בש"פ 5887/15 בשירה מחמוד נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 31.8.2015 (מ"ת 19294-08-15, השופט ע' טאהא ) לעצור את העוררת עד תום ההליכים המשפטיים נגדה.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 10.8.2015 הוגש כנגד העוררת וכנגד נאשם נוסף, אמל אבו סאלח (להלן: אבו סאלח ) כתב אישום המייחס להם ביצוע בצוותא של עבירת רצח לפי סעיפים 300(א)(2) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). על פי המתואר בכתב האישום, ביום 22.6.2015 הגיעו לגבולה של מדינת ישראל שני פצועים סורים, מונזר ח'ליל (להלן: ח'ליל ) ועלא שעבאן (להלן: שעבאן ), אשר נפגעו במלחמת האזרחים המתחוללת בסוריה. מצבם של הפצועים הוגדר באותה עת כקל. הם היו בהכרה מלאה וסבלו מפציעות ירי בגפיהם התחתונות. לעומת זאת, בסופם של האירועים המתוארים בכתב האישום ח'ליל מצא את מותו ואילו שעבאן נפגע פגיעות רבות נוספות. בסמוך לשעה 20:00 אמבולנס צבאי החל בהעברתם של הפצועים מן החרמון לכיוון בית החולים בנהריה לקבלת טיפול רפואי, כשהוא מלווה בניידת של המשטרה הצבאית (להלן: הניידת ). צוות האמבולנס כלל נהג אמבולנס, חובש ופרמדיקית. בסמוך לשעה 21:15 כאשר הגיע האמבולנס, ובו הפצועים הסורים, אל הכפר מג'דל שמס מספר טרקטורונים אזרחיים חסמו את נתיב נסיעתו וחצצו בינו לבין הניידת. האמבולנס נעצר ואז החלו עשרות מתושבי מג'דל שמס להתקהל במקום וביקשו לברר את זהותם של הפצועים. צוות האמבולנס נעל עצמו בתוכו, ואילו חיילי המשטרה הצבאית מסרו להמון כי המדובר בחיילי צה"ל. על פי הנטען, המתקהלים לא האמינו לכך, ולכן דפקו בידיהם וברגליהם על האמבולנס, תוך שהם מקללים את הפצועים, ולבסוף שברו את השמשה האחורית של האמבולנס. בשלב זה הצליח נהג האמבולנס לחלץ את האמבולנס מן המקום והמשיך בדרכו לכיוון נווה אטי"ב, בליווי הניידת, שם נעצר בחניית מלון "רימונים" על מנת לקבל הנחיות ממפקדיו. בעקבות האירוע, כוחות נוספים של הצבא חברו לאמבולנס על מנת לאבטח אותו. בד בבד עם הגעת הכוחות לחניית המלון החלו להיאסף במקום עשרות רבות של אזרחים דרוזים, כשחלקם רעולי פנים ונושאים שרשראות ברזל, אבנים ומקלות. בשלב מסוים הסתער ההמון על האמבולנס. הנהג והחובש ששהו באמבולנס התפנו ממנו, ואילו הפרמדיקית נותרה באמבולנס לצד הפצועים. ההמון הדף את כוחות הצבא לאחור ותקף את האמבולנס. כוחות הצבא ירו מספר יריות באוויר וכן זרקו רימון הלם. פעולות אלו הרתיעו את ההמון למספר שניות, כך שהתאפשר חילוצה של הפרמדיקית מן האמבולנס. ההמון שב והסתער על האמבולנס, הצליח להוציא מתוכו את שני הפצועים, והחל לפגוע בהם בדרך שנהוג לאפיין כלינץ'. ההמון היכה את הפצועים בעוצמה, כשהם מוטלים על הרצפה, באמצעות קרשים, מקלות, אבנים ושרשראות ברזל, בעט בהם ופצע אותם בכל חלקי גופם. בתוך כך, על פי הנטען, הצטייד אבו סאלח בקרש ובאמצעותו חבט בעוצמה רבה, שוב ושוב, בפלג גופו העליון של ח'ליל בכוונה להמיתו. מיד לאחר מכן, אבו סאלח נטל סלע והטיחו במותנו הימנית של ח'ליל בכוונה להמיתו. במקביל, כך נטען, קרבה העוררת אל ח'ליל והטיחה סלע בפלג גופו העליון, מספר פעמים ובעוצמה בכוונה להמיתו. כתוצאה ממעשיהם של העוררת, אבו סאלח וההמון נגרמו לח'ליל חבלות מרובות בכל חלקי גופו אשר הביאו למותו. יוער כי גם לשעבאן נגרמו במהלך האירוע פציעות מרובות בכל חלקי גופו וכן נפצעו בו חיילים.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את אבו סאלח והעוררת עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשתה טענה המדינה כי בידיה ראיות לכאורה הקושרות את העוררת למעשים המיוחסים לה, ובכללן: סרטון מן הלינץ' שבו נראית העוררת מטיחה סלעים בח'ליל (להלן: הסרטון ); תמונות וסרטונים מן ההפגנה שנערכה לאחר הלינץ' במג'דל שמס שבהם היא נראית צועדת עם ההמון; עדויות רבות של החיילים שנכחו במקום בשעת האירוע; הודעת הפרמדיקית באשר למצבם של הפצועים; וכן דו"ח הנתיחה של גופתו של ח'ליל. יתר על כן, נטען בבקשה כי קיימת עילת מעצר כנגד העוררת הן בשל מסוכנותה והן בשל חשש מפני שיבוש מהלכי משפט והתחמקות מן הדין.

4.

ביום 31.8.2015 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של העוררת ואבו סאלח עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית המשפט המחוזי מצא כי בידי המדינה ראיות לכאורה בעוצמה רבה להוכחת מעורבותה של העוררת במעשה הלינץ' ולהוכחת המעשים הספציפיים המיוחסים לה בכתב האישום. בעיקרו של דבר, העוררת טענה כי לא ניתן לקבוע שהיא האשה הנראית בסרטון הלינץ' כשהיא אוחזת באבן ומטיחה אותה בפצוע סורי. כמו כן, לטענתה, לא ניתן לקבוע כי הפצוע שבו הטיחה האשה בסרטון את האבן הוא דווקא ח'ליל, ולא שעבאן.

5.

בית המשפט המחוזי דחה את טענותיה של העוררת. באשר לטענה לפיה לא ברור שח'ליל הוא הפצוע שנראה מותקף בסרטון, ציין בית המשפט המחוזי כי עדותה של הפרמדיקית מצביעה במפורש על כך שח'ליל הוא הפצוע ששכב בסמוך לטנדר הצבאי, המקום שבו נראית התקיפה. בכל הנוגע לטענת העוררת כי לא ניתן לזהות את פניה בסרטון, קבע בית המשפט המחוזי כי מצפייה בסרטון בלבד לא ניתן אמנם לקבוע כי האשה הנראית בו היא העוררת, אך זיהויה נתמך על ידי מארג ראייתי רחב, הכולל את עדויותיהם של עדים נוספים שנכחו באירוע הלינץ', אמין חלבי וביאן אבו סאלח, וכן תמונה של העוררת עם בניה מבוקר היום שבו בוצע הלינץ', ובה היא נראית לבושה בחולצה הנחזית להיות כמו זו שלבשה האשה בסרטון. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי ראיות אלו זוכות לחיזוק ולתוספת ראייתית לנוכח התנהלותה של העוררת במהלך חקירתה, אשר נתפסה בשקרים שונים שנועדו להרחיק אותה מזירת הרצח. אשר על כן, בית המשפט המחוזי מצא כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתה של העוררת בעוצמה גבוהה מאד. בית המשפט המחוזי הוסיף כי בנסיבות העניין אף אין להיעתר לבקשת בא-כוחה להזמנת תסקיר מעצר בעניינה.

6.

לבסוף, בית המשפט המחוזי עמד על כך שאכזריותם וחוסר האנושיות של העוררת ואבו סאלח, אשר תקפו אדם פצוע, המוטל חסר אונים על הרצפה, מעידה על המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהם ואשר אינה מאפשרת להסתפק בחלופת מעצר בעניינם.

הערר

7.

העוררת טוענת בפני כי אמנם ניתן לומר כי קיימות ראיות לכאורה בעניינה, אך לנוכח חולשות שהיא מצביעה עליהן קיימת לטענתה הצדקה להורות על הזמנת תסקיר מעצר בעניינה. בנוסף לטענותיה באשר לראיות, מוסיפה העוררת וטוענת כי בשים לב למאפייניה כאשה נורמטיבית ללא עבר פלילי ולאופיו של הסיכון שנטען ביחס אליה (ביחס לפצועים מסוריה) מסוכנותה ניתנת לאיון ואף זה טעם לכך שלמצער יוזמן תסקיר מעצר בעניינה.

8.

בכל הנוגע לעוצמתן של הראיות לכאורה נגדה מעלה העוררת טענות הן באשר לזיהויה בתור האשה שנראית בסרטון כמי שהולמת בפצוע והן באשר לזיהויו של הפצוע בסרטון כח'ליל.

9.

בכל הנוגע לזיהויה של העוררת כאשה בסרטון – העוררת טוענת כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שלא ניתן לדעת מי היא דמות האשה שנראית בסרטון מאחר שלא ניתן לבסס את זיהויה, כך נטען, אך לפי חולצתה של אותה אשה. העוררת אף מוסיפה כי אין ראיה לכך שהתמונה אשר בה היא נראית מצולמת עם בניה, כשהיא לובשת כביכול חולצה כמו זו שלובשת האשה המצולמת בסרטון, אכן צולמה ביום האירוע.

10.

בכל הנוגע לזיהויו של האדם המוכה כח'ליל – העוררת טוענת כי לא ניתן להבין מהסרטון שהפצוע אשר הוכה באבן על ידי דמות האשה הנצפית בו אכן שכב ליד טנדר צבאי, וממילא לא ניתן להבין ממנו שמדובר בח'ליל. העוררת מוסיפה על כך שלא ניתן להסתמך על עדותה של הפרמדיקית לעניין זיהויו של ח'ליל בשל סתירות שונות העולות ממנה.

11.

בנוגע להודעות שנגבו מאמין חלבי ומביאן אבו סאלח, אשר נכחו במקום האירוע בשעת הלינץ', טוענת העוררת כי בשים לב לאופן שבו הן התפתחו, לא ניתן לתת בהן אמון מלא. עובדה זו, לטענתה, מובילה להיחלשות נוספת של מסכת הראיות בעניינה באופן המצדיק את בחינת האפשרות של שחרורה לחלופת מעצר.

12.

לבסוף, בכל הנוגע לעילת המעצר בעניינה העוררת מדגישה את נסיבותיה האישיות – היותה אשה בת 48, אם לארבעה ילדים וללא עבר פלילי, אשר המסוכנות הנשקפת ממנה התעוררה על רקע ייחודי ואינה נוגעת לכלל הציבור. כמו כן, העוררת טוענת כי אף אם ייקבע שהיא האשה הנראית בסרטון כשהיא חובטת באמצעות אבן בח'ליל, הרי שמדובר בחבטה אחת בלבד, כך שתיאוריו של בית המשפט המחוזי בדבר חבטות חוזרות ונשנות בפצוע המעידות על מסוכנותם שלה ושל אבו סאלח, אינם נכונים לגביה.

13.

המדינה, מצדה, סומכת את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי יש לדחות את הערר.

14.

המדינה סבורה כי הראיות נגד העוררת הן חזקות. המדינה מסכימה כי לא ניתן לזהות את האשה המכה באמצעות הסרטון בלבד, אך סבורה כי זיהויה של העוררת נתמך על-ידי מארג ראייתי שלם. המדינה טוענת כי ניתן ללמוד שהתמונה אשר בה נראית העוררת כשהיא לובשת חולצה זהה לזו שנראית בסרטון אכן צולמה באותו יום בהתאם לסימון התאריך בטלפון הנייד שבו צולמה. באשר לעדותו של אמין חלבי מציינת המדינה כי הוא אמנם לא "שש" תחילה לזהות את העוררת, אך עובדה זו אינה גורעת ממהימנות עדותו.

15.

המדינה מוסיפה וטוענת כי אין בסיס לתהיות שהועלו באשר לזיהויו של הפצוע המופיע בסרטון כח'ליל וכי עדותה של הפרמדיקית בעניין זה הייתה ברורה (וזאת בשונה מאמירתה שאינה יכולה לזהות את האשה המכה).

16.

באשר למסוכנותה הנטענת של העוררת טוענת המדינה כי זו עולה לא רק מן האכזריות יוצאת הדופן של המעשים המיוחסים לה אלא גם מהודעותיה במשטרה שבהן אמרה כי לפצועים "הגיע למות" (הגם שהכחישה מעורבות במותו של ח'ליל). המדינה אף טוענת כי מקום מגוריה של העוררת בסמוך לגבול מעלה חשש של ממש להימלטותה מן הדין למשפחתה בסוריה.

דיון והכרעה

17.

לאחר שבחנתי את הדברים אני סבורה כי דין הערר להידחות.

18.

אקדים ואומר כי אף אני סבורה, כמו בית המשפט המחוזי וכמו המדינה, כי הוא כולל ראיות הנחשבות למוצקות בשלב זה שבו הדיון מתמקד בשאלת קיומן של ראיות לכאורה.

19.

אף כי קשה לזהות את העוררת בסרטון, הרי שניתן לראות בו בבירור אשה הלובשת חולצה כמו זו שבה צולמה העוררת. בהתאם לעולה מן הטלפון הנייד, יש יסוד של ממש לחשוב שהעוררת צולמה בחולצה זו באותו יום. בהקשר זה, לא למותר להזכיר כי השעון והתאריך במרבית מכשירי הטלפון הניידים מעודכנים באופן אוטומטי על ידי רשת התקשורת. העוררת אף נראית בבירור בסרטון אחר שצולם בהפגנה שנערכה בסמוך לתקיפה כשהיא לובשת אותה חולצה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, לכך מצטרפות גם הודעותיהם של שניים מהמשתתפים באירוע, שלהם היכרות מוקדמת עם העוררת. ביאן אבו סאלח טען בחקירתו כי הוא מזהה את העוררת בסרטון עצמו כמי שמטיחה סלע בפצוע (הודעה מיום 4.8.2015, ש' 71). כך זיהה אותה גם אמין חלבי אשר נכח באירוע ואף צילם בו מספר תמונות (הודעה מיום 29.7.2015, ש' 39-34). אמין חלבי הוסיף ומסר כי גם בזמן אמת ראה "את באשירה זורקת אבן על הפצוע הסורי ששכב על הכביש כמו שרואים בסרטון" ( שם , ש' 45-40). אמנם, השניים לא מסרו תחילה כי זיהו את העוררת בהפגנה, ולשיטתה עובדה זו פוגעת במהימנותן של ההודעות שמסרו ומפחיתה מעצמת הראיות לכאורה בעניינה. אולם, הלכה היא כי בית המשפט שדן

בהליך המעצר אינו נדרש לבחון את מהימנות העדים, למעט במקרים חריגים שבהם עולות מעדותם סתירות מהותיות וגלויות על פניהן, המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה (ראו למשל: בש"פ 4449/15 מדינת ישראל נ' עואד , פסקה 25 (1.9.2015); בש"פ 5902/15 אבו ג'אמע נ' מדינת ישראל , פסקה 38 (20.9.2015)). בשים לב למכלול נסיבות האירוע, אינני סבורה כי הימנעותם הראשונית של ביאן אבו סאלח ואמין חלבי מהפללתם של מכרים מורה בהכרח על פגיעה במהימנותם, ולא כל שכן כך לצורך בחינת התשתית הראייתית הלכאורית בענייננו.

20.

דברים אלו יפים גם בכל הנוגע לטענות העוררת בדבר מהימנות עדותה של הפרמדיקית לגבי זהותו של הפצוע המוכה (הודעה מיום 5.7.2015, ש' 44-38). עדות זו נראית מבוססת כשלעצמה ואף נתמכת בעדותו של אמין חלבי אשר ציין כי צילם את הסרטון כשהיה ליד הטנדר הצבאי (בהודעתו מיום 29.7.2015, ש' 47). טענות נוספות כנגד עדות זו יוכלו להיבחן במסגרת ההליך העיקרי.

21.

לאמיתו של דבר, השאלה המרכזית שבה היה עלי להכריע נסבה על שאלת המסוכנות של העוררת. כאמור, בא-כוחה של העוררת התמקד בכך שחלופת מעצר מרוחקת ממקום מגוריה ומן המקום שבו מתבטאת מסוכנותה (בסמוך לגבול הסורי) יכולה לאיין לחלוטין את מסוכנותה, שאינה קיימת באופן כללי. מנגד, הצביעה המדינה על כך שהתנהגותה של העוררת מגלה העדר כל מורא משלטונות החוק, וזאת לנוכח השתתפותה בלינץ' גם במקום שבו נכחו חיילים.

22.

כנקודת מוצא להחלטתי משמשת ההלכה לפיה רק בנסיבות חריגות ניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר בעניינו של מי שנאשם בעבירת הרצח (ראו למשל: בש"פ 1149/13 מדינת ישראל נ' קארוט , פסקה 7 (18.2.2013); בש"פ 3517/14 מדינת ישראל נ' ג'ורבאן , פסקה 13 (25.5.2014)). הלכה זו, היפה לענייננו, נעוצה במסוכנות הגבוהה הנשקפת ממי שבחר לשלוח ידו בחייו של אדם אחר ולבצע את החמורה שבעבירות המופיעות בספר החוקים. כמובן, אין בכך כדי לפטור את בית המשפט הדן במעצר מחובתו לבחון את נסיבותיו הקונקרטיות של הנאשם, והאם ניתן להפיג את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר או במעצר על דרך של איזוק אלקטרוני.

23.

לטענת העוררת, בשים לב לנסיבותיו הייחודיות של המקרה, אכן ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנה באמצעות השמתה בחלופת מעצר המרוחקת מן הגבול עם סוריה. אין בידי לקבל טענה זו. אין להקל ראש במסוכנות הנשקפת ממי שאינה חוששת להטיח אבן בפלג גופו העליון של אדם השוכב, חבול וחסר אונים, לרגליה. תקיפתו של ח'ליל בידי העוררת, כפי שהדברים עולים לכאורה מן הסרטון, מעידים על מסוכנותה הרבה. לכך אף מתווספים דבריה בחקירתה לפיהם "הגיע" לפצועים הסורים "לא רק למות גם לשרוף אותם ולשחוט אותם", וזאת כיוון שלשיטתה "הם הרגו את הבנים שלנו בסוריה" (הודעה מיום 8.7.2015, ש' 99-97). אם כן, המעשים המיוחסים לעוררת בוצעו על רקע השקפת עולמה ותפיסותיה לגבי המעורבים במלחמת האזרחים בסוריה. במובן זה הם דומים במהותם לעבריינות אידיאולוגית, ויש בכך כדי לחזק את יסוד המסוכנות הנשקפת מן העוררת (ראו למשל: בש"פ 369/12 מדינת ישראל נ' פנחס , פסקה 10 (15.1.2012); בש"פ 700/15 מדינת ישראל נ' טויטו , פסקה 8 (2.2.2015)).

24.

בהקשר דומה, לא למותר להזכיר כי לעיתים לצורך בחינת המסוכנות יש להביא בחשבון אף את "המצב בשטח". כאשר עבירה מסוימת נעברה לכאורה על רקע של שטח "תוסס", החשש מפני הישנותה עלול להתחזק כל עוד המצב עומד בעינו (ראו למשל: בש"פ 8142/12 נוי נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (10.12.2014) וההפניות שם). בענייננו, סיומה של מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה טרם נראה באופק. הנסיבות שבהן בוצעו האירועים מלמדות על קיומה של סביבה חברתית התומכת לכאורה, לפחות בחלקה, במעשים המיוחסים לעוררת. נסיבות אלה, שבהן הפצעים הפעורים שלרקעם התפרצה האלימות הקטלנית באירוע המתואר בכתב האישום לא התרפאו, משליכות אף הן על המסוכנות הנשקפת מן העוררת עצמה.

25.

אשר על כן, הערר נדחה.