בש"פ 6718/14 סמי סוויסה נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במ"ת 35864-07-14 מיום 14.8.2014 (השופטת ר' לבהר-שרון ) ומיום 5.10.2014 (השופטת ד' שריזלי ) בהן קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר בביצוע המעשים המיוחסים לו והורה על מעצרו עד לתום ההליכים המתנהלים כנגדו.

כתב האישום

1.

כתב האישום מופנה כנגד ארבעה נאשמים ומכיל חמישה אישומים. כתב האישום מתאר כיצד בשורה של אירועים קשרו הנאשמים קשר לסחר בקוקאין ובתוך כך מכרו קוקאין לשני סוכנים משטרתיים סמויים (להלן: הסוכנים ). העורר שלפני הוא הנאשם 4 בכתב האישום. העורר הואשם במעורבות בשניים מבין אישומי כתב האישום: האישום השלישי והאישום הרביעי. העבירות אשר יוחסו לעורר באישומים אלו הן קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); סחר בסמים מסוכנים בצוותא חדא לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה ) וסעיף 29(א) לחוק וכן החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודה וסעיף 29 (א) לחוק.

על פי האישום השלישי ; בחודש פברואר 2014 נפגש העורר עם הנאשם 1 בכתב האישום (להלן: ערן ) ועם הסוכנים במסעדה באשקלון. הסוכנת הביעה בפני ערן נכונות לרכוש סם, אך ביקשה לשלם את התמורה במועד נדחה. ערן ניגש לעורר אשר שהה בסמוך ולחש באוזנו, והעורר השיב "אין בעיה דבר איתו". לאחר דברים אלו התקשר ערן לנאשם נוסף ושאל אותו האם יוכל למכור לסוכנים 10 גרם של קוקאין. בסמוך לכך יצאו ערן והעורר מן המסעדה ושוחחו ביניהם. לאחר מכן שב ערן למסעדה והודיע לסוכנים כי הם יקבלו את הסם למחרת וישלמו את התמורה במועד נידחה. למחרת היום העבירו נאשמים אחרים לידי הסוכנים קוקאין במשקל 9.92 גרם. לאחר כמה ימים הגיעו ערן והסוכנים למרכז מסחרי, ולאחר שערן הבהיר לסוכנת כי העורר לא יקבל את הכסף ישירות מידיה, הסוכנת העבירה לידי ערן 5,000 ש"ח כדי שיעבירם לידי העורר. בסמוך כך הגיע העורר למקום ופגש בערן ובסוכנים. בסוף הפגישה ניגש ערן לעורר והשניים הסתודדו, ולאחר מכן מסר ערן לעורר את הכסף שקיבל מהסוכנת.

על פי האישום הרביעי ; בחודש מאי 2014 סיכמו הסוכנים וערן על רכישת 50 גרם קוקאין תמורת 24,000 ש"ח. ערן התקשר לעורר וקיבל את אישורו לביצוע העסקה. למחרת היום נפגש ערן עם הסוכנים, קיבל מהם 24,000 ש"ח עבור העורר ובהמשך העביר לידי הסוכנים קוקאין במשקל 50.23 גרם.

הליכי המעצר

2.

בד ובד עם כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. ביום 14.8.2014 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופטת ר' לבהר-שרון ) בבקשה זו. בית המשפט ציין בהחלטתו כי הראיות הקושרות את העורר לביצוע המעשים שבאישום השלישי מצויות, בעיקר, בדו"חות שערכו הסוכנים המשטרתיים, בהם תיארו הסוכנים, בין היתר, כיצד זיהו את שמו של העורר על צג הטלפון של ערן; כיצד זיהו את העורר במסעדה וכיצד שמעו את העורר אומר "אין בעיה דבר איתו". שיחות הטלפון עליהן הצביעו הסוכנים אומתו באמצעות מחקרי תקשורת ובסרטון המתעד את הפגישה. באשר לפגישה הנוספת, הראיות הקושרות את העורר להעברת הכספים אשר בוצעה, לכאורה, בעסקה זו הן דו"חות הסוכנים המלמדים על תיאום הפגישה בין ערן לבין העורר, ההגעה למפגש והעובדה כי ערן מסר לסוכנים כי הכסף יימסר לעורר. גם שיחות הטלפון המתוארות על ידי הסוכנים בקשר לפגישה זו מחוזקות במחקרי תקשורת. כמו כן, מפגש זה מתועד בסרט תצפית, אך בית המשפט קבע כי סרטון זה אינו מציג העברה של כספים לידי העורר.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הראיות הקושרות את העורר לביצוע המעשים שבאישום הרביעי מצויות בדו"חות הסוכנים המתארים שיחות שנערכו בין העורר לבין ערן בקשר לתיאום העסקה וכן דו"חות מיום העסקה בהם מתואר כיצד ציין ערן בפני הסוכנת כי "אין מה לדאוג, סמי לא יעבוד עלי". כמו כן, על פי הדו"חות, בסיום העסקה התקשר ערן לעורר ולאחר מכן, בתשובה לשאלת הסוכנת האם הבין העורר את הקודים, השיב ערן "בטח שהבין, הוא לא ילד". בנוסף, בתמליל שיחה שנערכה בין ערן לבין העורר לאחר ביצוע העסקה אמר ערן "ההזמנות הגיעו בסדר" ובשיחה מאוחרת יותר שאל ערן את העורר עם נהג ההובלות הגיע ונענה בחיוב.

3.

בית המשפט המחוזי קבע כי המסכת הראייתית שהוצגה על ידי המשיבה, בצירוף העובדה שהעורר לא ענה לגופו של עניין כאשר נשאל אודות ה"אירועים" וה"הזמנות" המתוארים באישומים, מבססים תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האשמה. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין בעובדה שבראיות בעניין האישום הרביעי לא מופיעה התייחסות לביטוי "עסקת סמים" כדי לשנות ממסקנה זו, שכן ברור הוא שסוחרי סמים מנוסים ומתוחכמים נוהגים לדבר זה עם זה בקודים. אולם, בית המשפט קבע כי חרף קיומן של ראיות לכאורה קיימת "חולשה מסוימת בראיות", המצדיקה הפניית העורר לשירות המבחן לשם עריכת תסקיר אשר יבחן את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

4.

בתסקירו סקר שירות המבחן את עברו הפלילי של העורר ואת נסיבות חייו האישיות, והעריך כי קיים סיכון "להישנות התנהגות פורצת גבול" מצידו של העורר. יחד עם זאת, שירות המבחן סבר כי המפקחות אשר הוצעו על ידי העורר הן "רציניות ואחראיות, המתייחסות לחזרתיות בהסתבכותו של סמי באופן ביקורתי". מפקחות אלה הביעו עמדה "סמכותית ונוקשה", אשר יהיה בה, כך העריך שירות המבחן, לצמצם את הסיכון הנשקף מן העורר. לאור האמור לעיל המליץ שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית בבית אחותו, בפיקוח המפקחות המוצעות.

5.

ביום 5.10.2014 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופטת ד' שריזלי ) בעניין חלופת המעצר. בית המשפט ציין כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. עוד ציין בית המשפט כי לחובת העורר עבר פלילי מכביד הכולל 22 הרשעות – בין היתר, בעבירות התפרצות, בריחה ממשמורת חוקית וסחר בסם מסוכן – ונגזרו עליו עונשי מאסר בפועל, אשר מהאחרון שבהם הוא שוחרר בשנת 2011. בית המשפט הוסיף וקבע כי חרף המלצת שירות המבחן אין לקבל את חלופת המעצר אשר הוצעה על ידי העורר. בית המשפט קבע כי אין בחלופה זו כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, הנשקפת מעברו הפלילי ומחומרת העבירות המיוחסות לו. בית המשפט ציין כי כאשר מדובר במי שעצור בחשד לביצוע סחר בסמים מסוכנים, אין להורות על שחרור לחלופת מעצר אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות, אשר אינן מתקיימות במקרה דנן.

טענות העורר

6.

העורר – באמצעות בא כוחו עו"ד רועי אטיאס – טוען כי שגתה השופטת לבהר-שרון כאשר קבעה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. כן טוען העורר כי שגתה השופטת שריזלי כאשר "פירשה" את החלטת השופטת לבהר-שרון בעניין החולשה הראייתית שבתיק כחולשה "קלה ביותר", באופן אשר אינו עולה בקנה אחד עם החלטת השופטת לבהר-שרון . לטענת העורר, שגה בית המשפט כאשר ייחס משקל לכך שהוא לא מסר תשובות לחלק מן השאלות אותן נשאל בחקירה. עוד טוען העורר כי דו"חות הסוכנים עליהם מבוססת התשתית הראייתית הלכאורית שנמצאה כנגדו ערוכים באופן דומה ולעיתים זהה. עובדה זו, לטענתו, מצביעה על תיאום הדו"חות ומפחיתה מן המשקל אשר ניתן לייחס להם. העורר מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט כאשר ייחס, לטענתו, משקל לעברו הפלילי בעת שדן בראיות לכאורה.

7.

העורר טוען כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות שבאישום השלישי. לטענת העורר, אישום זה נערך באופן בלתי הוגן, מעורפל ומבולבל, שכן האישום אינו מאפשר לזהות בבירור אילו עסקאות סמים מיוחסות לו. עוד טוען העורר כי עובדות כתב האישום וכן דו"חות הסוכנים אשר הוצגו לפני בית המשפט אינם מלמדים כי מטרת נסיעתם של הסוכנים וערן לאשקלון לפגישה עם העורר הייתה ביצועה של עסקת סמים או כי בפגישתם במסעדה דיברו הסוכנים והעורר על סמים. כמו כן, העורר כלל לא נזכר בשיחתם של ערן ושל הסוכנים אודות עסקת הסמים והוא לא נכח בשולחן בעת שנערכה שיחה זו.

העורר מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר ייחס משקל לאמרותיו של ערן לפני הסוכנים, אמרות אשר מסירתן הוכחשה על ידי ערן בחקירתו. לטענת העורר, אמרות אלה נחשבות, בשלב זה, לעדות שמיעה, והן אינן קבילות כראיה כנגדו אף בשלב המעצר. העורר מפנה בעניין זה, בין היתר, לבש"פ 2557/04 מדינת ישראל נ' בן ציון (22.3.2004) (להלן: עניין בן ציון ). העורר טוען כי הראיה הממשית היחידה הקושרת אותו לעסקה היא דיווחי הסוכנים לפיהם הוא אמר לערן "אין בעיה דבר איתו". אולם, לטענת העורר, הדו"חות אינם מפרשים אמירה זו ואין ראיה הקושרת אמירה זו דווקא לעסקת הסמים. עוד טוען העורר כי למעט אמירתו של ערן – שאינה קבילה – אין ראיה הקושרת אותו לקבלת התשלום עבור העסקה. יתרה מכך, באחד מדו"חות הסוכנים מצוינת אמרתו של ערן לפיה הסוכנים ימסרו את הכסף לנאשם 3, ולא לעורר.

העורר טוען כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות שבאישום הרביעי. לטענת העורר, חרף עריכת האזנות סתר לחלק מן המעורבים, לא מתועדת שיחה המתאימה לשיחת הטלפון שבין ערן לעורר. עוד טוען העורר כי אמרת ערן לסוכן הקושרת אותו לביצוע העסקה אינה קבילה בשלב זה. העורר מדגיש כי הוא לא קיבל תשלום עבור העסקה ואין כל ראיה הקושרת אותו לקבלת תשלום שכזה. באשר לאמרה "העורר לא יעבוד עלי" המצוטטת בהחלטת השופטת לבהר-שרון , העורר מציין כי מדובר בציטוט לא מדויק, שכן בדו"ח הסוכן נאמר "הם לא יעבדו עלי" מבלי שננקב שמו של העורר. העורר מוסיף וטוען כי ה"קודים" בהם הוא לכאורה השתמש בשיחות הנזכרות בכתב האישום כלל אינם מתאימים לעסקאות הסמים אותם לכאורה ביצע.

8.

העורר טוען, כטענה חלופית, כי אף אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו הרי שמדובר בראיות ה"בולטות בחולשתן" באופן המצדיק שחרורו לחלופת מעצר.

טענות המשיבה

9.

המשיבה – באמצעות באת כוחה עו"ד שרית משגב – סמכה ידה בדיון שנערך לפני על החלטותיו של בית המשפט המחוזי. המשיבה טוען כי ניתן לייחס משקל, אף בשלב זה, לאימרותיו של ערן. לשיטתה, מדובר באמרות "מלוות" אשר ניתן להניח כי יהיו קבילות במשפט, בין היתר, בהתאם לסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ) .

10.

באשר לאישום השלישי, המשיבה טוענת כי אין כל פגם באופן ניסוחו של אישום זה, בו נכרכו, מטעמי נוחות, שתי עסקאות שונות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הקשר הדברים המתוארים בכתב האישום הוא ברור, וממנו עולה כי העורר הוא שאישר את עסקאות הסמים. במיוחד מפנה המשיבה לאמירה "אין בעיה דבר איתו" שהפנה העורר לערן, ומציינת כי בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין אמרה זו נפלה שגגה, שכן, בניגוד להערת בית המשפט, אמרה זו של העורר מיוחסת לעסקת הסמים בביצועה הוא מואשם, ולא לעסקה אחרת. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח אמרותיו של ערן לסוכנים לפיהן הוא העביר את הכסף לעורר.

באשר לאישום הרביעי, המשיבה מצביעה על שיחה מתומללת בה אמרו העורר וערן זה לזה תוך שימוש ב"קודים", אותם פירש בית המשפט כמתייחסים לעסקת סמים, ולדיווח הסוכנים לפיו בסיום שיחה זו מסר ערן לסוכנת כי העורר הבין במה מדובר. כן מצביעה המשיבה על שיחה בה אמר ערן לסוכן כי העורר אישר את עסקת הסמים. עוד טוענת המשיבה כי ההקשר בו נשמעה המשפט "הם לא יעבדו עלי" לא מותיר ספק כי העורר הוא הדמות אליה מתייחסים הדברים. זאת במיוחד לנוכח דבריו המתועדים של ערן – המתייחסים על פי הקשרם לעורר – לפיהם העורר הוא "חכם" ולא מתערב באופן ישיר בעסקאות.

11.

המשיבה טוענת כי עוצמתה של התשתית הראייתית הלכאורית ומידת המסוכנות הנשקפת מן העורר אינם מאפשרים לשחררו לחלופת מעצר. המשיבה מציינת כי לחובת העורר עבר פלילי מכביד בעבירות של סמים, רכוש ואלימות. העורר הוא מתוחכם והרחיק עצמו באמצעים שונים מן העבירות המיוחסות לו, בין היתר באמצעות הימנעות ממגע ישיר עם הקונים. העורר אף מתואר בכתב האישום כחוליה חשובה ומרכזית בעבירות הסמים. התנהלות זו יחד עם חומרת העבירות ועברו הפלילי של העורר מצביעות על מסוכנות ניכרת אשר אינה ניתנת לאיון בדרך של שחרור לחלופת מעצר.

דיון

והכרעה

12.

לאחר בחינת טיעוני הצדדים ועיון בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי ובתיק החקירה אשר הוגש לעיוני על ידי המשיבה, נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו וכי צדק בית המשפט המחוזי כאשר הורה על מעצרו מאחורי סורג ובריח. אפרט.

13.

באשר לאישום השלישי, עיקרה של התשתית הראייתית הלכאורית מצוי בדו"חות של הסוכנים ושל מפעיליהם המתעדים אמרות שונות של העורר ונאשמים נוספים. לאחר שבחנתי ראיות אלה הגעתי לכלל מסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי יש בהן כדי לבסס את אשמתו הלכאורית של העורר. במיוחד יש להצביע בהקשר זה על האמרה "אין בעיה דבר איתו" שאמר העורר לערן. בחינת ההקשר בו נאמר משפט זה מגלה כי טמון בו ערך ראייתי לכאורי ניכר. כך, המשפט האמור נאמר על ידי העורר מיד לאחר שערן והסוכנים סיכמו ביניהם על ביצוע עסקת לרכישת 10 גרם קוקאין, ולאחר שערן קם ולחש דבר מה באוזנו של העורר. כמו כן, מיד לאחר שקיבל את "אישור" העורר, פנה ערן לנאשם 3 בקשר לעסקת הסמים ושאל אם יש לו "10 טרנינגים". בחינת מזכרי הסוכנים מגלה כי דברים אלו התייחסו לעסקת הסמים בה מואשם העורר ולא לעסקה אחרת, כפי שסבר בטעות בית המשפט המחוזי. ערכה הראייתי הלכאורי של אמירה זו מתחזק לנוכח הקשר האירועים, שכן המפגש, אשר נערך במסעדה המוחזקת על ידי משפחת העורר, תואם מלכתחילה בין העורר לבין ערן והעורר נטל חלק בשלבים שונים שלו.

14.

סבורני כי די באמירה זו של העורר, אשר נקלטה ישירות על ידי הסוכנים ודווחה על ידם, כדי לבסס את אשמתו הלכאורית של העורר בביצוע העבירות שבאישום השלישי. אמנם, המשיבה הצביעה על ראיות נוספות המבססות, לשיטתה, תשתית ראייתית לכאורית עבור אישום זה, ביניהן אמרותיו של ערן, המתועדות בדו"חות הסוכנים לפיהן העורר לא יקבל את הכסף ישירות מהסוכנים וכן כי הוא – ערן – מסר את הכסף לעורר. אולם, כפי שציין העורר, הסתמכות על ראיות אלה עשויה לעורר קושי. הדברים המיוחסים לעורר מפי ערן הם בגדר עדות שמועה, והגשתם כראיה בהליך העיקרי תהא תלויה בעמידה באמות המידה שבסעיפים 9 או 10א לפקודת הראיות. כידוע, תנאי להגשת אמרת חוץ על פי סעיפים אלו היא כי מוסר האמרה – ערן – יהיה עד במשפט. הואיל וערן הוא שותפו של העורר בכתב האישום, הוא אינו אינו כשיר להעיד כנגדו, אלא אם יחליט ערן להעיד להגנתו במשפט [ראו למשל: בש"פ 8731/11 ורוחבסקי נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (1.1.2012) (להלן: עניין ורוחבסקי )]. לכאורה, צריכים דברים אלו להוביל למסקנה לפיה לא ניתן לקבל אמרות אלה של ערן כראיות להוכחת אשמתו של העורר. עמדה דומה הובעה, בין היתר, על ידי הנשיא א' גרוניס בהחלטתו בעניין בן ציון :

"סבור אני, כי לא ניתן להביא בחשבון, במסגרת הליך שעניינו מעצר עד תום ההליכים, הודעות של נאשמים במשותף. קבילותן של ראיות אלו מותנית כאמור, בהתפתחות אפשרית במהלך המשפט, אשר התבססות עליה בשלב זה תהא משום ספקולציה" [ שם , פסקה 9].

ראו בנוסף: בש"פ 9233/05 חדר נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (20.10.2005); בש"פ 4518/05 אראמי נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (19.5.2005).

אולם, בהחלטות שונות אשר יצאו תחת ידו של בית משפט זה הובעה הדעה לפיה אין מניעה להסתמך, כבר בשלב המעצר, על ראיות אשר קבילותן אמנם מוטלת בספק, אך קיימת אפשרות כי הן יחשבו לראיות קבילות במשפט [ראו למשל: בש"פ 6346/12 אטיאס נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (13.9.2012); בש"פ 2514/09 מזרחי נ' מדינת ישראל , פסקה ו (29.3.2009); עניין ורוחבסקי , פסקה 8]. עמדתי על עמדה זו בהחלטתי בבש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל , פסקה 17 (4.6.2009) (להלן: עניין אבו ואסל ):

"יוזכר כי על פי ההלכה ראיות שאינן קבילות לא יכולות לגבש תשתית של ראיות לכאורה. ואולם, בשלב בחינת הראיות לכאורה אין מניעה להישען על ראיות אשר לא ניתן לומר לגביהן בוודאות כי הן אינן קבילות ויתכן אף כי במסגרת ההליך העיקרי תוכח קבילותן...

...יתכן שבמסגרת ההליך העיקרי עדותו של באסל תתברר כעדות קבילה אף לשם הוכחת אמיתות תוכנה, מכוח החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה המעוגן בסעיף 9 לפקודת הראיות... יוצא איפוא כי עדותו של באסל הינה עדות קבילה כבר עתה משום שהשימוש בה אינו לשם הוכחת אמיתות תוכנה, ולפיכך אין כל מניעה מלהסתמך עליה כעל ראיה לכאורה לכל דבר ועניין" [ שם , פסקה 17].

בהתאם לעמדה זו, האפשרות להסתמך כבר בשלב המעצר על ראיות אשר קבילותן מוטלת בספק תלויה בהערכת בית המשפט את הסיכוי כי ראיות אלה יימצאו קבילות בשלב במשפט. עמדה על כך השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (10.4.2005) (להלן: עניין זוארץ ):

"נראה כי אין מחלוקת בסיסית באשר לעיקרון כי שאלת קבילותה של הראיה הגולמית במשפט נבחנת בהליך מעצר על פי רמת ההסתברות להפיכתה לקבילה במשפט גופו. הערכה זו נגזרת מנסיבות הענין הפרטני ומהערכה בדבר המהלכים הצפויים במשפט על פי נתוניו הספציפיים" [ שם , פסקה 10].

בעניין זוארץ הסביר בית המשפט כי הסיכוי כי האמרות יתקבלו כראיות קבילות תלוי באפשרות כי נותן האמרה יבחר להעיד במשפט. לשם הערכת אפשרות זו ניתן להביא בחשבון, בין היתר, את חומרת העבירות בהן מואשם נותן האמרה, טיבו ועוצמתו של חומר הראיות אשר נאסף כנגדו והשפעתה האפשרית של ההימנעות ממתן עדות על סיכויו לצאת זכאי בדינו [ שם , פסקה 11; ראו בנוסף: עניין ורוחבסקי , פסקה 8]. סבורני כי יישום אמות מידה אלה על אמרותיו של ערן – אשר נקבע כי קיימת בעניינו תשתית עובדתית לכאורית ומיוחסות לו עבירות חמורות שבצידן עונש ממשי – מגלה כי קיים סיכוי שאינו זניח כי אמרותיו תתקבלנה כראיה קבילה. יחד עם זאת, הערכת ממשותו של סיכוי זה וייחוס משקל מתאים לאמרותיו של ערן אינם משימה פשוטה, זאת במיוחד שעה שקיימות עמדות שונות בפסיקתו של בית משפט זה באשר לעצם האפשרות להסתמך על אמרות שותף לכתב אישום בשלב המעצר. אולם, כאמור, בחינה זו היא בבחינת למעלה מן הצורך, שכן דיי בדברים אשר שמעו הסוכנים מפיו של העורר כדי לבסס תשתית לכאורית להוכחת אשמתו בביצוע העבירות שבאישום השלישי.

15.

למעשה, די במסקנה אליה הגעתי באשר להוכחתן הלכאורית של העבירות שבאישום השלישי כדי להצדיק את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים [השוו למשל: בש"פ 7639/10 עבדל רחמאן נ' מדינת ישראל , פסקה 20 (29.10.2010) (עניין עבדל רחמאן )]. בבחינת למעלה מן הצורך אמשיך לבחינת התשתית הראייתית הלכאורית להוכחת העבירות שבאישום הרביעי. תשתית זו מורכבת, בעיקר, מתיעוד מפגשם של הסוכנים וערן ביום ביצוע העסקה, ממנו עולה, בין היתר, כי ערן השיב "אין בעיה" לדברי הסוכנת לפיה חלק מהתשלום מיועד לעורר; העובדה כי ערן הפריד את הסכום המיועד לעורר מיתר הכספים שהועברו לידיו על ידי הסוכנים; אמרת ערן לפיה הוא דיבר עם העורר על עסקת הסמים; אמרת ערן לפיה הנהג לא ייסע ישירות לעורר שכן העורר "חכם" והוא "לא מתערב ישירות"; אמרת ערן לפיה הוא התקשר לעורר בקשר לעסקה; דברים שאמר ערן לעורר בשיחה זו בדרך של "קוד" ואשר נקלטו על ידי הסוכנים; וכן תשובתו של ערן לשאלת הסוכנת לפיה העורר "הבין" את הקודים בהם דיברו השניים. כן מצויות בחומר הראיות מספר ראיות המתעדות את תיאומה של פגישה זו בה נערכה עסקת הסמים, לרבות דו"חות הסוכנים ותמלול שיחות שנערכו בין ערן לבין העורר. נכון הוא, חלק ניכר מראיות אלו הם דברים שמסר ערן, וקיים ספק באשר לקבילותם באם יבחר ערן שלא להעיד במשפט. יחד עם זאת, לא ניתן לומר כי ערכן הראייתי של אמרות אלה הוא אפסי. סבורני כי די בעצם אזכורו של העורר פעמים רבות בקשר לעסקה ובעובדה כי שיחה שערכו ערן והעורר נקלטה על ידי הסוכנים בעיצומה של העסקה כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית בשלב זה, שכן, כידוע, " בבחינת קבילותה של ראיה יש להבחין בין קבילותה לשם הוכחת אמיתות תוכנה לבין קבילותה לצרכים אחרים כגון: לשם הוכחת עצם אמירתה או שמיעתה " [ עניין אבו ואסל , פסקה 17]. זאת במיוחד שעה שראיות אלה מחוזקות בראיות נוספות, ביניהן תמלילי שיחות בין ערן לעורר בהם עשו הצדדים שימוש ב"קודים" שונים ולאור העובדה כי לא ניתן לשלול על הסף את האפשרות כי ערן יעיד במשפט.

16.

באשר לבקשתו החלופית של העורר לשחררו לחלופת מעצר, סבורני כי לא נפלה שגגה בהחלטתה של השופטת שריזלי לפיה אין לשחרר את העורר, זאת חרף המלצתו החיובית של שירות המבחן. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המעשים החמורים המיוחסים לעורר מצביעים על מסוכנותו הרבה, ואף מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית. כמו כן, העבירות המיוחסות לעורר באות בגדרו של הכלל לפיו נאשמים בעבירות של סחר בסמים לא ישוחררו לחלופת מעצר, אלא בהתקיים נסיבות חריגות [ראו למשל: בש"פ 1566/14 עבד רבה נ' מדינת ישראל , פסקה 17 (7.3.2014); עניין עבדל רחמאן , פסקה 21; בש"פ 6985/10

עזרא נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (6.10.2010)] . סבורני כי לא מתקיימות בענייננו אותן נסיבות חריגות המצדיקות שחרור לחלופת מעצר של עצור אשר קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות של סחר בסמים. זאת במיוחד שעה שלחובת העורר עבר פלילי מכביד במיוחד, הכולל, בין היתר עבירות של סחר בסמים. עוד יש לציין את הערכת שירות המבחן לפיה "קיים סיכון להישנות התנהגות פורצת גבול מצידו" של העורר.

17.

סוף דבר – הערר נדחה.

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

14067180_W02.doc

בח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il