בש"פ 5902/15 סמיר אבו ג'אמע נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 30.8.2015 (מ"ת 31170-08-15, השופטת ג' שלו ). בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי קיימות ראיות לכאורה ברמה הנדרשת לצורך מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם וכי שאלת שחרורם לחלופת מעצר תוכרע לאחר קבלת תסקיר מעצר בעניינם.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 16.8.2015 הוגש נגד שני העוררים כתב אישום המייחס להם את העבירות הבאות: הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333, 335(א)(1) ו-335(א)(2) לחוק העונשין (ארבע עבירות); וכן נשיאה והובלה של נשק לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין. לפי כתב האישום, בין משפחות אבו עאבד ואבו ג'אמע קיים סכסוך שעניינו קרקע הנמצאת בקרבת בתיהן בעיר רהט. ביום 18.7.2015, על רקע סכסוך זה, התפתחה בין שתי המשפחות קטטה המונית אשר כללה יידוי אבנים וירי הדדי. במהלך הקטטה ירו העוררים, שני אחים ממשפחת אבו ג'אמע, יחד עם אחרים שזהותם אינם ידועה (להלן: האחרים ), לעברם של בני משפחת אבו עאבד ולכיוון הבתים שבהם מתגוררת משפחה זו. לפי הנטען, העוררים והאחרים ביצעו את הירי באמצעות אקדחים שאותם נשאו שלא כדין בצוותא חדא. הירי גרם למותו של קטין ולפציעתם של ארבעה אנשים נוספים: סאלח אבו עאבד, מוחמד אבו עאבד, עינאד אבו עאבד (להלן: עינאד ) וסמיר אבו עאבד.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגדם הוגשה בקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים. בו ביום בית המשפט המחוזי הורה על מעצרם של העוררים עד קבלת החלטה אחרת בעניינם.

4.

ביום 30.8.2015 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים. בדיון נחלקו הצדדים בשאלת קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצרם של העוררים. בהחלטתו מאותו היום קבע בית המשפט המחוזי כי אמנם קיימות ראיות לכאורה ברמה מספקת לצורך מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. עם זאת הוא קבע שעוצמתן של הראיות אינה גבוהה ושקיים קושי ראייתי בעיקר לגבי העורר 2. בהמשך לכך, הורה בית המשפט המחוזי על הזמנת תסקיר מעצר בעניינם של העוררים, לצורך בחינת שחרורם לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי הדיון בתסקיר ייערך ביום 6.10.2015. עד אז, כך נקבע, ישהו העוררים במעצר.

5.

בהחלטתו בדבר קיומן של ראיות לכאורה נדרש בית המשפט המחוזי לראיות הבאות מתוך חומר החקירה שהוצג על-ידי המדינה, כמפורט להלן.

6.

הודעותיו של מוניר אבו עאבד (להלן: מוניר ): מהודעות אלה למד בית המשפט המחוזי על מעורבותו לכאורה של העורר 1 בקטטה. מוניר, אשר יצא לצלם את הקטטה, ציין בחקירותיו כי הוא זיהה את העורר 1 כשהוא אוחז בנשק ויורה לכיוון משפחת אבו עאבד. מוניר ציין כי העורר 1 כיסה אמנם את פניו עם בד, אך הוא הצליח לזהותו על פי מבנה גופו וכן על פי צורת ההליכה הייחודית לו. בית המשפט המחוזי ראה בהודעותיו של מוניר ראיה "מרכזית" שמבססת לכאורה את מעורבותו של העורר 1 בירי.

7.

סרטונים שצולמו על-ידי מוניר : בית המשפט המחוזי הצביע על כך שכחלק מחומר החקירה הוצגו גם הסרטונים שצולמו על-ידי מוניר במהלך הקטטה באמצעות מכשירו הסלולארי. כאמור, מוניר טען בהודעותיו שניתן לזהות בסרטונים אלה את העורר 1.

8.

הודעותיו של אנס אבו עאבד (להלן: אנס ): אנס סיפר בהודעותיו כי במהלך הקטטה הוא סייע לפנות שניים מבני משפחתו שנפצעו כתוצאה מיידוי אבנים. במסגרת כך, לטענתו, הוא זיהה את שני העוררים יורים לכיוון משפחת אבו עאבד. אנס תיאר כי העורר 2 היה רעול פנים במהלך הירי, ואילו העורר 1 ירה כשפניו חשופות. הוא הוסיף כי העורר 1 כיוון את האקדח וירה "אחד אחד", ואילו העורר 2 עמד וירה ברצף.

9.

הודעותיו של יוסף אבו עאבד (להלן: יוסף ): בהודעה הראשונה שמסר, בעודו נמצא בבית חולים לצורך קבלת טיפול, תיאר יוסף כיצד שני העוררים ואחרים השתתפו בירי. בהודעה נוספת שמסר יוסף הוא טען כי בירי השתתפו ארבעה – העורר 2, אדם רעול פנים ושניים נוספים שאינם העוררים. בהודעה המאוחרת מבין השתיים ציין יוסף כי לא ראה את העורר 1 בעת הירי.

10.

הודעתו של עינאד : בית המשפט המחוזי נדרש בקצרה גם להודעה שמסר עינאד, שנפצע באירוע מכדור אקדח ונחקר בעת ששהה בבית חולים. לדברי עינאד היורה היה רעול פנים, אך לפי מבנה הגוף וצורת ההליכה הוא חשב שמדובר בעורר 1.

11.

בדיקת פרופרינט : לעורר 1 בוצעה בדיקת פרופרינט אשר תפקידה להצביע על אחיזה במתכת בזמן הסמוך לבדיקה. הבדיקה העלתה תוצאה חיובית, ובית המשפט המחוזי ראה בכך אינדיקציה לכך שהעורר 1 אחז באקדח במועדים הרלוונטיים לאישומים.

12.

לאחר שבחן את מכלול הראיות, בית המשפט המחוזי קבע כי הן מעוררות לכאורה קשיים – הן ביחס למספר היורים באירוע והן לגבי זהותם של היורים. בית המשפט המחוזי הוסיף כי הקושי הראייתי ביחס לעורר 2 הוא משמעותי יותר מאשר בעניינו של העורר 1. אף על פי כן, בית המשפט המחוזי קבע כי קשיים אלו אינם מביאים למסקנה כי אין ראיות לכאורה נגד העוררים או כי חל בראיות כרסום ממשי בהן באופן שמצדיק שחרור מידי מן המעצר. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי יש להותיר את השאלות הנוגעות לסתירות ולתמיהות לתיק העיקרי, לאחר שמיעת העדים והערכת מהימנותם, וכי ייתכן שניתן להסביר את השוני בין ההודעות השונות בכך שמדובר באירוע מתמשך (לדוגמה, ביחס לשאלה מי מבין העוררים ירה כשכיסוי לפניו, שאלה שניתנו עליה תשובות שונות על-ידי העדים לאירוע). לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע גם כי העובדה שהעוררים שמרו על זכות השתיקה במהלך חקירתם מחזקת את הראיות נגדם.

13.

באשר לעילת מעצר, בית המשפט המחוזי קבע כי מהעוררים נשקפת מסוכנות קודם כול בהתחשב בכך שמיוחסות להם עבירות אלימות שבוצעו בנשק חם אשר מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית (לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996) (להלן: חוק המעצרים ). בית המשפט המחוזי הוסיף כי העוררים הורשעו בעבר בעבירות על רקע מעורבותם בתגרה בין שתי המשפחות המסוכסכות, וכי עובדה זו אך מחזקת את הערכת המסוכנות הנשקפת מהם.

הערר

14.

הערר שבפני מכוון נגד החלטה זו של בית המשפט המחוזי.

15.

לטענת העוררים, בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שקיימות ראיות לכאורה הקושרות אותם למעשים המתוארים בכתב האישום, בשל כך שלטענתם ההודעות אשר עליהן נסמכת התשתית הראייתית הלכאורית נגדם סותרות זו את זו. הטענה המרכזית שהציגו העוררים נגעה לאחד הסרטונים שצולמו על-ידי מוניר באמצעות מכשירו הסלולארי. באותו סרטון נראה אדם לבוש חולצה שחורה, כשהוא רעול פנים, עומד ומבצע ירי. בא-כוח העוררים הצביע על כך שכשמוניר נשאל לזהותו של אותו אדם בסרטון – הוא טען כי מדובר בעורר 1. לעומת זאת, כך נטען, כאשר הסרטון הוצג לאנס על-ידי המשטרה והוא נשאל מי נראה בו, השיב אנס כי מדובר בעורר 2. לטענתו של בא-כוח העוררים, יש בסתירה זו כדי לשלול את האפשרות להתבסס על הודעותיהם של אנס ומוניר. בהמשך לכך, הצביע בא-כוח העוררים על קשיים נוספים שמשתקפים לטענתו מכל אחת מהראיות שנסקרו על-ידי בית המשפט המחוזי.

16.

באשר להודעות שמסר מוניר , בא-כוח העוררים הצביע על כך שקיימת אי אחידות בין הגרסאות שהציג לחוקרים. זאת, בהתחשב בכך שבמסגרת אחת החקירות שנערכו לו טען מוניר שהוא זיהה את העורר 1 בהתבסס על נכות ברגליו המשפיעה על סגנון הליכתו, ואילו בהודעה אחרת הוא לא התייחס לנכות זו וציין רק שהעורר 1 הולך "עם החזה למעלה". בנוסף, בא-כוח העוררים טען כי לא ניתן לזהות את העורר 1 בסרטונים שצילם מוניר במכשיר הטלפון הנייד שלו במהלך האירוע.

17.

באשר להודעה שמסר עינאד , בא-כוח העוררים ציין כי אין לתת משקל לכך שעינאד מסר לחוקרים בבית החולים כי ראה אדם רעול פנים, וזיהה אותו כעורר 1. זאת, משום שמסירת ההודעה הופסקה עקב טיפול רפואי שלו נזקק עינאד, ובהמשך גבייתה לא הושלמה בשל כך שעינאד יצא את הארץ.

18.

בא-כוח העוררים טען גם שלא ניתן להתבסס על הדברים שמסר אנס . הוא טען בהקשר זה כי אנס סיפר לחוקרים שהוא ראה את העורר 2 יורה על שכניו מספר חודשים קודם לכן, וזאת בשעה שהעורר 2 היה במאסר. בא-כוח העוררים הוסיף והפנה לכך שהתיאור שמסר אנס להתרחשויות אינו עולה בקנה אחד עם הדברים שנמסרו על-ידי מוניר ועינאד בכל הנוגע לשאלה מי מבין העוררים היה רעול פנים. בא-כוחם של העוררים מצביע על כך שבעוד מוניר ועינאד סיפרו כי פניו של העורר 1 היו מכוסות ואילו פניו של העורר 2 היו גלויות – אנס תיאר בדיוק להפך (היינו, שפניו של העורר 1 היו גלויות ואילו העורר 2 היה רעול פנים).

19.

בא-כוח העוררים הוסיף וטען כי אין לייחס שום משקל לדברים שמסר יוסף , בשים לב לכך שקיימים הבדלים בתיאור ההתרחשויות והמעורבים בין שתי ההודעות שמסר.

20.

לבסוף, ביחס לבדיקת הפרופרינט שנערכה לעורר 1 , בא-כוח העוררים טען כי אין בה כדי לקשור את העורר 1 להחזקת אקדח בהכרח, ומכל מקום – בשים לב לפגמים הנטענים בראיות נגדו – לטענתו אין די בבדיקה זו כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר 1.

21.

בהמשך לכל אלה, בא-כוח העוררים טען כי בהיעדר תשתית ראייתית לכאורית חזקה נגד העוררים, יש להורות על שחרורם ממעצר, בהרחקה מהעיר רהט. לחלופין, ובשים לב לתוצאות בדיקת הפרופרינט בעניינו של העורר 1, הוא טען שלכל הפחות יש לקבוע שחל כרסום ממשי בראיות נגדו, באופן המצדיק את בחינתה של חלופת מעצר אף ללא עריכת תסקיר.

22.

המדינה טוענת כי דין הערר להידחות.

23.

במישור הדיוני, מקדים וטוען בא-כוח המדינה כי הגישה המקובלת בפסיקתו של בית משפט זה היא שאין מקום לדיון בערר נגד החלטה בנושא של הזמנת תסקיר מעצר קודם שהתקבלה ההחלטה בשאלה של מעצר עד תום ההליכים. לטענת המדינה, המדובר בערר על החלטה שהיא למעשה החלטת ביניים. המדינה ערה לכך שבפסיקה הובעה גם עמדה לפיה נאשם לא מחויב להמתין להכרעה בשאלת שחרורו לחלופת מעצר בטרם יגיש ערר על קביעה כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה (בש"פ 3601/11 שווקי נ' מדינת ישראל (23.5.2011), אולם היא מצביעה על כך שהזרם המרכזי בפסיקה לא אימץ גישה זו (בהפניה לבש"פ 478/12 אל עאסם נ' מדינת ישראל (23.1.2012) (להלן: עניין אל עאסם ); בש"פ 2269/15 פלוני נ' מדינת ישראל (5.4.2015); ולבש"פ 4026/15 מזאריב נ' מדינת ישראל (15.6.2015) (להלן: עניין מזאריב ).

24.

לגופם של דברים, המדינה סבורה כי די בראיות הקיימות בשלב זה כדי להצדיק את מעצרם של העוררים, גם אם חלקן מעוררות קשיים.

25.

המדינה עומדת על כך שביחס לכל אחד משני העוררים קיים יותר מעד אחד שמסר גרסה נגדם. לגבי העורר 1 ציין בא-כוח המדינה כי הוא זוהה על-ידי מוניר, על-ידי יוסף (בגרסה הראשונה שמסר) ועל-ידי עינאד (וזאת בנוסף לתוצאותיה של בדיקת הפרופרינט). הוא ציין עוד כי עינאד יצא את הארץ מאחר שהיה צריך לחזור ללימודיו בחו"ל, ומכאן שלא ניתן היה להשלים את גביית ההודעה ממנו. לגבי העורר 2 צוין כי הוא זוהה על-ידי יוסף (בשתי הגרסאות שמסר) ועל-ידי אנס. בא-כוח המדינה הדגיש כי המדינה לא התבססה על הדברים שמסר אדם בשם חביר אבו עאבד (להלן: חביר ) שעוררו קשיים, וכן לא על הסרטונים שצולמו על-ידי מוניר.

26.

בתשובתו, חוזר וטוען בא-כוח העוררים כי העדויות נגד העוררים הן קלושות. בא-כוח העוררים הדגיש כי עדויותיהם של מוניר ואנס סותרות זו את זו – ומאחר שהן נדבך מרכזי בעדויות נגד העוררים (זו של מוניר – נגד העורר 1, וזו של אנס – נגד העורר 2) הרי שנשמט הבסיס הראייתי כנגד שני העוררים גם יחד.

דיון והכרעה

27.

לאחר ששקלתי את הדברים, עמדתי היא שדין הערר להידחות. זאת, בכפוף לכמה הבהרות אשר נוגעות לעוצמה של התשתית הראייתית שגובשה נגד העוררים, שמצאתי לנכון לעמוד עליהן.

28.

כידוע, בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 21 לחוק המעצרים על בית המשפט לבחון קיומם של שני יסודות מצטברים בטרם יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו – עילת מעצר וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. בהמשך לכך, גם כאשר יסודות אלה מתקיימים, על בית המשפט לבחון יסוד נוסף, והוא האם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות חלופה שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים).

29.

עוד בטרם נבחן האם בדין קבע בית המשפט המחוזי כי מתקיימות בנסיבות העניין עילת מעצר וראיות לכאורה בעניינם של העוררים, יש להקדים ולבחון את הטענה המקדמית לפיה לא היה מקום לדון כלל בערר שהוגש מאחר שלא ניתן לראות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי החלטה "סופית" בעניין המעצר. זאת, בהתחשב בכך שבית המשפט המחוזי לא השלים את הדיון בכל שלושת הי סודות שנזכרו לעיל, ודחה את ההכרעה הנוגעת לאפשרות שחרור העוררים לשלב מאוחר יותר.

30.

כפי שהדגישה המדינה בטיעוניה, הגישה המשתקפת מפסיקתו של בית משפט זה היא שיש להידרש לדיון ב"ערר ביניים" מהסוג דנן רק בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. עמדתי היא שמקרה זה נמנה עם אותם מקרים מיוחדים שבהם ראוי לדון לגופם חרף העובדה שהדיון בבית המשפט המחוזי לא הושלם, בהתחשב בפרק הזמן המשמעותי שיחלוף ממועד מתן ההחלטה בדבר ראיות לכאורה ועד להכרעה בעניין חלופת המעצר וכן באופי הטענות נגד התשתית הראייתית ובעוצמתן של הראיות בענייננו (ראו: עניין אל אעסם , בפסקה 13; עניין מזאריב , בפסקה 5; בש"פ 5833/15

צוברה נ' מדינת ישראל , פסקה 17 (10.9.2015)). אבחן אפוא את טענות העוררים לגופן.

31.

אפתח בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, שעמדה במרכז הטיעון. כידוע, בדונו בשאלה זו על בית המשפט לבחון אם קיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות הגולמיות שהוצגו בפניו יוביל בסיום המשפט להוכחת אשמתו של הנאשם (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)). אין מקום לדון במשקלה הקונקרטי של כל ראיה וראיה נוכח אי דיוקים או סתירות הקיימים בהן, אלא להתמקד בסתירות מהותיות בתשתית הראייתית הכוללת, אם נתגלו כאלה על פני הדברים (ראו למשל: בש"פ 8311/13 אברמוב נ' מדינת ישראל , פסקה 20 (19.12.2013)).

32.

בחינת הראיות הגולמיות שהו צגו בפניי מובילה למסקנה שהן אכן מקימות סיכוי סביר להוכחת אשמתם של העוררים. יחד עם זאת, מצאתי לכאורה טעם בטענותיו של בא-כוח העוררים באשר לכך שלא כל הראיות שהוצגו על-ידי המדינה הן בעלות עצמה גבוהה. הדברים נכונים במיוחד ביחס לטענה הנוגעת לסרטון שהוצג למוניר ולאנס, סרטון שבו מוניר זיהה את האדם שנראה בו כעורר 1, בעוד שאנס זיהה את אותו אדם כעורר 2. קיים קושי מובנה במצב שבו שני עדים מתייחסים לאותם תמונה או סרט, וכל אחד מהם מזהה את הדמות המוצגת בו עם אדם אחר, ויחד עם זאת התוצאה היא התייחסות לשתי העדויות כראיות משמעותיות כנגד שני החשודים גם יחד. במובן זה, יש טעם בטענותיהם של העוררים. אולם, בחינה כוללת של חומר הראיות מובילה למסקנה כי חרף זאת קיימות אינדיקציות ראיות מספיקות לשם הצדקת התוצאה של מעצר בשלב זה. למעשה, המשמעות שיש לייחס לקושי זה פחתה בשים לב לטענת בא-כוח המדינה לפיה המדינה לא מתבססת על הסרטונים שצולמו על-ידי מוניר, כי אם על הודעותיהם של מי שהיה עד לאירוע ועל ראיות נוספות. כבר עתה יצוין, כי מבין הראיות שנכללו בחומר החקירה שהוגש לפניי, מוסכם על המדינה כי אין ערך ראייתי ממשי בסרטונים שצילם מוניר ובהודעתו של חביר. נפנה אפוא לבחון את שאר הראיות בחומר החקירה.

33.

הודעותיו של יוסף – יש לדחות את טענתו של בא-כוח העוררים לפיה אין לייחס לדברים שמסר יוסף כל משקל ביחס לעורר 2. כפי שצוין לעיל, יוסף מסר שתי הודעות, שתיהן ביום 18.7.2015. בהודעה הראשונה משעה 14:55, שנמסרה עת קיבל יוסף טיפול בבית החולים, הוא אמר כך: "ראיתי את סאמי עאבד אבו ג'אמע [העורר 2] מחזיק אקדח יורה לכיוון שלנו... ואז ראיתי את סמיר [העורר 1] אח של סאמי ופארוק גם אח שלו, גם להם היו אקדחים גם התחילו לירות לכיוון שלנו" (שם, בשורות 18-14). בהודעה השנייה, משעה 23:29, ציין יוסף כי הוא ראה ארבעה אנשים, ביניהם "סאמי עבד אבו ג'מעה שהוא השתחרר מהכלא לפני ארבעה ימים [העורר 2 – ד' ב' א']" (שם, שורות 6-5) וכן אדם נוסף עם כיסוי פנים. בהודעה זו ציין יוסף כי לא ראה את העורר 1 כאחד מן המעורבים בירי. עם זאת, יוסף חזר על כך שהעורר 2 היה מעורב בירי מספר פעמים נוספות במסגרת הודעתו זו. כשנשאל מדוע בהודעה הראשונה מסר כי העורר 1 השתתף גם הוא בירי (בעוד שבהודעה השנייה ציין כי לא זיהה אותו כמעורב) הסביר יוסף כי את ההודעה הראשונה מסר בבית החולים כשהוא "מטושטש אחרי כדור". מכל מקום, בשתי ההודעות הצביע יוסף על מעורבותו של העורר 2 באירוע. לכן, גם אם דבריו מעוררים קושי ביחס לעורר 1, אין בכך כדי להשליך במישרין על הנפקות שיש לה ביחס לעורר 2.

34.

הודעותיו של מוניר – בהודעה מיום 18.7.2015 הצביע מוניר על העורר 1 כמי שירה לכיוון משפחת אבו עאבד. מוניר ציין כי העורר 1 לבש בגדים שחורים והסתיר את פניו באמצעות חתיכת בד. כשנשאל איך זיהה את העורר 1 השיב מוניר כי הוא "מכיר את המבנה גוף שלו ואת ההליכה שלו, יש לו מבנה גוף שמנמן עם גוף כזה בריא" (שם, שורות 30-26). בהמשך הדברים, כשנשאל האם העורר סובל מנכות, ציין מוניר כי "יש לו [לעורר 1] מבנה של פוזה. הוא כל הזמן הולך עם פוזה עם החזה למעלה ואני ישר זיהיתי אותו" (שם, שורות 55-54). בהודעתו מיום 29.7.2015 שב ותיאר מוניר את האדם שירה באקדח. הפעם הוא התייחס במפורש ללקות הנטענת שממנה סובל העורר 1: "זה שכן שלנו. מכירים אותו מזמן. יש לו גם סוג של נכות ברגליים. ולפי המבנה גוף שלו זה הוא (שם, שורות 7-6)". אם כן, למרות ההבדל בין שתי ההודעות של מוניר ביחס לעורר 1, לא ניתן לומר כי ישנו פער משמעותי בין הגרסאות שמסר, ולא כל שכן פער הגורע מן התשתית הראייתית נגד העורר. יתרה מכך, בהודעה מסר מוניר ביום 18.7.2015 הוא ציין מפורשות שבשלב מסוים של האירועים העורר 1 לא כיסה את פניו בבד (הודעה משעה 21:57, בשורות 13-12). בכך יש כדי לחזק לכאורה את האפשרות כי ההבדלים בהודעותיהם של אנס ושל מוניר ביחס לשאלה מי מבין העוררים היה רעול אינם אלא תולדה של התייחסות לנקודות זמן שונות במשך אותו אירוע מתמשך.

35.

הודעתו של עינאד – עינאד, שנפצע כזכור כתוצאה מהירי, מסר כי כאשר נורה הוא ראה ממרחק של 12 מטרים

אדם לבוש חולצה שחורה ורעול פנים המחזיק אקדח. כשנשאל האם הוא יכול לזהות אדם זה הוא השיב: "לפי הגוף נראה לי סמיר אבו-ג'אמע [העורר 1]. הוא שכן שלנו אני בטוח 100 אחוז זה הוא, הוא הולך עם הרגליים קצת לא ישר" (הודעה מיום 18.7.2015, שורות 22-18). זמן קצר לאחר מכן הופסקה החקירה לצורך מתן טיפול לעינאד. אם כן, עינאד הצביע בבירור על מעורבותו של העורר 1 בירי, והודעתו זו מתיישבת עם הודעות נוספות. אי-השלמת חקירתו של עינאד אינה מאיינת את הערך הראייתי של הדברים בשלב זה.

36.

הודעותיו של אנס – אנס מסר מספר הודעות – בין הימים 20-18 ביולי 2015. בהודעה הראשונה, אשר נגבתה בבית החולים כשעתיים לאחר תחילת האירוע, אנס מסר כי ראה את שני העוררים יורים, וכי יחד עמם היו אנשים נוספים שזרקו אבנים. בהודעה מאוחרת יותר, מיום 19.7.2015, נשאל אנס כיצד זיהה את העורר 2 אם היה רעול פנים. לכך השיב כי הוא מזהה את מבנה גופו, וכי הוא ראה אותו יורה על שכניו מספר חודשים לפני הקטטה שבמוקד פרשה זו. בהמשך חקירתו הוצגו לאנס תמונותיהם של שני העוררים והוא זיהה אותם. מאוחר יותר נחקר אנס בשלישית ושוב חזר על הגרסה שמסר קודם לכן. קיים טעם בטענה כי הדברים שמסר אנס בהודעותיו מעוררים קשיים, בעיקר לנוכח העובדה כי העורר 2 היה במאסר במועד שבו נטען כי הוא היה מעורב באירוע ירי קודם. אולם, גם קושי זה אינו שולל את הודעתו של אנס, בשלב זה, כבעלת פוטנציאל ראייתי לסיכוי סביר להרשעתו של העורר 2.

37.

הנה כי כן, מצטיירת לפנינו התמונה הבאה: שני עדים הצביעו על מעורבותו של העורר 2 בירי (יוסף ואנס). שלושה עדים הצביעו על מעורבותו של העורר 1 בירי (מוניר, אנס ועינאד). זאת, מבלי להביא בחשבון את ההודעה הראשונה שמסר יוסף, שבה ציין כי העורר 1 היה אחד מן היורים (לנוכח העובדה שמאוחר יותר חזר בו). יש להזכיר גם את בדיקת הפרופרינט שנערכה לעורר 1 והעלתה תוצאה חיובית. לכך מתווספת העובדה ששני העוררים שמרו על זכות השתיקה בחקירותיהם (פרט לחקירתו הראשונה של העורר 1, בה מסר כי ביום האירוע הוא ישן בביתו. לאחר מכן נחקר ארבע פעמים נוספות, ובכולן שתק). כידוע, שתיקת נאשם בחקירתו עשויה לחזק את התשתית הראייתית הקיימת נגדו בשלב המעצר (בש"פ 3562/15 בנמו נ' מדינת ישראל , פסקאות 15-14 (3.6.2015) (להלן: עניין בנמו ); בש"פ 5272/14 מדינת ישראל נ' דרי , פסקה 8 (5.8.2014)) .

38.

אכן, התשתית הראייתית שנסקרה עד כה אינה בעוצמה גבוהה. הדברים נכונים במיוחד ביחס לעורר 2. עם זאת, כאמור, הקשיים שעליהם הצביע בא-כוחם של העוררים אינם שוללים את התשתית הראייתית הקיימת נגדם. חלק מהקשיים הנטענים נוגעים לשאלת מהימנות הגרסאות שמסרו העדים. לא למותר להזכיר, כי בית המשפט שדן בהליך המעצר אינו נדרש לבחון את מהימנות העדים, למעט במקרים חריגים שהמקרה שלפנינו אינו נמנה עמם (בש"פ 3717/15 אבו רמדאן נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (4.6.2015); בש"פ 6056/14 נחמן נ' מדינת ישראל (23.9.2014)).

39.

הגיעה העת לבחון את שאלת מסוכנותם של העוררים. דומה שבשאלה זו אין למעשה מחלוקת. המעשים המיוחסים לעוררים משקפים מסוכנות משמעותית, וזו אך מתחזקת בשים לב למעורבותם של העוררים בפלילים בעבר על רקע דומה וכן למצב ה"נפיץ" בין שתי המשפחות (ראו והשוו: בש"פ 3572/14 כהן נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (29.5.2014); בש"פ 404/14 מדינת ישראל נ' אבו עאבד , פסקה 9 (21.1.2014)). ראוי להזכיר כי קיימת זיקה בין היסודות השונים המרכיבים את ההחלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים (עניין בנמו , בפסקה 16). במלים אחרות, החולשה הראייתית האמורה אינה נבחנת בחלל ריק, אלא גם בשים לב למסוכנות שעליה עמדתי לעיל. בהמשך לכך, עוצמתן של הראיות צריכה לעתים להוות משקל בעת בחינת האפשרות לשחרר את העוררים לחלופת מעצר ובבחינת טיב החלופה (בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (1.8.2011)). בנסיבות אלה, אני סבורה שיש טעם בהחלטה שלא לשחרר את העוררים ממעצר קודם לבחינה מקצועית של חלופות המעצר המוצעות בעניינם על-ידי שירות המבחן. לצד זאת, חזקה על בית המשפט המחוזי שכאשר יוגשו תסקירים אלה הוא ידע לבחון אותם גם באספקלריה של הקשיים הראייתיים העולים לכאורה מן התיק.

40.

בשים לב לכל האמור לעיל, הערר נדחה.