בש"פ 3432/14 עמאר מוגאהד נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת נ' בן-אור ) במ"ת 58376-03-14 מיום 27.4.2014 במסגרתה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) .

העובדות על פי כתב האישום והחלטת בית המשפט המחוזי מושא הערר

1.

על פי כתב האישום: ביום 15.3.14, בשעה 07:30, נהג העורר ברכבו בכביש רמות לכיוון ירושלים. שוטרים שנסעו ברכב משטרתי הבחינו ברכב העורר בעת שנסע במהירות הגבוהה מ- 160 קמ"ש , עקף כלי רכב בצורה מסוכנת וסטה בין הנתיבים. השוטרים נסעו אחרי העורר והפעילו אורות כחולים וסירנה, אך הלה המשיך בנסיעתו לעבר כביש 404 בכיוון עטרות, במהירות של 100 קמ"ש

שאינה מתאימה לתנאי הדרך. בסמוך לכביש 20 סטה העורר ימינה מנתיב הנסיעה השמאלי בו נסע, עלה על אי תנועה, ופנה לדרך אחרת, תוך שהוא גורם לרכב שנסע לצידו לבלום בצורה פתאומית. בהגיעו לצומת הסמוכה למספר מוסדות חינוך, עקף העורר כלי רכב מצד ימין וחצה את הצומת באור אדום, תוך שהוא פונה שמאלה ופוגע ברכב שנקלע לנתיב נסיעתו, באופן שגרם לנזק לרכב ולחבלות קלות בראשה ובגבה של נהגת הרכב שהצריכו טיפול רפואי. העורר המשיך בנסיעה מהירה שאינה מתאימה לתנאי הדרך ופגע במונית שנסעה בנתיב הנגדי. בהמשך נעלם מעיני השוטרים. מאוחר יותר, ולאחר שבתום המרדף זומן העורר לחקירה על ידי שוטרים שהתקשרו למספר הטלפון הנייד שלו (אותו איתרו על פי מספר הרכב הנמלט), הגיע העורר לתחנת המשטרה בשעה 10:00 לערך והתלונן בכזב כי רכבו נגנב. בגין האמור, מואשם העורר בסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), בהיזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק, במסירת ידיעות כוזבות, לפי סעיף 243 לחוק ובנהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח לדש], התש"ל-1970.

2.

על פי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.4.2014, היא ההחלטה מושא הערר: בתחילה ענה לשוטרים אמיר, אחיו של העורר (להלן: אמיר ), וטען כי האחרון ישן בבית וכי רכבו חונה מתחת לבית. לאחר מכן שבו השוטרים והתקשרו לעורר, אך הוא לא

ענה. כעשרים דקות לאחר מכן התקשרו השוטרים לאמיר, אשר טען כי העורר יצא עם הרכב וכי אינו יודע לאן. בהמשך התקשר הקצין נדב פלד (להלן: פלד ) לעורר, שהזדהה בשמו ואמר כי הוא הבעלים של הרכב. פלד הביע עניין להיפגש עם העורר והשניים קבעו להיפגש בשכונת מוסררה בירושלים. אף על פי כן, העורר לא הופיע לפגישה, אלא הגיע ל תחנת המשטרה כאמור, שם טען כי לאחר שיצא מן הבית לקראת הפגישה עם פלד התברר לו שרכבו איננו במקומו בחניית ביתו כפי שסבר. עם הגיעו לתחנת המשטרה נעצר העורר בחשד לביצוע העבירות הנזכרות לעיל.

תמצית ההליכים הקודמים

3.

ביום 16.3.2014 הוארך מעצרו של העורר בשלושה ימים ובהמשך שוחרר העורר בהסכמה

למעצר בית מלא עד ליום 23.3.2014. ביום 20.3.2014 הופקו מחקרי תקשורת שהיה בהם כדי לחזק את התשתית הראייתית נגד העורר, שכן הם סתרו לכאורה את טענת האליבי של העורר לפיה בשעת המרדף שהה בביתו. יחד עם זאת, לא הוגשה בקשה למעצרו מחדש של העורר ותחת זאת זומן הלה לחקירה ביום 26.3.2014, וכשהגיע נעצר על פי החלטת קצין משטרה. למחרת היום הוגשה לבית משפט השלום בקשה להמשך מעצרו של העורר עד להגשת כתב אישום נגדו לצד בקשה למעצרו עד לתום ההליכים. בית משפט השלום (השופט י' שמעוני ) דחה את הבקשה בקובעו כי היה על המשטרה להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת השחרור מיום 19.3.2014 על יסוד חומר החקירה שהתווסף, וכי בנסיבות אלה הבקשה שהוגשה אינה חוקית. על כן, הורה על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים ובכללם מעצר בית מלא למשך חמישה ימים.

4.

על החלטה זו של בית משפט השלום הוגשו עררים הן מטעם המשטרה והן מטעם העורר, אשר התבררו לפני השופט

מ' סובל

ביום 28.3.2014 בבית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"י 56139-03-14 ו-עמ"י 56232-03-14). עררו של העורר כנגד מעצר הבית למשך חמישה ימים שהוטל עליו התקבל בהסכמת המשיבה, ואילו עררה של המשיבה נדחה. כמו כן, הורה בית המשפט כי העורר יתייצב בבית המשפט המחוזי ביום 30.3.2014 לדיון בבקשה למעצרו עד לתום ההליכים. דיון זה נדחה ליום 1.4.2014 תוך הוראה שימונה לו סנגור ציבורי, לאחר שהעורר התייצב לדיון ללא בא כוחו, ששהה בחו"ל. בדיון שהתקיים ביום 1.4.2014, בנוכחות סנגור שמונה לו מטעם הסנגוריה הציבורית, הודיע העורר כי הוא מסרב להחליף ייצוג וכי הוא מוכן לשהות במעצר בית מלא בתנאים המגבילים הנוספים שנקבעו בהחלטת בית משפט השלום, עד שובו של בא כוחו מחו"ל ביום 9.4.2014. בנסיבות אלה הורה בית המשפט המחוזי (השופטת נ' בן אור ) על שחרור הסנגוריה הציבורית מייצוג העורר וקבע כי עד להחלטה אחרת "יחולו על העורר תנאי השחרור כפי שנקבעו בהחלטתו של בית משפט השלום", למעט היתר לצאת לדיון שנקבע לו בבית משפט השלום ביום 2.4.2014. בהמשך, ונוכח הודעת המשיבה

כי היא אינה עומדת על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים, אלא רק על הידוק תנאי שחרורו של העורר, נקבע דיון בעניינו ליום 22.4.2014.

5.

ביני לביני, ביום 15.4.2014, נעצר העורר במחסום זעיים, כשהוא נוהג במכונית. לאור האמור, פנתה המשיבה בבקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 1.4.2014. ביום 17.4.2014, לאחר דיון שהתקיים לפניו בו שטחו הצדדים את טענותיהם, קבע בית המשפט המחוזי (השופט ד' מינץ ) כי העורר הפר את תנאי השחרור שנקבעו בהחלטה מיום 1.4.2014, שכן אלו כללו גם מעצר בית. נוכח ההפרה הורה בית המשפט המחוזי כי העורר יִוותר במעצר עד לדיון בתנאי מעצרו שנקבע ליום 22.4.2014, כאמור.

החלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.4.2014

6.

ביום 27.1.2014, דן בית המשפט המחוזי בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להרשעת העורר במיוחס לו, כאשר המחלוקת בין הצדדים מתמצה בשאלה אם היה זה העורר שנהג ברכבו במהלך המרדף, ובשאלת הפרת תנאי השחרור על ידו.

7.

תחילה עמד בית המשפט על טענות הצדדים: המשיבה טענה כי יש להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו לנוכח מסוכנותו הנלמדת מן המרדף הפרוע המתואר בכתב האישום ומהפרת תנאי השחרור על ידו . בא כוח העורר טען מנגד כי הראיות הלכאוריות נגדו בכל הנוגע למרדף אינן מצביעות על מסקנה ברורה של אשמה. באשר להפרת תנאי השחרור; הוסיף בא כוח העורר וטען כי קם ספק

אם העורר הבין כלל כי הוא נתון במעצר בית. זאת, לשיטתו, נוכח החלטת בית המשפט המחוזי מיום 28.3.2014, בה התקבל בהסכמה עררו על שליחתו למעצר בית, לאורה רשאי היה העורר להבין כי משמעה של החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.4.2014, בה נקבע כי העורר ישוחרר לפי התנאים שקבע בית משפט השלום, היא כי חלים עליו רק התנאים המגבילים שלא בוטלו.

8.

באשר לקיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר; קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להרשעת העורר במיוחס לו ולביסוס עילת מעצר נגדו, שעיקרה בשניים: ראשית , זיהויו של העורר כמי שנהג ברכבו במהלך האירוע על ידי השוטר מיכאל בן עזרא (להלן: בן עזרא ), אחד משוטרי הסיור שפתחו במרדף מושא כתב האישום. בדוח הפעולה המתייחס לאירוע ובהודעתו תיאר בן עזרא את נהג הרכב כאדם שחום עור בעל שיער שחור וקצוץ הלובש חולצה שחורה – באופן העולה בקנה אחד עם תיאורו של העורר – ואשר נדמה היה לו מוכר. בהמשך, לאחר שפגש השוטר בן עזרא בעורר בתחנת המשטרה, אליה הגיע העורר לבוש בחולצה שחורה, זיהה אותו בן עזרא כמי שנהג ברכב בעת המרדף וכמי שאכן מוכר לו ממקרים קודמים ועצר אותו במקום. שנית , מחקרי תקשורת שנערכו למכשיר הטלפון הנייד של העורר מהם עלתה ראיה המאכנת את המכשיר בזירת האירוע ומלמדת לכאורה כי לא ישן בביתו בעת שהתרחש המרדף, כפי שטען. בהקשר זה, דחה בית המשפט את טענת העורר כי איכון מכשיר הטלפון הנייד אינו קושר אותו לזירת האירוע. בית המשפט עמד על כך שהמכשיר היה בידי העורר בעת ששוחח עם פלד בסמוך לאחר המרדף, ועל כך שבחקירתו ביום 26.3.14 טען העורר כי מכשיר הטלפון היה עימו בבית והיה מונח לידו בעת שישן, וקבע כי מאלו ניתן להסיק לכאורה כי העורר היה במקום בו אוכן המכשיר.

9.

באשר להפרת תנאי השחרור; דחה בית המשפט המחוזי את הטענה לפיה יכול היה העורר לטעות ולחשוב כי לא הוטל עליו מעצר בית מלא, וקבע כמסקנה לכאורית כי העורר הפר ביודעין את תנאי שחרורו. בית המשפט קבע כי מלשון החלטתו מיום 1.4.2014, בה נקבע כי "יחולו על העורר תנאי השחרור כפי שנקבעו בהחלטתו של בית משפט השלום", עולה כי

מכלול התנאים שנקבעו באותה החלטה חלים על העורר. וזאת תוך מתן תוקף להסכמת העורר, שהובאה מפי סנגור ציבורי שייצג אותו בדיון, בו אף נכחה מתורגמנית לשפה הערבית, לפיה הוא מוכן לשהות במעצר בית ובתנאים הנוספים שנקבעו בהחלטת בית משפט השלום עד לשובו של בא כוחו מחו"ל. תימוכין להבנת העורר את מצב הדברים כהווייתו מצא בית המשפט בעובדה כי בסיפא של החלטתו התיר לעורר, לבקשתו, לצאת את ביתו לדיון שנקבע לו למחרת בבית משפט השלום, שכן לולא היה מבין כי הוא משוחרר בתנאים של מעצר בית, לא

היה טורח לבקש היתר זה.

10.

לאור כל האמור, נמצא כי השילוב של המרדף הפרוע והמסוכן

המיוחס לעורר בכתב האישום – במהלכו פגע העורר ברכבים ואף בנהגת אחת – עם מסירת הידיעה הכוזבת מצידו למשטרה בדבר מקום הימצאו, ועם הפרת תנאי השחרור על ידו מקים עילת מסוכנות ועילת מעצר כנגד המשיב. עוד נקבע כי יש באמור להביא למסקנה כי מהעורר נשקפת מסוכנות ממשית וכי מעשיו מקימים חשש מוחשי שלא יקיים את התנאים שיוטלו עליו, אם ישוחרר. לפיכך, קבע בית המשפט כי אין מקום להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר והורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

מכאן הערר.

תמצית נימוקי הערר

11.

העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד ראובן בר חיים – טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו בשלוש סוגיות: ראשית , בקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להרשעתו, אף שהתשתית הראייתית בעניינו מסתכמת בראיות נסיבתיות שעוצמתן נמוכה. בהקשר זה נטען כי

בנסיבות העניין, בשים לב למהירות בה נסע רכבו של העורר ולעובדה שחלונותיו "שחורים", לא יכול היה השוטר בן עזרא לזהות את האדם שנהג ברכב במהלך המרדף. עוד נטען כי סימני הזיהוי שמסר השוטר בן עזרא הם כלליים ואינם חד משמעיים. לצד זאת, שב העורר וטוען כי מחקרי התקשורת קושרים, לכל היותר, את מכשיר הטלפון הנייד שלו לאירוע, ולא אותו עצמו, כשמחומר הראיות עולה כי גם אמיר, אחיו, עושה שימוש במכשיר; שנית ,

בקביעה כי הפר את תנאי שחרורו, שכן בנסיבות העניין שתוארו לא היה העורר מודע לכך שהוא משוחרר בתנאים מגבילים של מעצר בית; שלישית , בקביעה כי מסוכנות העורר מאיינת כל אפשרות לשחרורו לחלופת מעצר, בשים לב לעברו הנקי של העורר ולכך שבתחילה חזרה בה המשיבה מבקשתה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בהקשר זה נטען עוד כי בנסיבות העניין די היה בהטלת איסור על העורר לנהוג בכלי רכב עד תום ההליכים.

תמצית תגובת המשיבה

12.

המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד אייל כהן – התמקדה בדיון שנערך לפני במענה להשגות שהעלה בא כוח העורר ביחס לעוצמת הראיות לכאורה וביחס להחלטת בית המשפט המחוזי מושא הערעור.

באשר לקביעה כי העורר הפר את תנאי שחרורו; מציינת המשיבה כי בדיון ביום 1.4.2014, שבסופו הורה בית המשפט המחוזי על שחרור העורר למעצר בית, הודיע העורר באמצעות בא כוחו כי הוא מוכן לשהות במעצר בית מלא בתנאים המגבילים, כמתואר לעיל. עוד מדגישה המשיבה כי במסגרת החלטתו התיר בית המשפט לעורר לצאת את ביתו לדיון שנקבע בבית משפט השלום, וזאת לבקשתו של העורר, שיש בה עצמה משום אישור כי הלה הבין את מצבו לאשורו.

13.

באשר לחומר הראיות בתיק; טוענת המשיבה כי זיהוי העורר על ידי בן עזרא ואיכון מכשיר הטלפון הנייד שלו בזירת האירוע מקימים

תשתית ראייתית לכאורית להרשעת העורר במיוחס לו. באשר לזיהוי העורר מדגישה המשיבה כי בניגוד לטענת העורר, הזיהוי בוצע, כך על פי בן עזרא, בתנאי ראות טובים, ממרחק עשרה מטרים לכל היותר, כאשר רכב השוטרים עומד ובטרם האיץ רכבו של העורר למהירות של 160 קמ"ש . כל זאת, בשים לב כי רק חלונותיו האחוריים של רכב העורר "שחורים", ומכאן שאין בכך כדי לפגום באפשרות זיהויו בסיטואציה המתוארת. עוד מציינת המשיבה כי בהגיעו לתחנת המשטרה בירך העורר את בן עזרא לשלום, באופן המאשר כי בין השניים קיימת היכרות מוקדמת, שיש בה אף כדי לחזק את עוצמת הזיהוי. נטען כי בנסיבות אלה, העובדה שבן עזרא הבחין בצבע חולצת העורר בלבד, ולא בקיומו של קפוצ'ון או בסמל שהופיע על גביה, זניחה. לצד זאת, טוענת המשיבה כי ההסבר החלופי שסיפק העורר לאיכון מכשיר הטלפון הנייד שלו בזירה – לפיו אחיו הוא שעשה שימוש במכשיר – מוקשה נוכח דבריו בחקירתו כי הטלפון היה עימו במהלך הלילה, ובפרט כאשר מאוחר יותר באותו בוקר עשה בו העורר שימוש.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני ועיינתי בתיק החקירה שהועבר לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, כפי שאפרט להלן.

15.

כידוע, בשלב בחינתן של הראיות לכאורה בוחן בית המשפט האם חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה יכול להצביע על סיכוי סביר להרשעה [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)], כאשר משקלן של הראיות עתיד להיקבע בהליך העיקרי ולא במסגרת הליכי המעצר [ראו למשל: בש"פ 8568/13 מוגרבי נ' מדינת ישראל (26.12.2013), פסקה 7 להחלטתי]. בשלב זה, בו חומר הראיות המצוי בתיק טרם עבר עיבוד וסינון במסגרת

ההליך הפלילי, ניצבת לעיני השופט תמונה חלקית בלבד של האירועים, שתיחשף במלואה רק לאחר השלמת פרשות התביעה וההגנה במלואן. לפיכך, אין מקום בשלב זה לדון במשקלן של הראיות נוכח אי דיוקים או סתירות כאלה ואחרות הקיימות בהן, אלא אך לבחון האם יש בכוחה של התשתית הראייתית הלכאורית להצביע על סיכוי סביר להרשעה, תוך מתן משקל לסתירות מהותיות הגלויות על פני הדברים, ככל שאלה קיימות [ראו למשל: בש"פ 5588/12 ניאמצ'יק נ' מדינת ישראל (24.9.2012), פסקה 6 להחלטת השופט נ' הנדל ; בש"פ 8311/13 אברמוב נ' מדינת ישראל

(19.12.2013), פסקה 20 להחלטתי; בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל (20.6.2006), פסקה 9 להחלטת השופטת א' חיות ].

16.

כלל מושרש נוסף הוא כי אין מניעה להרשיע אדם על בסיס ראיות נסיבתיות, ובלבד שהן עומדות באמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה. דהיינו, כי מכלול הראיות הנסיבתיות מוביל ל מסקנה הגיונית אחת ויחידה של הרשעה, וכי אין בנמצא הסבר חלופי הגיוני, שאינו תיאורטי או מופרך על פניו [ראו למשל: ע"פ 5232/10 אבו ג'ומעה נ' מדינת ישראל (8.4.2013) , פסקה 27 לפסק הדין ; ע"פ 6073/11 סגל נ' מדינת ישראל

(11.6.2012), פסקה 21 לפסק הדין והאסמכתאות המאוזכרות שם] . לאור האמור, קבע בית משפט זה לא אחת בעבר כי ניתן לעצור נאשם עד לתום ההליכים נגדו גם כאשר כל הראיות נגדו הינן ראיות נסיבתיות, כל עוד לראיות עוצמה מספקת והן משתלבות זו בזו ויוצרות מסכת עובדתית לכאורית שבכוחה לבסס הרשעה [ראו למשל: בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (17.2.1999); בש"פ 6788/13 זנון נ' מדינת ישראל

(17.11.2013), פסקה 7 להחלטת השופטת ע' ארבל ; בש"פ 8048/13 ג'ודה נ' מדינת ישראל (5.12.2013), פסקה 14 להחלטתי].

17.

יישומם של הכללים האמורים על המקרה דנא מוביל לטעמי למסקנה כי בית המשפט המחוזי צדק בקביעתו, אשר התבססה על בחינה שקולה של חומר הראיות לפניו, כי ראיות אלה מבססות סיכוי סביר להרשעת העורר. ודוק, בענייננו הראיות הקושרות את העורר למרדף מושא כתב האישום אינן נסיבתיות בלבד. הן מבוססות על שילובה של ראיה ישירה למעורבותו באירוע, קרי זיהויו בזמן אמת כמי שנהג ברכבו, עם איכון מכשיר הטלפון הנייד שלו בזירה, המהווה ראיה נסיבתית שעוצמתה בנסיבות העניין אינה חלשה, ובפרט כאשר העורר

עצמו הצהיר בחקירתו כי מכשיר הטלפון היה עימו במהלך הלילה שקדם לאירוע,

ובסמוך לאחריו שוחח העורר באמצעותו עם פלד.

18.

במצב דברים זה, סבורני כי הסברו החלופי של העורר ביחס לאיכון מכשירו, לפיו אינו היחד שעושה שימוש במכשיר וכי מאן דהוא, ככל הנראה אחיו, נטל את מכשיר הטלפון הנייד שלו בעת שישן ואותו אדם הוא שאוכן בזירת האירוע במהלך המרדף איננו סביר לכאורה, הגם שהינו אפשרי מבחינה תיאורטית. הסבר זה אף סותר את דברי העורר בחקירתו במשטרה בתשובה לשאלה מי מלבדו משתמש בטלפון הנייד שלו, לפיהם: "אשתי משתמשת בו לפעמים רק להתקשר עם ההורים שלה, שאני נמצא לידה ", עליהם חזר גם אמיר בחקירתו, בה הדגיש כי מכשיר הטלפון הנייד של העורר נמצא עימו תמיד. יתר על כן, מדבריהם של העורר ושל אחיו בחקירותיהם עולה כי במהלך השיחה שניהל אמיר עם השוטרים ממכשיר הטלפון הנייד של העורר שהו השניים ביחד . לפיכך, בנסיבות העניין אין בעובדה שאמיר עשה שימוש במכשיר הטלפון הנייד של העורר, כדי לתמוך בטענות האחרון כי בשלב כלשהו לא היה המכשיר סמוך אליו או כי אינו המשתמש היחד במכשיר.

19.

באשר לנסיבות זיהוי העורר; יש להדגיש כי על פי דוח הפעולה והודעתו של בן עזרא, הוא זיהה את המשיב בתנאי ראות טובים, ממרחק של כ- 10 מטרים , בשעה שניידת המשטרה לא היתה בתנועה ובטרם האיץ רכבו של העורר את מהירותו. כמו כן, יש להתחשב בכך שהזיהוי בוצע על רקע היכרות מוקדמת של בן עזרא עם העורר, הנלמדת, בין היתר, מהתנהלותו בעת פגישתו בבן עזרא בתחנת המשטרה, ובכך ששמשות רכבו של העורר – למעט האחוריות – אינן "שחורות" כפי שטען העורר, כעולה מדוח הפעולה של בן עזרא. לאור האמור, ובשים לב כי בן עזרא ידע לציין את תווי פניו הכללים של הנהג ואת צבע חולצתו, וכן זיהה אותו מיד עם כניסתו לתחנת המשטרה בבוקר האירוע, לא מצאתי אלא כי בית המשפט המחוזי נהג כשורה בעת שהעניק לזיהוי האמור משקל ראייתי וסמך ידו עליו. לפיכך, הגם שיש ממש בטענת העורר כי עוצמתו הראייתית של הזיהוי הנ"ל נמוכה מעוצמתו של זיהוי במסגרת מסדר זיהוי, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי התצרף הראייתי בענייננו

קושר את העורר לאירוע ו מקים

תשתית ראייתית לכאורית להרשעתו במיוחס לו.

20.

בנוסף, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי בהחלטתו מושא הערעור, מהנימוקים המפורטים בהחלטה, כי העורר הבין כי במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.4.2014 הוא שוחרר למעצר בית, ומשכך יש לראות בנסיעתו ביום 15.4.2014, במהלכה נעצר במחסום זעיים, משום הפרה ביודעין של תנאי שחרורו. לעניין זה, די בעובדה כי במהלך הדיון ביקש העורר, אף אם הבקשה הועלתה על ידי מי שהיה בא כוחו באותו דיון, לצאת את ביתו לצורך דיון שנקבע לו ביום 2.4.2014 בבית משפט השלום, כעולה מלשון ההחלטה, במסגרתה נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה, כדי לשכנע שאין ממש בטענת העורר בסוגיה זו.

21.

לאור כל האמור, ולנוכח המעשים המיוחסים לעורר קמה נגדו עילת מעצר הן בשל מסוכנותו, שכן על פי מדיניותו של בית משפט זה יש להורות על מעצר עד תום ההליכים של נאשמים שלכאורה נמלטו מן המשטרה בנהיגה פרועה ומסוכנת [ראו: בש"פ 5744/13 אבו קרן נ' מדינת ישראל (27.8.2013), פסקה 7 להחלטתי והאסמכתאות הנזכרות שם]. בפרט, בהתחשב בכך שבמהלך נסיעתו לא רק שהעורר סיכן חיי אדם באופן ממשי , אלא אף פגע עם רכבו בשני כלי רכב שנסעו בנתיב נסיעתו, תוך שהוא גורם נזק לנהגת של אחד הרכבים. כמו כן, סבורני כי מעשי המערער – אשר מסר לכאורה ידיעה כוזבת לשוטרים בדבר מעורבותו במרדף ובהמשך הפר את תנאי שחרורו – מקימים חשש מוחשי שבמידה וישוחרר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים לא יקיים את התנאים שיוטלו עליו. על כן, צדק בית המשפט המחוזי בעת שקבע כי עילות המעצר במקרה דנא חזקות דיין בכדי להצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים וכי אין מקום להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר או להסתפק בשלילת רישיון הנהיגה שלו עד לתום ההליכים נגדו [השוו: בש"פ 1510/14 מסארווה נ' מדינת ישראל (14.3.2014)].

אשר על כן, הערר נדחה.