בש"פ 2078/10 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.2.2010 (כב' השופט ר' שפירא) בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

העורר, קטין יליד 1992, עומד לדין יחד עם אחרים בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של שוד, כניסה והתפרצות למקום מגורים כדי לבצע פשע, תקיפת זקן, התעללות בבעל חיים, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והיזק בזדון. מכתב האישום שהוגש נגדו ונגד שניים אחרים (להלן ביחד: הנאשמים ) עולה כי ביום 22.1.2010, בסמוך לשעה 00:15, התפרצו הנאשמים לדירה בקריית-ים בה התגורר משה שטיינברג, קשיש יליד שנת 1914 (להלן: המתלונן ), וזאת על מנת לגנוב את רכושו. משהבחינו הנאשמים בכלבו של המתלונן הכניסוהו לתא המקפיא של המקרר שהיה בדירה וסגרו את דלתו, וכאשר התעורר המתלונן משנתו ניגשו אליו שניים מהנאשמים ואיימו עליו שיפגעו בגופו אם לא ימסור להם את כספו. המתלונן השיב להם כי אין לו כספים ובתגובה איימו עליו הנאשמים בחפץ חד וכן איימו לפגוע בקרובת משפחתו שתמונתה מצויה היתה בדירה. המתלונן שב ואמר לנאשמים כי אין לו כסף ואז הטיחו אותו הנאשמים אל הרצפה וחבלו בו. הנאשמים המשיכו לערוך חיפוש בדירה תוך שהם עוקרים דלתות מארונות הבית, מוציאים את תכולתם וגורמים לאי-סדר. בצאתם מן הדירה לקחו עמם הנאשמים את לחצן המצוקה של המתלונן, אך אז הגיע למקום כוח משטרתי שאיגף את המקום ומנע את בריחתם. הנאשמים ניסו להימלט והתנגדו למעצרם ובתוך כך השתולל העורר ופגע בגופו ובאצבעו של השוטר אלי כהן.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים נגדם ובהחלטתו מיום 25.2.2010 קבע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) כי קיימות ראיות לכאורה ברמה מספקת נגד כל השלושה וכי המעשים המיוחסים להם מקימים מטבע הדברים מסוכנות רבה ובחלקם גם עילת מעצר סטטוטורית. בית המשפט הוסיף וקבע כי שחרור הנאשמים עלול לסכן את בטחונו של המתלונן ושל הציבור בכללו וכמו כן קיים חשש להתחמקותם מאימת הדין ולשיבוש הליכי משפט, בפרט נוכח ניסיונם להימלט מן השוטרים ונוכח התנהגותם בעת שנעצרו. באשר לעורר ציין בית המשפט כי הוא טען לכל אורך חקירתו שהוא חף מפשע ושמר על זכות השתיקה, וכי גם בעימות שנערך בינו ובין השוטר אהרון אזולאי, אשר נטל חלק במעצרם של הנאשמים, לא הציג העורר כל גרסה. עוד ציין בית המשפט כי במזכר מיום האירוע נכתב שכאשר נלקח העורר לניידת הסיור המשטרתית הוא צעק לעבר אחד הנאשמים "תשמור על זכות השתיקה" וכן "אל תדאג אנחנו משתחררים".

העורר, מצדו, הסכים בדיון בבית משפט קמא לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו ומיקד את טיעוניו בסוגיית החלופה שהציע בבית הוריו ובפיקוחם (בצד איזוק אלקטרוני, צו פיקוח מעצרים ומפגשים טיפוליים). בהקשר זה הפנה העורר אל תסקירו של שירות המבחן אשר המליץ על חלופה זו לאחר התלבטות, נוכח עברו הנקי של העורר. בדחותו את ההמלצה עמד בית משפט קמא על האמור בתסקיר שירות המבחן מיום 8.2.2010, בו צוין אמנם כי העורר הנו בעל תובנה למצבו, בעל יכולת קוגניטיבית, נעדר עבריינות קודמת ולו מוטיבציה לשינוי ומשפחה תומכת, אך צוין בו גם כי העורר אינו מצוי בכל מסגרת תעסוקתית או לימודית וכי העבירה שבה הוא מואשם חמורה ביותר. בית משפט קמא סבר בניגוד לשירות המבחן כי העובדה שאין לעורר עבר פלילי אינה צריכה להכריע את הכף במקרה דנן נוכח המעשים החמורים והאכזריים המיוחסים לו והוא הדין באשר לעובדת היותו קטין במועד הרלוונטי לאישום. בית המשפט הוסיף וציין כי בנסיבות העניין לא ראה לנכון לאשר את החלופה שהציע שירות המבחן בבית הוריו של הקטין בקריית-ים, עיר מגוריו של המתלונן, שכן רמת האכזריות העולה מן המעשים המיוחסים לעורר, האלימות שהפעיל לכאורה כלפי השוטרים והעובדה ששמר על זכות השתיקה ואף קרא לאחרים לעשות כן, מעידים כולם על גישה בעלת מאפיינים עברייניים ומכאן מסקנתו כי רמת המסוכנות הנשקפת מן העורר רבה ואינה מאפשרת את שחרורו לחלופת מעצר. משכך הורה בית המשפט המחוזי, כאמור, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 4.3.2010 הגיש בא-כוח העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר במסגרתה הציע חלופת מעצר בדירה ששכרו הוריו בעיר אחרת ואף ציין כי נראה שההליך העיקרי עתיד להימשך זמן רב, אך הוא חזר בו מאותה בקשה בלא שנקבעה לדיון, לאחר שבית משפט קמא ציין בהחלטה בכתב מיום 8.3.2010 כי אינו רואה על פני הדברים עילה של ממש לעיון חוזר.

3.

בערר שבפנינו טוען העורר כי קיימים במקרה דנן שיקולים כבדי משקל המצדיקים את שחרורו לחלופת מעצר והעיקרי שבהם הוא עובדת היותו קטין. בהקשר זה מפנה העורר אל חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) , תשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער ) ואל ההלכה הפסוקה המורים כי יש להעדיף בעניינם של קטינים את השיקול השיקומי וטוען כי מעצר קטינים הינו האמצעי האחרון שיש לנקוט בו בפרט נוכח היותו נעדר עבר פלילי. לטענת העורר לא נתן בית משפט קמא משקל מספיק לנתונים אלה והוא מוסיף וטוען כי תסקיר שירות המבחן שנערך לגביו הינו חיובי ביותר והוא כולל המלצה על שחרורו לחלופה שנמצאה ראויה. עוד טוען העורר כי לאחר החלטת בית המשפט מיום 25.2.2010 שכרה משפחתו דירה המרוחקת ממקום מגוריו של המתלונן, על אף מצוקתה הכלכלית והוא מבקש לשקול גם נתון זה במסגרת הערר, כחלופה אפשרית, בהדגישו כי הציע שלושה מפקחים ראויים. לבסוף טוען העורר כי ההליך בתיק העיקרי המתנהל נגדו צפוי להימשך חודשים ארוכים וכי עובדה זו ראוי אף היא כי תובא בחשבון.

4.

המשיבה מצדה טוענת כי התנהלות העורר מעידה על נורמות עברייניות וכי לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר. בהקשר זה מדגישה המשיבה את האלימות הקשה המיוחסת לעורר, את העובדה שהנאשמים הגיעו לדירת המתלונן רעולי פנים כשכפפות לידיהם, את התנגדותו האלימה של העורר למעצר ואת התנהגותו הבעייתית בחקירתו. המשיבה מוסיפה כי בעוד כחודשיים ימלאו לעורר שמונה עשרה שנים ולבסוף היא טוענת כי ההליך בתיק העיקרי צפוי להתנהל ביעילות, כי נקבעו לשמיעתו ששה מועדים קרובים וכי נוכח הסכמת הנאשמים להגשת הודעות המתלונן, ייחסך הצורך להעידו.

5.

דין הערר להידחות. אכן, בעניינם של קטינים משמש המעצר אמצעי אחרון ולשיקול השיקומי מעמד בכורה (ראו: סעיפים 1א(א) ו-10א לחוק הנוער; בש"פ 1737/09 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 6 (טרם פורסם, 25.2.2009)). אולם, אין מקרה אחד דומה למשנהו ויש לבחון כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו (ראו בש"פ 9279/08

פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 6 (טרם פורסם, 12.11.2008)). נראה לי כי בנסיבותיו של המקרה דנן, צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין מנוס מלהורות על מעצרו של העורר. העורר הוא אכן קטין אך כפי שציינה המשיבה בצדק, אין מדובר בנאשם עול ימים אלא בקטין על סף הבגירות אשר בעוד כחודשיים ימלאו לו שמונה עשרה שנים. זאת ועוד, עבירת התקיפה המיוחסת לעורר מתאפיינת באכזריות רבה כלפי המתלונן, קשיש כבן תשעים ושש שנים, ועל פי הנטען היא בוצעה בחבורה לאחר התפרצות לדירת המתלונן לשם בצע כסף. התנהגותו של העורר לאחר שנתפס כמו גם התנהלותו במהלך החקירה מלמדות אף הן על מסוכנותו ועל כך שלמרות גילו הצעיר והיעדר עבר פלילי בעניינו, אימץ דפוסי התנהגות עברייניים בכך שהתנגד למעצר, ניסה להימלט מפני השוטרים ואף תקף אחד מהם וכן הורה לחבריו לשמור על זכות השתיקה ועשה כן בעצמו. בנסיבות אלו ובהתחשב בכל האמור לעיל, נראה כי המסוכנות הנשקפת לציבור בכלל ולמתלונן בפרט מן העורר הינה גבוהה ובצדה קיים גם חשש להימלטות מאימת הדין ולשיבוש הליכי משפט. כל אלה מצדיקים את מעצרו עד תום ההליכים נגדו, למרות המלצת שירות המבחן שאף היא לא היתה נקיה מהתלבטויות. יחד עם זאת, אם אכן יתארך המשפט מאד וככל שיהא בידי העורר להציע חלופה הדוקה יותר ובעיר אחרת, כי אז אין להוציא מכלל אפשרות בחינה מחדש של חלופת מעצר בעניינו.

מן הטעמים המפורטים לעיל, הערר נדחה.