן". בהמשך צפו החוקרים יחד עם גליקסון בסרטון אבטחה שצולם בצ'יינג' שבו נראו העורר וגבאי מגיעים לצ'יינג' לבצע פעולות. גליקסון תיאר את הסרט: "היה סרטון בו נראים איתן מלכה וסימו גבאי [...] הפעולה שביצעו איתן וסימו זה היה ב-21.11.10 שעה 16:37, במקרה הזה הם פרטו שיק של מצעכ ע"ס 53,000 ש"ח וזה נרשם בכרטיס של איתן שם נתתי לאיתן וסימו 53,339.5 ש"ח [...] בנוסף לפריטת השיק הזה אני מאתר במערכת פעולה נוספת שעשו איתן וסימו באותו מעמד, פעולת העברת מטבע מספר 3567 [...] ניתן לראות כי איתן וסימו קיבלו ממני סכום מזומן של 116,660 ש"ח בנוסף על חשבון יתרת זכות שהייתה בכרטיס של יוסי סוויסה בזמן שסוויסה כלל איננו נוכח שם באותו מעמד".

(ד) הודעתו של גליקסון מיום 18.2.2013

19.

בהודעה נוספת שמסר גליקסון לחוקר של אגף המכס והמע"מ ציין כי: "שהיה צריך לקבל את הכסף המזומן אז היה איתן הרבה פעמים מגיע לקחת את הכסף ואני לא רציתי לתת כסף אם הפעולה לא חתומה על ידי יוסי שהוא בעקרון מבצע הפעולה אז איתן היה מתחייב בפני שיוסי מגיע אלי עד שעה מסוימת ואמר שזו אחריות שלו שיוסי יגיע אלי לחתום והוא מעולם לא פספס בעניין זה [...] כבר ב-2011 [...] אני החתמתי את יעקב ביטון על ייפויי כוח אלה עבור פעולות ש [...] איתן ושרון ביצעו בשם חברת שוי [...] היה בפני יפוי כח שחתם מרכוס אצלי המתיר לאיתן מלכה לבצע פעולות בשם מצעכ". כשנשאל גליקסון מי לקח את הכספים בסופו של דבר מהצ'יינג' השיב: "איתן זה ברור, כי את זה אני זוכר". לבסוף נשאל גליקסון מדוע העורר וגבאי הם שמשכו את הכסף במעמד שצולם בסרטון הנזכר על אף שדובר בחשבונו של סוויסה. על כך השיב: "אפשר לומר שהם, סימו ואיתן היו בעלי הכסף, כך זה היה נראה לי [...] אני הבנתי שהכסף של סימו ואיתן [...] בעצם היה נראה שסויסה היה פועל עבור איתן בעיקר וסימו".

(ה) הודעתו של ביטון מיום

30.1.2013

20.

בהודעתו מיום 30.1.2013 מסר ביטון כי "אני קיבלתי את כל חשבוניות המס של העבודה הטובה מאיתן מלכה, את רוב החשבוניות קיבלתי ביד מאיתן מלכה [...] בחברות אינטרמייל בולבוסי הנגב ומסיקה עבדתי רק מול איתן מלכה ורק ממנו קיבלתי חשבוניות".

21.

מקובלת עלי אפוא מסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה הגם ש"קיימים קשיים לא מבוטלים בראיות לגבי הפרק הראשון של כתב האישום [...] קיימות ראיות לכאורה לגבי הפרק הראשון והקשיים אינם עולים כדי חולשה בראיות שיש בה כדי להשפיע, כשלעצמה על 'מקבילית הכוחות' הידועה שבין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת ההגבלה על חירותו של המשיב [העורר – ע' פ']" (פסקה 26 להחלטה).

ראיות לכאורה לפרק השני לכתב האישום

22.

עיון בחומר החקירה שלפניי מלמד כי ישנן ראיות לכאורה גם בנוגע לעבירות לפי חוק העונשין המיוחסות לעורר בפרק השני לכתב האישום. אפנה בעניין זה לנימוקיו המפורטים של בית המשפט קמא המקובלים עליי במלואם.

23.

סיכומם של דברים: ישנן ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום. זאת ועוד, מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי כי הראיות הנוספות שמקורותיהן שונים – אלו שפורטו בהחלטת בית המשפט קמא ואלו שפורטו לעיל – מסבכות את העורר במיוחס לו במנותק מהודעותיו של סוויסה. לכן לא ניתן לקבל בשלב הדיוני הנוכחי את הטענה כי אין בחומר הראיות סיוע לעדות עד המדינה (סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות )). זאת, אף מבלי להידרש לשאלה העקרונית האם נדרשת המשיבה להראות כי באמתחתה תוספת ראייתית במסגרת הליכי המעצר (בש"פ 635/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (25.2.2013); בש"פ 2571/11 שמאילוב נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (17.4.2011)).

טענת האכיפה הבררנית – הגנה מן הצדק

24.

העורר טען כי בנסיבות העניין המשך ניהול ההליך הפלילי נגדו הוא בבחינת אכיפה בררנית במידה המקימה לו טענת הגנה מן הצדק שראויה להתברר כבר בשלב המעצר. יסודה של הטענה היא במנהג השונה שנהגה המשיבה עמו להבדיל מהדרך שבה נהגה עם גבאי ועם סוויסה. העורר הראה כי סוויסה זכה לחסינות מפני העמדה לדין במסגרת הסכם עד המדינה (יצוין כי סוויסה נושא בעונש מאסר בפועל בן 6.5 שנים בפרשה אחרת) ואילו עם גבאי הגיעה המשיבה להסדר טיעון שבמסגרתו תוקן כתב האישום המקורי שהוגש נגדו בקשר לחלקו בפרשה דנן כך שהושמטו ממנו עבירות המס והלבנת ההון ונותרו בו רק עבירות לפי חוק העונשין: סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק; איומים לפי סעיף 192 לחוק; קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק. גבאי הורשע על פי הודאתו והושת עליו עונש מאסר בפועל של 33 חודשים (ת"פ (מחוזי מר') 51126-07-13 מדינת ישראל נ' גבאי (19.6.2014)). לטענת העורר, הואיל ופעילותו הייתה משנית לזו של סוויסה וחלקו בפרשה היה השולי ביותר, העובדה כי הוא היחיד שעומד לדין בעבירות מס והלבנת הון בפרשה דנן עומדת בניגוד לעקרונות של צדק והגינות.

25.

דין הטענה להידחות בשלב הדיוני הנוכחי והיא תוכל להתברר במשפט, וזאת מבלי שאקבע מסמרות לגופם של דברים. כבר נקבע בפסיקתנו כי דרך המלך להעלאת טענת הגנה מן הצדק מהסוג של אכיפה בררנית היא במסגרת ההליך העיקרי הגם שאין לשלול לחלוטין את האפשרות להעלותה במסגרת הליך המעצר (בש"פ 7148/12 כנאנה נ' מדינת ישראל , פסקה 26 (14.10.2012)). המשוכה הראשונה שעל הטוען לאכיפה בררנית לצלוח היא להראות כי בנסיבות העניין ההבחנה שננקטה בינו לבין מעורבים אחרים בפרשה היא שרירותית ובלתי מוצדקת ( שם , פסקה 21). העורר לא צלח משוכה זו. בהתייחס לגבאי הסבירה המשיבה כי השמטת עבירות המס והלבנת ההון הנוגעות לפרשה דנן מכתב האישום (שתוקן במסגרת הסדר הטיעון) נבעה מכך שבמועדים הרלוונטיים לגיבוש ההסדר העורר – הוא החוליה המקשרת העיקרית בין סוויסה לבין גבאי בקשר לעבירות המס והלבנת ההון – נמלט מחקירותיו ולבסוף ברח לחו"ל. נתון זה, בצד גורמים נוספים, הקשה על המשיבה לגבש תשתית ראייתית מספיקה בנוגע לחלקו של גבאי בעבירות המס והלבנת ההון בפרשה הנוכחית. בנסיבות אלו, סברה המשיבה כי אין מנוס מהגעה להסדר טיעון כאמור.

26.

המשיבה הסבירה גם את הטעם להבחנה בין העורר לבין סוויסה שעמו נחתם הסכם עד מדינה. כידוע, עד מדינה הוא "שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או הובטחה לו טובת הנאה" (סעיף 54א(א) לפקודת הראיות). מוסד עד המדינה אינו חדש עמנו והוא הוכר בפסיקתנו כ"רע הכרחי" במסגרת המאבק בפשיעה (ע"פ 7477/08 גץ נ' מדינת ישראל , פסקה 30 (14.11.2011); בג"ץ 6679/95 אעמס נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נ(1) 546, 550-549 (1996)). לא אחת זוכה עד המדינה לעונש פחות מעונשיהם של מעורבים אחרים בפרשה ולעתים אף לחסינות מלאה מפני העמדה לדין בתמורה למסירת גרסה מפורטת ומילוי יתר התחייבויותיו על פי ההסכם. ביסודה של הבחנה בין עד המדינה לבין יתר המעורבים בפרשה ניצבת ההנחה כי האינטרס הציבורי שבמתן חסינות מפני העמדה לדין לעד המדינה גובר על האינטרס הציבורי בהעמדתו לדין (בג"ץ 6410/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה , פסקה 76 (4.2.2015)). ראוי להזכיר בהקשר זה את סעיף 9 להנחיית היועץ המשפטי לממשלה בנושא עד מדינה העוסקת בשיקולי התביעה בבואה לכרות הסכם עד מדינה: "השוני בענישה אינו יכול, ככלל, לבסס טענת אפליה שכן מדובר בהשוואת מין בשאינו מינו. אל מול טענת אפליה בענישה יש להדגיש [...] שבמקרים רבים, הסדר עד המדינה פוטר אותו מהעמדה לדין, וברי כי פטור מוחלט מאחריות פלילית אינו יכול לשמש בסיס להשוואה עונשית" ("עד מדינה" הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 4.2201, 7 (התשס"ה) (להלן: ההנחיה )). בענייננו, במסגרת הסכם עד המדינה שנחתם עמו מסר סוויסה גרסה מפורטת המסבכת מעורבים נוספים בפרשה ואף התחייב לשתף פעולה עם רשויות החקירה בכל דרך שתידרש. כאן גם המקום להדגיש כי סוויסה מסר גרסה גם בקשר לנושאים נוספים החורגים מהאישומים נושא דיוננו. בגין המכלול האמור ראתה המשיבה להגיע עמו להסכם עד מדינה.

27.

סיכומה של נקודה זו, בשלב הדיוני הנוכחי לא ניתן לקבוע כי הטעמים האמורים להבחנה בין העורר לבין האחרים נעדרי תשתית במידה המצדיקה הכרעה טענה בדבר אכיפה בררנית כבר בשלב המעצר. הטענה של הגנה מן הצדק שמורה אפוא לעורר לשלב ההליך העיקרי.

28.

בהמשך לדברים האמורים יצוין כי העורר לא הציג תשתית לתמיכה בטענתו שלפיה ההסכם נחתם תוך "סטייה מהותית" – כך העורר – מההנחיה הנזכרת, למעט טענה כללית שלפיה גורמי החקירה לא מיצו אפיקי חקירה אחרים (ראו סעיף 2(א) להנחיה).

משכך, לא מצאתי ממש בטענה.

חלופת מעצר

29.

לבסוף, מקובלת עלי מסקנת בית המשפט קמא כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר. המעשים המיוחסים לעורר מלמדים על מסוכנות גבוהה נוכח היקפן הרחב של עבירות המס והלבנת ההון המיוחסות לו והתחכום הכרוך בביצוען. לכך יש להוסיף את העילה בדבר חשש להמלטות שנלמד מהמעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום שנועדו לכאורה להכשיל הליך שיפוטי. נוכח האמור, ובשים לב לתסקיר המעצר השלילי שלפיו חלופת המעצר שהוצעה לא תאיין את הסיכון הנשקף מהעורר, לא ראיתי להתערב בקביעת בית המשפט קמא.

הערר נדחה אפוא.