בש"פ 7947/10 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים במ"ת 39438-10-10 שניתנה על ידי השופט נ' סולברג ביום 28.10.2010 ולפיו ישהה העורר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

העובדות על פי כתב האישום

1.

ביום 20.10.2010 הוגש כנגד העורר, קטין יליד 1995, כתב אישום המייחס לו ביצוע העבירות הבאות: היזק בזדון [לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)]; עלבון דת [לפי סעיף 170 לחוק העונשין]; ניסיון לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות [לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 25 לחוק זה]; ושוד בנסיבות מחמירות [לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין].

2.

על פי הנטען במסגרת האישום הראשון שבכתב האישום, בבוקר יום ה-10.10.2010, יצא העורר יחד עם ארבע אחרים לקטוף זיתים משני עצי זית הסמוכים לחצר בית בשכונת אבו-טור שבירושלים. נטען כי העורר והאחרים נכנסו לחצר הבית; כי שניים מן האחרים תפסו כבל תאורה שהיה במקום, עקרו אותו והניחו אותו ליד הבית וכי זרקו אבנים על אזעקה שהייתה מותקנת במקום עד שנשברה ונפלה, ואז השליכו אותה ליד הבית. ביחס לעורר נטען כי זה תפס אבן ועקר באמצעותה מזוזה שהייתה קבועה למשקוף במקום; לאחר מכן שבר את המזוזה; הוציא מתוכה את הקלף שהיה בה ושרף את הקלף באמצעות מצית שהייתה ברשותו. לאחר מעשיו אלו, נטען כי העורר שבר ברז מים שהיה באחורי הבניין וכי יחד עם אחד האחרים תפס שרשראות ברזל שהיו במקום וניסה לעקור אותן ממקומן. בשלב זה, הגיעו שוטרי מג"ב להר המצוי מול הבית, ירו גז מדמיע לעבר הבית, והעורר עם האחרים ברחו מן המקום. לאחר מספר דקות, נטען כי העורר והאחרים שבו למקום על מנת לאסוף את הזיתים שקטפו, יידו אבנים לעבר שני שוטרי מג"ב שיצאו מן הבית וברחו מן המקום.

3.

על פי המיוחס לעורר במסגרת האישום השני, בסביבות השעה 20:30 ביום 10.10.2010 התקרב העורר, יחד עם כ.ר., קטין אף הוא, לשתי קטינות שישבו בגן הפעמון בירושלים. העורר וכ.ר. ריססו את הקטינות באמצעות גז מדמיע, ואחד מהם חטף את תיקה של אחת המתלוננות שהיה מונח על הרצפה בסמוך, ולאחר מכן ברחו מן המקום.

ההליך לפני בית המשפט המחוזי

4.

המשיבה ביקשה כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. המשיבה טענה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בשני האישומים המיוחסים לו וכי נוכח מסוכנותו אין לשחררו לחלופת מעצר.

5.

במסגרת הדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי, התבקש שירות המבחן לערוך תסקיר בעניינו של העורר. מתסקיר זה עולה כי העורר נשר מלימודיו בבית הספר וכי אינו נמצא במסגרת מאז, אך כי מדי פעם עובד במאפיה הסמוכה לביתו. התרשמות שירות המבחן באשר להורי העורר היא כי הם מטילים את האחריות להסתבכות העורר על שותפיו של העורר ועל סביבת המגורים השלילית של המשפחה, וכי הם נותנים אמון יתר בעורר ואינם מציבים לו די גבולות. שירות המבחן בחן מספר חלופות מעצר שהוצעו, ובפרט שחרורו של העורר לדירת חדר בשכונה שועאפט השייכת לדודיו, תחת השגחת הוריו שהביעו נכונות להעתיק את מקום מגוריהם לשם עד לתום ההליכים נגדו. עמדת שירות המבחן הייתה כי העורר זקוק לחלופת מעצר מוסדית עם גבולות ברורים. בתסקיר צוין כי העורר התנגד בתוקף לשחרורו לחלופה מוסדית וציין כי מעדיף לשהות בבית הסוהר.

שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה אלא הותיר את העניין לשיקול דעת בית המשפט המחוזי. שירות המבחן הוסיף וציין כי אם ישוחרר העורר למעצר בית, המלצתו היא כי זה ילווה בהעמדתו בצו פיקוח של שירות המבחן, וכי תיבחן אפשרות שילובו בקבוצת פיקוח מעצר.

6.

כאמור, ביום 28.10.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה והורה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. במסגרת החלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר במיוחס לו באישום השני, הגם שקיים כרסום מסויים בראיות אלה. את החלטתו זו סמך בית המשפט המחוזי על האמרות המפלילות את העורר שמסר כ.ר. במהלך חקירתו וכן על העימות שנערך בין השניים תוך שהוא קובע כי העימות מסבך את העורר. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לכך שבמסדר זיהוי שנערך לאחת המתלוננות זו לא הצליחה לזהות את העורר או את כ.ר. ולעובדה כי לא נמצאו כל טביעות אצבע של העורר על גבי התיק. כמו כן, נתן בית המשפט המחוזי את דעתו לעובדה כי חקירתו של כ.ר. נערכה לאחר השעה 22:00 וללא נוכחות הוריו, וציין כי על אף שלא ברור האם אישור קצין הנוער שניתן היה לקיום החקירה בלילה או לקיום החקירה ללא נוכחות הוריו, אין בכך כדי לגרוע מקיומן של ראיות לכאורה ביחס לעורר.

באשר למסוכנות העורר, עמד בית המשפט המחוזי על כתב אישום נוסף שהוגש כנגד העורר (וכנגד ארבע קטינים נוספים) ובו יוחסו לו שתי עבירות של גניבה. על בסיס המיוחס לעורר בכתב האישום ובכתב האישום הנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי מסוכנות העורר ניכרת וכי קיים הכרח להרחיקו מן הציבור.

באשר לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, עמד בית המשפט המחוזי על העולה מתסקיר שירות המבחן וקבע כי בהעדר מוטיבציה מצד העורר והוריו לשחרורו לחלופה מוסדית אין מקום לשחרר אותו לחלופה כאמור. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי נוכח התרשמותו השלילית של שירות המבחן מיתר חלופות המעצר שהוצעו ונוכח מסוכנות העורר הוא אינו רואה מנוס מהותרת העורר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

7.

מכאן הערר שלפניי.

נימוקי הערר

8 .

העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד אנדרה רוזנטל - משיג הן על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום השני והן על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין את מסוכנותו.

9.

באשר לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר במיוחס לו על פי האישום השני, טוען העורר כי המדובר בקביעה שגויה. העורר טוען כי הראיה המרכזית להוכחת אשמתו הן אמרותיו של הקטין כ.ר., שותפו לכאורה, אשר נמסרה בחקירה שנערכה לאחר השעה 22:00 וללא נוכחות הוריו. העורר טוען כי אמירות כ.ר. במסגרת חקירתו, אשר נערכה ללא קבלת אישור קצין נוער לשעה בה נערכה ולקיומה ללא נוכחות הוריו, אינן יכולות לשמש כראייה נגדו וכי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו לפיה בשלב זה אין בטענות אלה כדי לפגוע בעוצמת הראיות לכאורה כנגד העורר. בהקשר זה מוסיף העורר וטוען כי אין די ברישום קצין החקירה לפיה חקירתו של כ.ר. נעשתה באישור קצין נוער, אלא יש צורך בהצגת החלטה מנומקת בכתב של קצין הנוער. באשר למזכר אשר ערך קצין הנוער שבועיים לאחר עריכת החקירה ואשר בו הסביר את הטעמים להחלטתו, טוען העורר כי היה מקום כי הנימוקים לאישור עריכת החקירה ללא הורי הקטין לאחר השעה 22:00

צריכים היו להינתן קודם לעריכת החקירה ולא שבועיים לאחריה.

עוד טוען העורר כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה העימות שנערך בין השניים מסבך אותם ומחזק את החשד כלפיהם הינה קביעה שגויה. לטענתו אין בעובדה כי העורר סימן לחברו שלא לדבר כדי לחזק חשד כלשהו כלפיו. העורר מוסיף ועומד על כך כי לא נמצאו טביעות אצבע שלו על התיק שנתפס אלא רק טביעות אצבע של כ.ר. וכי במסדר זיהוי תמונות שנערך לאחת הקטינות זו לא הצליחה לזהות את כ.ר או את העורר.

10.

באשר למסוכנותו, טוען העורר כי בית המשפט המחוזי לא היה צריך להידרש בהחלטתו לכתב אישום נוסף שהוגש כנגד העורר שכן הראיות המבססות את המיוחס לעורר בכתב האישום הנוסף לא הועמדו לרשות בא כוחו בעת צילום חומר הראיות בתיק זה.

11.

אשר לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה אין בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנות העורר, נטען כי נפלה טעות בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה שירות המבחן שלל חלופת מעצר בדמות של מעצר בית, שכן שירות המבחן השאיר את ההחלטה בעניין לשיקול דעתו של בית המשפט. כן טוען העורר בהקשר זה כי שירות המבחן ציין כי אם ישוחרר העורר למעצר בית, יש להעמידו בפיקוח שירות המבחן ולאפשר את השתלבותו ב"קבוצת פיקוח מעצר".

העורר מוסיף וטוען כי יש בחלופת המעצר שהוצעה - בדמות מעצר בית בשכונת שועאפט, בפיקוח הורי העורר ותוך העמדת העורר לפיקוח שירות המבחן - כדי לאיין את מסוכנותו ולאפשר לו להתחיל בטיפול השיקומי הדרוש לו.

12.

במהלך הדיון שהתקיים לפניי, ציין בא כוח העורר כי בשלב זה העורר אינו מתנגד לשחרורו לחלופת מעצר מוסדית, אך בכל מקרה, נוכח גילו הצעיר ופרק הזמן בו הוא כבר שוהה במעצר יש מקום לשחררו, ולו באופן זמני, לחלופת המעצר שהוצעה בשכונת שועאפט.

טענות המשיבה

13.

המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד רחל זוארץ-לוי - סומכת ידה על החלטת בית המשפט המחוזי.

14.

המשיבה טוענת כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת להוכחת אשמת העורר באישום השני. בכלל זאת, מציינת המשיבה את עדויות המתלוננות מהן עולה כי השוד בוצע על ידי שני קטינים; את טביעת האצבע של כ.ר. שנמצאה על גבי התיק שנגנב; את קשירתו על העורר על ידי כ.ר. לאירוע השוד; ואת התנהגותו של העורר במהלך העימות שהתקיים בינו לבין כ.ר. בו סימן לכ.ר. שלא ידבר ושאל היכן נמצא התיק.

באשר לטענת העורר בדבר פגמים שנפלו בחקירתו של כ.ר. בה נמסרו האמרות הקושרות את העורר, טוענת המשיבה כי החקירה נערכה באישורו של קצין נוער כנדרש, וכי מן המזכר שערך קצין הנוער ביום 31.10.2010 עולה כי החקירה נערכה לאחר השעה 22:00 בלילה וללא נוכחות הוריו של כ.ר. בשל התקיימות החריגים הקבועים לכך בסעיפים 9ח. ו-9י. לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער ).

15.

באשר להגשת כתב האישום הנוסף במסגרת הדיון, טוענת המשיבה כי הגשת כתבי אישום שהוגשו כנגד נאשמים אינה נעשית כדבר שבשגרה במסגרת בקשות למעצר עד תום ההליכים. יחד עם זאת, מציינת המשיבה כי בנסיבות המקרה היה מקום לעשות כן על מנת שבית המשפט יוכל לעמוד על ההסלמה שבשיטות הפעולה בהן נוקט העורר: כך שבעוד שבכתב האישום הנוסף (והמוקדם) המדובר בעבירות של גניבה, בשלב זה העורר מבצע לכאורה עבירה של שוד. בנוסף, טוענת המשיבה בהקשר זה כי לעורר עומדת האפשרות לצלם את חומר החקירה הנוגע לכתב האישום הנוסף החל מהמועד בו הוגש כתב האישום, ועל כן אין עליה כל חובה להעמידו לפני בא כוחו כנטען.

16.

באשר לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, מציינת המשיבה כי היא אינה מתנגדת באופן עקרוני לשחרור העורר לחלופת מעצר מוסדית. יחד עם זאת, מציינת המשיבה כי שחרור כאמור צריך שייעשה רק אם מתברר כי העורר מפנים את מצבו ואת חומרת מעשיו ונכון להשתלב בטיפול שיקומי. המשיבה מוסיפה ומציינת כי נראה כי אלו אינם פני הדברים נוכח אמירותיו של העורר לפני שירות המבחן, ועל אף אמירות בא כוחו במהלך הדיון.

דיון והכרעה

17.

לאחר עיון בהודעת הערר על צרופותיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי סבורני כי דין הערר להידחות.

18.

תחילה, לטענות העורר בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו באישום השני. כידוע, על בית המשפט לבחון, טרם החלטתו על מעצר נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בשלב זה בוחן בית המשפט את חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה והאם יש בכוחו להצביע על סיכוי סביר להרשעה [ראו: סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996

(להלן: חוק המעצרים ); בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2)133 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005) (להלן: עניין זוארץ )]. ראיות שאינן קבילות לא יכולות לגבש תשתית ראייתית לכאורית. ואולם, "לא כל ספק בדבר קבילות הראיה מונע הסתמכות עליה לעניין קביעת ראיות לכאורה" [ראו: בש"פ 2514/09 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.3.2009), פסקה ו' להחלטתו של השופט א' רובינשטיין , וכן ראו למשל: בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.2009), פסקה 17 להחלטתי] . עמדה על כך השופטת א' פרוקצ'יה בעניין זוארץ:

"על בית המשפט בהליך המעצר להעריך מהי רמת הסיכוי כי ראיה גולמית, שקיימת לגביה בעיית קבילות, תהפוך בסופו של דבר לראיה קבילה במשפט. אם על פי הדין וכללי הראיות ברור מראש כי מדובר בראייה שאינה קבילה ואין סיכוי להכשיר את קבילותה במשפט, כי אז לא ניתן לבסס עליה, ועליה בלבד, מסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת הנאשם. לעומת זאת, אם מדובר בראיה ששאלת קבילותה ניתנת לריפוי במשפט גופו, כי אז יש להעריך את מידת ההסתברות הקיימת להפיכתה של הראיה לקבילה. על פי מידת ההסתברות, כאמור, יוערך משקלה של הראיה הגולמית לצורך הליך המעצר" [ שם , בפסקה 10 להחלטה].

19.

באשר למקרה שלפניי, עיקר טענתו של העורר היא כי אמרותיו המפלילות של כ.ר. ניתנו במהלך חקירה שנעשתה בניגוד להוראות סעיפים 9ח. ו-9י. לחוק הנוער. משכך, טוען העורר כי אותן האמרות המפלילות אינן קבילות כראיה ועל כן לא קמה תשתית ראייתית לכאורית ביחס לעורר. המדובר בטענה כבדת משקל. אין מחלוקת כי חקירתו של כ.ר. התקיימה לאחר השעה 22:00 וללא נוכחות הוריו, לפי חוק הנוער הכלל הוא כי חקירה בתנאים אלו תעשה באישור קצין נוער ואך ורק באותם המקרים החריגים המנויים בסעיפים 9ח(ג) ובסעיף 9י. לחוק. אין מחלוקת כי אישורו של קצין הנוער היה לקוני ולא הובאו בו הנימוקים שעמדו בבסיס האישור, על אף כי בסעיף 9ח(ד) נאמר במפורש כי במקום בו מורה קצין מוסמך על חקירת קטין חשוד בלא הזמנת הורהו, עליו לנמק את החלטתו ולתעדה בכתב. נימוקים אלו הוצגו במזכר שנערך על ידי קצין הנוער כשבועיים לאחר החקירה, בו כתב כי האישור ניתן משורה של טעמים שלכאורה עולים בקנה אחד, לגישתו, עם החריגים המנויים בחוק הנוער.

בנסיבות אלה ונוכח קיומו של המזכר האמור (מבלי להכריע בשאלה האם קיום החקירה בתנאים אלו עולה בקנה אחד עם ההוראות הרלבנטיות בחוק הנוער), סבורני כי המקום לברר את טענות העורר בדבר הפגמים שליוו את חקירתו של כ.ר. הוא במסגרת ההליך העיקרי. איני סבור כי ניתן לקבוע כי הסיכוי שהאמירות המפלילות של כ.ר. אינן קבילות הינו כה גבוה עד כי נשמט הבסיס תחת התשתית הראייתית הלכאורית כלפי העורר לעניין המיוחס לו במסגרת האישום השני.

20.

ומכאן, להשגת העורר על הידרשות בית המשפט המחוזי לכתב האישום הנוסף שהוגש כנגדו. איני סבור כי נפל פגם בהצגת כתב אישום נוסף זה לבית המשפט המחוזי במטרה להוכיח את ההחמרה בדפוס התנהגותו של העורר.

בית משפט זה נדרש בבש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.1996) לשאלה דומה שהתעוררה באשר להגשת מידע על תיקים פתוחים (מב"ד - "ממתינים לבירור דין") התלויים ועומדים בעת דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים של אדם. באותו העניין נקבע כי ככלל בית המשפט לא יידרש למידע בדבר תיקי מב"ד במהלך דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. בין היתר, ציין השופט

א' רובינשטיין בהחלטתו זו כי:

"...ככל שהתביעה מבקשת להסתמך בהליך המעצרים עד תום ההליכים על קיומם של מב"דים - ויש בכך שוני מסוים מכתבי אישום, שעברו כבר מסננת תביעתית לעניין ראיות לכאורה, ושלגביהם המבחן מטבעו גמיש יותר, אף שגם כאן יפה זהירות - אינה יכולה להגישן כפלט מחשב, או לטעון לגביהן לפיו, בכפוף לאמור להלן. זאת נוכח החשש שמא אין בתלונות ראיות לכאורה, או שנסגרו, או שאם לא טופלו שנים ארוכות פג במידה רבה טעמן....להגבלה זו של השימוש במב"דים טעם ברור. אכן במישור התחושה האינטואיטיבית שגם שופטים אינם פטורים ממנה לא אחת. מי שתלויים ועומדים כנגדו תיקים פתוחים בעבירות שונות עלול הדבר להוסיף למסוכנות... ורשימת פלט של תיקים פתוחים בלבד, אף לדעת התביעה הכללית אין בה די, ולא כל שכן שגדרי כבוד האדם של החשודים או הנאשמים וההגינות כלפיהם מצדיקים זהירות רבה לגביה..." [ שם , בפסקה ד' להחלטה; והשוו: רע"פ 1021/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.12.2009) לעניין הדרשות שירות המבחן בתסקיר לקראת מתן גזר דין לתיקי מב"ד והדרשות בית המשפט לתיקים אלו במתן גזר דין].

במסגרת הנחיה 5.12 של פרקליט המדינה בעניין "הצגת פרטי 'רישום משטרתי פנימי' (תיקי מב"ד) וראיות המצויות בתיקי חקירה פתוחים, בהליכי מעצר עד תום ההליכים" הותוו הכללים המנחים את התביעה באשר להגשת כתבי אישום תלויים ועומדים כנגד נאשם בעניין אחר על מנת להוכיח עילת מעצר. הכלל שנקבע הוא כי כתב אישום אחר יוגש אם יש בו כדי ללמד על התקיימות אחת מעילות המעצר, ורק לאחר שהתובע עמד על התשתית הראייתית הקיימת שעל בסיסה הוגש כתב האישום הנוסף.

אין מחלוקת כי כאשר התקבלה החלטה על הגשת כתב אישום, התביעה סבורה כי קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמת הנאשם. במובן זה, חשיפת בית המשפט למידע אודות כתב אישום נוסף התלוי ועומד נגד נאשם חמורה פחות מחשיפתו למידע אודות תיקי חקירה פתוחים "סתם". יחד עם זאת, אף בשלב בו הוגש כתב אישום כלפי אדם עומדת לו חזקת החפות. משכך, סבור אני כי הגשת כתבי אישום נוספים על כתב האישום שבגינו מתבקשת הארכת מעצר של נאשם עד תום ההליכים צריך שתיעשה רק באותם המקרים בהם קיים ערך מוסף להגשתם ואשר בהם האישומים המיוחסים לנאשם במסגרת כתב האישום הנוסף מהווים נדבך מרכזי בטיעוני התביעה בדבר קיומה של עילת מעצר. זאת ועוד, גם באותם המקרים יש לאפשר לנאשם לעיין בחומר החקירה על מנת שתישמר לו האפשרות לתקוף את עוצמת הראיות לכאורה להוכחת אשמתו באשר למיוחס לו במסגרת כתב האישום הנוסף. ככל שהנאשם מבקש להידרש לקיומן של ראיות לכאורה להרשעתו במיוחס לו בכתב האישום הנוסף, על בית המשפט להידרש לטענות אלה על מנת לקבוע האם יש בקיומו של כתב האישום הנוסף משום אינדיקציה למסוכנות הנוכחית של הנאשם ולקיומה של עילת מעצר.

21.

באשר למקרה שלפניי, סבורני כי החלטת התביעה להגיש את כתב האישום הנוסף על מנת לבסס את עילת המעצר של העורר אינה פסולה, ונכון עשה בית המשפט המחוזי כשמנה את עובדת הגשת כתב האישום הנוסף במניין שיקוליו. אציין כי זוהי קביעתי מאחר שכתב האישום מייחס לעורר ביצוע שתי עבירות של גניבה באותה הזירה בה התבצעו המעשים המיוחסים לעורר במסגרת האישום השני וזמן לא רב לפני ביצוען לכאורה של העבירות נושא כתב האישום שבגינו התבקש מעצר העורר עד תום ההליכים. אכן, בצדק טענה המשיבה כי הגשת כתב האישום נדרשה על מנת להוכיח את טענתה בדבר הסלמה לכאורה במעשי העורר

- מגניבה לשוד.

אוסיף ואציין כי איני מוצא כי יש ממש בטענת העורר לפיה אף אם היה מקום להידרש לכתב האישום הנוסף, צריך היה להציג לו את חומר החקירה בנוגע לכתב אישום זה. מרגע שהוגש כתב אישום, חומר החקירה עומד לרשות העורר ובא כוחו והוא יכול היה לעיין בו ולהשיג על התשתית הראייתית המבססת לכאורה את אשמתו במסגרת כתב האישום הנוסף. אדגיש כי ככל שמוגש כתב אישום נוסף על ידי התביעה על מנת להוכיח עילת מעצר, סלולה הדרך לפני הנאשם לטעון בדבר העדרן של ראיות לכאורה להרשעתו במיוחס לו במסגרת האישום הנוסף, עד כי אין להידרש לכתב אישום נוסף זה. ואולם, במקום בו התביעה מבקשת להציג כתב אישום נוסף התלוי ועומד כנגד נאשם במסגרת דיון בבקשתה להארכת מעצרו עד תום ההליכים, עליה לציין זאת במפורש בבקשה למעצר עד תום ההליכים, תוך צירוף כתב האישום הנוסף, וזאת על מנת לאפשר לנאשם ולבא כוחו להיערך מבעוד מועד ולהכין את הטענות מנגד. הערכות זו יכול שתחייב עיון בחומר החקירה על מנת לבסס טענה בדבר העדרן של ראיות לכאורה לביסוס האשמה בכתב האישום הנוסף. במקרה שלפניי כך נהגה המשיבה, ועל כן לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלותה או כי לא היה מקום שבית המשפט המחוזי יידרש לקיומו של כתב האישום הנוסף.

22.

באשר לאפשרות איון מסוכנתו של העורר באמצעות חלופת מעצר. כידוע בעניינם של קטינים, בנוסף על הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים לפיה אין להורות על מעצרו של אדם אם ניתן לאיין את מסוכנתו באמצעות חלופה אחרת, חלה גם הוראת סעיף 10א לחוק הנוער לפיה:

"לא יוחלט על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה, והמעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור: בקבלת החלטה על מעצרו של קטין, יבואו בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו"

על פי הוראה זו, בעניינם של קטינים יש לתת משקל רב להשפעת המעצר על הקטין. לשיקול השיקומי מעמד בכורה כאשר המדובר בקטינים [ראו למשל: בש"פ 8503/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 29.10.2009), פסקה 9 להחלטתי; בש"פ 8622/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 25.11.2009), פסקה 6 להחלטת השופטת א' חיות ; בש"פ 2078/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2010), פסקה 5 להחלטתה של השופטת א' חיות ; בש"פ 2768/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.2010), פסקה 18 להחלטתי]. יחד עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מן הכלל לפיו כל מקרה יש לבחון על פי נסיבותיו וכדי לשלול קיומם של מקרים בהם אין מנוס מלהורות על מעצרו של קטין [ראו למשל: בש"פ 2078/10 הנ"ל, בפסקה 5 ובש"פ 2768/10 הנ"ל, בפסקה 18].

ובאשר למקרה שלפניי, סבורני כי אין בחלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר ושנבחנה על ידי שירות המבחן כדי להשיג את מטרת המעצר בעניינו של העורר. אני כשלעצמי מתקשה לראות כיצד העורר, נער בן 15, והוריו ישהו במהלך 24 שעות בדירת חדר בשכונה שאינם שכונתם ובחדר שאינו ביתם. לדידי, התנאים כשלעצמם יוצרים סיכון כי העורר לא יעמוד בתנאים בהם ישוחרר. על כך אוסיף כי התרשמות שירות המבחן מהורי העורר מטילה ספק באשר ליכולתם לשמש מפקחים אפקטיביים על העורר ועל עמידתו בתנאים בהם ישוחרר. בהקשר זה קבע שירות המבחן כי ההורים מגוננים ואינם מודעים לחומרת מצבו של

בנם.

23.

נוכח האמור, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט שלא לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה [השוו: בש"פ 5979/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.8.2010); בש"פ 2078/10 הנ"ל]. ואולם, אבקש לציין כי נוכח הצהרתו של ב"כ העורר לפיה העורר שינה מעמדתו, כפי שזו הובעה לפי שירות המבחן, והוא מוכן להשתחרר לחלופת מעצר מוסדית ומעדיף אפשרות זו על פני המשך מעצרו בכלא, מן הראוי לשוב ולבחון את שחרורו לחלופה כאמור.

סבורני כי יש ממש בטענת המשיבה לפיה לצורך הכרעה בעניין זה, יש לבחון האם נכונותו של העורר להשהות במוסד כחלופת מעצר נובעת מהפנמה של מצבו ומתוך רצון לקחת חלק בתהליך טיפולי. מן הראוי כי נוכח התפתחות זו, ייפנה העורר בבקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי על מנת שתינתן לבית המשפט המחוזי, באמצעות שירות המבחן או בכל דרך אחרת, לבחון את מידת כנותה של הצהרת העורר. מובן כי בית המשפט המחוזי ישקול בקשה זו בכובד ראש, בפרט בשים לב להוראת סעיף 10א לחוק הנוער.

24.

סוף דבר: הערר נדחה.