בש"פ 9233/05 אעווד חדר נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור) לפיה הוארך מעצרו של העורר עד לתום משפטו.

2.העורר הינו נהג מונית ובעל מונית מסוג פולו (להלן – מונית הפולו). כנגד העורר ושלושה אחרים (להלן – הנאשמים) הוגש כתב אישום בגין שני אירועים של שוד וניסיון שוד של מוניות. לפי הנטען, ביום 4.9.05 נסעו הנאשמים יחדיו במונית הפולו ברחובות ירושלים כדי לאתר מוניות לצורך ביצוע שוד. שיטת העבודה אותה הפעילו בשני מקרים באותו היום הייתה זו. שניים מהנאשמים עצרו מונית אקראית וביקשו מהנהג לנסוע לכתובת מסוימת. העורר ונאשם נוסף נסעו במונית הפולו לפני המונית שאותה עצרו השניים האחרים, כדי לוודא העדרם של מחסומים או כוחות משטרה במסלול הנסיעה. בהגיע המונית ליעדה התנפלו שני הנאשמים האחרים על הנהג על מנת להוציאו מהמונית ולגונבה. באחד המקרים לא הצליחו הנאשמים להרחיק את הנהג מהמונית. הם נמלטו לאחר שגנבו שני מכשירי טלפון נייד ועלו על מונית הפולו שהמתינה להם בקירבת מקום. במקרה השני הצליחו הנאשמים במזימתם. לאחר שנהג המונית הוצא מהרכב, תפס את מקומו אחד הנאשמים ונסע לעבר מחסום א-ראם מתוך כוונה להעביר את המונית לשטחי הרשות הפלסטינית. נאשם אחר הצטרף לעורר ולנאשם הנוסף במונית הפולו והם נסעו מהמקום. בגין מעשים אלו הואשמו הארבעה בעבירות של שוד בחבורה, ניסיון לשוד בחבורה וגניבה. יש לציין, כי כתב האישום כולל מעשי שוד נוספים המיוחסים ליתר הנאשמים אך לא לעורר. אישום נוסף מייחס לעורר ולנאשם נוסף עבירה של שיבוש הליכי משפט. על פי הנטען, ביקש העורר מאחד הנאשמים כי ימסור במשטרה שהוא לא היה שותף לשוד והלה הסכים לכך ואף יעץ לו לדבוק בגירסתו. בית משפט קמא האריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים וכנגד החלטה זו מכוון הערר.

3.החומר הראייתי העיקרי עליו מסתמכת התביעה הינו הודעותיהם במשטרה של הנאשמים, המודים במעשים המיוחסים להם ומסבכים גם את העותר. ראיה גולמית נוספת הינה מזכר מיום 11.9.05 המתעד מפגש בין העורר לאחד הנאשמים. במפגש זה נשמע העורר כשהוא מבקש מאותו נאשם שהוא וחבריו ימסרו גירסה לפיה הוא לא היה חלק מחבורת השודדים. הסניגור המלומד טען, כי לא ניתן לבסס קיומן של ראיות לכאורה לענין הארכת מעצר על הודעות הנאשמים העומדים לדין יחד עם העורר, שכן אין לדעת אם אותם נאשמים אכן יעידו במשפט. ברי, כי אם האחרים לא יעידו במשפט לא ניתן יהיה לבסס את האישום נגד העורר. לשאלה האם ניתן להסתמך, במסגרת בקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים, על הודעת נאשם במשותף שקבילותה לוטה בערפל, לא ניתנה תשובה אחידה בבית משפט זה (ראו בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) לעומת בש"פ 2557/04 מדינת ישראל נ' ברוך בן ציון , פ"ד נח (4) 83, 92). אולם במקרה זה הנקודה הפכה להיות ענין תיאורטי. מפרוטוקול הדיון אשר התקיים ביום 6.10.05 בבית המשפט המחוזי עולה, כי המדינה ביקשה את הפרדת משפטו של העורר ממשפטם של יתר הנאשמים ובקשתה אושרה. באת כוח המשיבה אף מסרה, כי הנאשמים ייקראו להעיד כעדי תביעה במשפטו של העורר לאחר שיסתיים משפטם. כיון שכך, לא מרחף עוד סימן שאלה בקשר לשימוש באמירות המפלילות של הנאשמים האחרים נגד העורר. אין טעם לדון מה היה מעמד הודעות אלה אילמלא הפרדת המשפטים.

4.חומר הראיות הגולמי עליו נסמכת המשיבה, המורכב מהודעות הנאשמים במשטרה ומהתבטאויות העורר, מקים תשתית של ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר. מן ההודעות עולה, כי העורר נטל חלק במעשי השוד. המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים ביותר, ומצביעים על מסוכנות. מעשיו גם מעוררים חשש כי ינסה לשבש את הליכי המשפט. לא נעלם מעיני, כי עקב הכוונה להזמין את יתר הנאשמים כעדי תביעה במשפטו של העורר, ועקב המגבלות הנגזרות מהילכת קינזי (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל , פ"ד ל (2) 477), עלול משפטו של העורר להתעכב זמן רב. אם אמנם יחול עיכוב בלתי מידתי, יוכל העורר לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה להאריך את המעצר עד תום ההליכים (סעיף 52 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996). עוד יצוין, כי בהחלטתו של בית משפט קמא נאמר, שלא הוצגה בפניו חלופת מעצר ממשית וכי אם תוצג ניתן יהיה לשקול אותה.

5. הערר נדחה.