בש"פ 4518/05 דני אראמי נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 26.4.05 (כבוד השופט צ' גורפינקל) לעצור את העורר עד תום ההליכים.

2.כנגד העורר, נאשם 2 (אחיו של העורר) ונאשם 1 הוגש כתב אישום, בו יוחסו להם עבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות בגין אירועי דקירה, בהם היו מעורבים שלושת הנאשמים. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 19.3.05 התעורר ויכוח על עניין חסר חשיבות בין נאשם 2 לבין נאשם 1. במהלך הויכוח שלף נאשם 1 סכין ואיים על נאשם 2. בתגובה, פנה נאשם 2 לביתו אשר נמצא במרחק הליכה קצר משם, וחזר כעבור זמן קצר למקום האירוע, כשהוא מחפש אחר נאשם 1. מן החומר עולה, כי נאשם 2 נשא עימו חפץ כלשהו, אשר הוסתר בתוך חולצה לבנה. העורר יצא אף הוא למקום האירוע בעקבות נאשם 2. בין שלושת הנאשמים התפתחה תיגרה אלימה, במהלכה נאשם 2 והעורר נפצעו באופן קשה מדקירות סכין, בעוד שנאשם 1 נחתך בידו בלבד. השלושה הובהלו לבית החולים לשם קבלת טיפול רפואי. בית משפט קמא קבע, כי המעשים של שלושת הנאשמים מצביעים על מסוכנות ברמה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. בהחלטת בית המשפט נלקחה בחשבון העובדה כי נאשם 2 והעורר היו אמורים להיות באותה עת במעצר בית, בהתאם לצו בית משפט.

3.טענתו המרכזית של העורר, שהינו בן 19 שנים, היא כי לא הונחה תשתית ראיות לכאורה, המצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים. העורר מצביע על כך שבחומר הראיות אין ולוּ ראייה אובייקטיבית אחת, ממנה ניתן ללמוד כי הוא נשא עימו סכין במהלך האירוע. לעמדת העורר, הפללתו מבוססת באופן בלעדי על הודעות שמסר נאשם 1 במשטרה, מהן עולה כי העורר ניסה לדקור אותו. אולם, עדות זו, לדעת העורר, אינה מספיקה כדי לבסס תשתית ראיות לכאורית, הן בשל היותה רצופת סתירות והן בשל הקושי הטמון בהסתמכות בשלב המעצר עד תום ההליכים על הודעות נאשמים שהואשמו באותו כתב אישום. מנגד, טוענת המשיבה כי די בהימצאותו של העורר ביחד עם אחיו במקום הדקירה, תוך שהעורר מפר את מעצר הבית שהוטל עליו, כדי להקים תשתית לכאורית כנדרש לצורך מעצר עד תום ההליכים. כמו-כן, סבורה המשיבה כי לאור האשמות שתלויות ועומדות כנגד נאשם 1, קיימת סבירות גבוהה שהוא לא ימלא פיו מים ויבחר להעיד במשפט. משכך, ניתן יהיה להסתמך על עדותו (הצפויה) כנגד העורר. למצער יעשה הדבר בהתאם להוראות סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

4.לאחר ששמעתי את טענות באי-כוח הצדדים ועיינתי בתיק החקירה, הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל. זאת, משום שחומר הראיות הגולמי שהוצג בפניי אינו מציב תשתית לכאורית לכך שהעורר אכן לקח חלק בעבירות הדקירה. אמנם, אין חולק על כך כי העורר נכח יחד עם נאשם 2 במהלך הקטטה ואף נפגע מדקירות סכין. אולם, מידת מעורבותו של העורר במעשי הדקירה אינה ברורה דיה ואין להשוותה למעורבותם של שני האחרים. מן הראיות שבתיק לא ניתן לדעת האם אכן הגיע העורר למקום האירוע בכדי לסייע לנאשם 2 "לסגור חשבון" עם נאשם 1 או שמא נכח שם מסיבות אחרות ובהן דאגתו לשלומו של נאשם 2 או רצונו להפריד בין הניצים. מסכים אני לטענה כי הראייה היחידה המפלילה את העותר נמצאת בדבריו של נאשם 1, מהם עולה כי העורר הגיח מולו כשהוא נושא עימו סכין בכוונה לתקוף אותו. במקום אחר, הצבעתי על הקושי הטמון בשימוש בהודעות נאשמים שהואשמו בכתב אישום אחד, לשם מעצר עד תום ההליכים, שכן הדבר כרוך בהערכה, שלא בהכרח תתממש, לפיה יבחר הנאשם להעיד להגנתו במסגרת ההליך העיקרי (בש"פ 2557/04 מדינת ישראל נ' בן ציון (טרם פורסם)). גם אם אצא מנקודת הנחה כי קיימת הסתברות גבוהה מאד לכך שנאשם 1 יעיד במסגרת ההליך העיקרי, סבור אני כי אין בדבריו של נאשם 1 כדי להציב תשתית לכאורית המספקת לשם מעצר. זאת, לאור העובדה שבזירת האירוע נמצאה סכין אחת בלבד ובהתחשב בכך שמדבריהם של שכנים שנכחו במקום עולה, כי נאשם 2 הוא זה שנשא עימו חפץ הנחשד כסכין. עוד עולה מאותן עדויות חיצוניות, כי העורר, לא הגיע, ככל הנראה, למקום התגרה יחד עם אחיו, אלא מיד לאחר מכן, ואף אין כל אזכור בדברי השכנים לכך שהעורר נשא עימו סכין או חיפש אחר נאשם 1.

5.שותף אני לדאגה הרבה שהביע בית משפט קמא מן השימוש ההולך וגובר באמצעים אלימים לשם פתרון סכסוכים. עם זאת, הנני סבור כי במקרה הנוכחי לא הוצבה תשתית ראייתית מספקת אשר מצביעה על כך שהעורר אכן נטל חלק פעיל במעשי הדקירה. העורר אמנם הפר את צו מעצר הבית אשר הוצא כנגדו אך 3 ימים עובר לאירוע נשוא הערר. אולם, יש לזכור כי ביתו של העורר נמצא במרחק עשרות מטרים בלבד ממקום האירוע. ספק אם ניתן להסיק מירידת העורר לחצר הנמצאת בסמיכות לביתו על קיומו של חשש לכך ששחרורו ממעצר יביא להתחמקותו מהליכי השפיטה. בהתחשב בכלל נסיבות האירוע, בגילו הצעיר של העורר, ובכך שאין לו הרשעות קודמות בדין (אלא רישום ללא הרשעה), נראה לי, כי אין מקום למעצר עד תום ההליכים.

6.הערר מתקבל והחלטתו של בית משפט קמא מבוטלת. העורר ישוחרר ממעצרו, אך עם זאת, ימשיך כמובן, לשהות במעצר בית בהתאם להחלטת בית המשפט השלום ברמלה מיום 16.3.05 בב"ש 2198/05. המשיבה רשאית לפנות לבית המשפט המחוזי אם ברצונה שיתווספו תנאי שחרור.