בש"פ 5744/13 אחמד אבו קרן נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט נ' זלוצ'ובר ) במ"ת 3812-08-13 מיום 13.8.2013, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

תמצית עובדות כתב האישום

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין וחבלה במזיד, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.

לפי כתב האישום, ביום 7.6.2013 בשעה 16:00 לערך ערכו השוטר דמרי אליאל והמתנדב נאג'ח אלפריגת סיור שגרתי בניידת משטרה כשהם לבושים במדי משטרה. באותה העת נהג העורר ברכב מסוג סקודה כשעימו אדם נוסף. משהבחין העורר בניידת המשטרה, הוא פנה לכיוון שטח עפר, תוך שהוא חוצה קו הפרדה רצוף ונוסע במהירות מופרזת. לאחר שהמשיך העורר בנסיעה מהירה ופרועה, הפעילו השוטר והמתנדב סירנות והורו לו לעצור במערכת הכריזה. העורר לא שעה להוראותיהם. תחת זאת, המשיך העורר לנהוג במהירות ובפראות, עלה על כביש 31, ונהג באופן שסיכן כלי רכב שנסעו בכביש. לאחר מכן, שב העורר לשטח העפר, שם התנגש בחזית רכבו בדופן הימנית של ניידת המשטרה, אילץ את נהג הניידת לסגת, וגרם לה נזק (שריטה עבה). בשלב זה, חזר העורר לכביש 31, נסע בפראות בעת שניידת המשטרה דולקת אחריו, תוך שהוא מאלץ כלי רכב שנסעו על הנתיב הנגדי לסטות במהירות לשולי הכביש. העורר נהג בחזרה לשטח העפר, ולאחר מכן יצא מן הרכב בשל נזילת שמן, ונמלט מן השוטרים באופן רגלי.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. בדיון לפני בית המשפט המחוזי לא היתה מחלוקת לגבי תיאור עובדות כתב האישום אך נטען כי העורר לא נהג ברכב ולא היה בו בעת המרדף ומכאן שעיקר הדיון התמקד בשאלת זיהויו של העורר. בית המשפט ציין כי המתנדב זיהה את העורר המוכר לו מבדיקות תנועה קודמות ומביקורים שערך בביתו (שהוכחשו על ידי העורר). בית המשפט ציין עוד כי פניו של נהג הרכב זוהו גם על ידי השוטר שמצא את תעודת הזהות שלו ברכב וזיהה אותו כמי שנהג ברכב על פי הצילום בתעודת הזהות. בית המשפט סבר כי לזיהוי של השוטר והמתנדב נמצא חיזוק בדמות מסמך המעיד כי העורר פנה כעבור מספר ימים למשרד הפנים כדי להנפיק תעודת זהות חדשה. סיוע נוסף לעמדת התביעה מצא בית המשפט בגרסאות סותרות, חלקן לא הגיוניות, שמסרו העורר ועדים מטעמו (אשתו ואימו) בנוגע לבעלותו ברכב, תדירות השימוש בו והימצאותו בבית במהלך היום. לאור האמור, נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר.

בהמשך, קבע בית המשפט המחוזי כי קיים חשש להימלטות העורר מאימת הדין, וזאת מכיוון שבעת האירוע הוא לא היסס לסכן את עצמו ואחרים כדי להימלט; נמלט רגלית מהשוטרים ונמנע מלהתייצב לחקירה משך שלושה שבועות עד למעצרו. בית המשפט קבע כי אין זה סביר שאביו של העורר לא עיין ולא יידע את העורר על ההזמנה שקיבל מהמשטרה. בית המשפט קבע עוד כי נשקפת מסוכנות מן העורר, אשר נהג באופן פרוע שסיכן את המשתמשים בדרך, לרבות ילדים שקפצו לכביש, ולא היסס לפגוע בשוטרים בעת שניסה לנגח את הניידת. בית המשפט ציין כי לעורר 49 עבירות תעבורה וגם הרשעות, ישנות יחסית, בעבירות רכוש וניסיון הצתה.

לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי הערבים שהוצעו ונחקרו על ידיו אינם ערבים מתאימים. בית המשפט סבר כי מחקירותיהם של אשתו, אביו ואמו של העורר במשטרה עולה כי אין לתן בהם אמון מאחר שהם מנסים לגונן על העורר ולהרחיקו מביצוע העבירות גם במחיר של אי אמירת אמת לכאורה. כך, לדבריו של אבי העורר, הוא לא מסר לו את ההזמנה שניתנה לו על ידי המשטרה ולא דאג להתייצבותו במשטרה. כן צויין כי אחיו של העורר העיד כי הוא סובל ממחלה קשה באופן שמעלה ספק בדבר יכולתו לפקח על העורר. גם חמו וחמותו של העורר נמצאו לא מתאימים מכיוון שחמו עובד בשעות היום ומשום שאין בכוחם להציב גבולות עבור העורר.

אשר על כן, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

נימוקי הערר

3.

העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד מאיר סויסה – טוען כי לא קיימות ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו. העורר טוען כי אין לקבל את הזיהוי של המתנדב, לנוכח הכחשתו של העורר את היכרותו עימו, וכי הזיהוי של השוטר בעייתי, לנוכח העובדה שדובר בנסיעה במהירות גבוהה. כן נטען שאין בהימצאותה של תעודת זהות ברכב שבבעלות אמו של העורר כדי ללמד על כך שהוא נהג ברכב בעת ביצוע העבירות. עוד נטען כי אין בסיס בכתב האישום להאשמתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בנוסף, נטען כי עברו התעבורתי של העורר אינו משמעותי וכי אין לו עבר של נהיגה פרועה. לטענת העורר, אביו נמנע מלמסור לו את ההזמנה בשל טעות בתום לב ואין בכך כדי לפסול אותו מלשמש כערב. כן נטען כי לא היה מקום לפסול את יתר הערבים המוצעים על ידיו.

תגובת המשיבה

4.

המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד ארז בן-ארויה – סבורה כי יש לדחות את הערר. המשיבה מדגישה כי קיים זיהוי ישיר של העורר על ידי המתנדב שהכיר אותו מתוקף תפקידו ומביקורים שערך בביתו. לכך נוסף זיהויו על ידי השוטר על פי צילום בתעודת הזהות שנמצאה ברכב. המשיבה מציינת עוד כי העורר הציג, מנגד, גרסה שקרית ומתפתחת. עוד צויין כי העורר נמנע מלהתייצב במשטרה במשך חודש ושלושה שבועות (ולא שלושה שבועות כפי שקבע בטעות בית המשפט קמא). המשיבה מציינת את עברו התעבורתי העשיר של העורר, הכולל 49 הרשעות, אף אם אינו מכביד. לטענתו, אין ליתן אמון בעורר אשר נמלט בנהיגה פרועה מכוחות המשטרה ובהמשך נמנע מלהתייצב לחקירתו.

דיון והכרעה

5.

דין הערר להידחות.

6.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות שלפני השתכנעתי גם אני כי קיימות די ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, ראיות אלה כוללות זיהוי ישיר של העורר על ידי המתנדב אשר היה בניידת וסיפר כי הוא מכיר את העורר מפעולות אכיפה קודמות שביצע מתוקף תפקידו ומביקורים שערך מביתו. לכך יש להוסיף את זיהוי העורר על ידי השוטר, בהתאם לצילום בתעודת הזהות שנמצאה ברכב, ובין היתר על פי הסימן המזהה (מעין צלקת) שעל פניו של העורר. הימצאותה של תעודת הזהות של העורר ברכב, ביחד עם הפגמים הבולטים לכאורה בגרסאותיו, מהווים חיזוק לתשתית ראייתית לכאורית זו. יוער, כי הגם שנראה שיש לכאורה טעם (ואיני קובע מסמרות) בטענת העורר לעניין היעדרו של בסיס מתאים בכתב האישום להאשמתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי.

7.

לאור האמור, ולנוכח המעשים המיוחסים לעורר, הרי שקמה כנגדו עילת מעצר הן בשל מסוכנותו והן בשל החשש מפני הימלטותו מאימת הדין. כידוע, המדיניות המשפטית הנוהגת בבית משפט זה מורה על מעצר עד תום ההליכים של נאשמים שלכאורה נמלטו מן המשטרה בנהיגה פרועה ומסוכנת [ראו: בש"פ 5732/13 סראיעה נ' מדינת ישראל פיסקה 7 (26.8.2013); בש"פ 649/13

חסן נ' מדינת ישראל פיסקה 6 (30.1.2013)]. הדברים יפים במיוחד לענייננו בו נלווה להימלטותו של העורר גם ניסיון לכאורה לניגוח של ניידת המשטרה ובשים לב לעברו הפלילי והתעבורתי.

8.

לכך יש להוסיף את קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר אי התאמתם של המפקחים המוצעים של העורר, שלא מצאתי טעם מוצדק להתערב בה. בהקשר זה, גם אם נקבל את טענת העורר לפיה אביו נמנע מלמסור לו את ההזמנה למשטרה בשל טעות בתום לב, עדיין יש בכך כדי לפגום ביכולתו לפקח כראוי על העורר במסגרת מעצר בתנאים מגבילים.

9.

אשר על כן, הערר נדחה.