בש"פ 1155/13 מדינת ישראל נ. פלוני

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר-שבע (השופט נ' אבו טהה ) במ"ת 40075-12-12 מיום 10.2.2013, בה הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

לאחר שהוגש הערר הנ"ל הגיש המשיב ערר מטעמו ביחס להחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 14.1.2013, בה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה.

לפיכך, הדיון בעררים יעשה במאוחד.

עובדות כתב האישום

כנגד המשיב הוגש כתב אישום הכולל שלושה אישומים.

1.

באישום הראשון , נטען כי במהלך חודש מאי 2012 הגיע המשיב, יליד 1995 תושב ישראל בן הפזורה הבדואית, יחד עם מחמד ג'מיל שהינו אזרח ישראל, לביתו של אחמד אבו עלי שהינו פעיל ארגון הטרור גדודי חללי אלאקצא המתגורר בדהריה שבשטחי הרש"פ. אבו עלי פנה למשיב ולמחמד ג'מיל ושאל אותם האם יהיו מוכנים להצטרף לחוליה מטעם הארגון אשר עתידה לבצע פיגועים שונים וביניהם חטיפת חייל ישראלי והסתרתו במערה על מנת לשחרר אסירים ביטחוניים ופיצוץ ג'יפים ישראליים. המשיב ומחמד ג'מיל הסכימו להצעה וקשרו עם אבו עלי קשר. באותו מעמד ובמסגרת הקשר נשבעו המשיב ומחמד ג'מיל אמונים לארגון והתחייבו לבצע פעולות במסגרתו. לאור האמור הואשם המשיב במגע עם סוכן חוץ, לפי סעיף 114(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, לפי תקנה 85(1)(א) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945; קשירת קשר לרצח, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; קשירת קשר לחטיפה לשם סחיטה, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה, לפי סעיף 92 לחוק העונשין ושבועה לעבור עבירה חמורה, לפי סעיף 140(2) לחוק העונשין.

2.

לפי האישום השני , במהלך חודש אוקטובר 2012, קשר המשיב קשר ביחד עם עבדאללה סמחאן ודיאא גאלב סמאמרה, תושבי דהריה, להשליך בקבוקי תבערה על כוח צה"ל שנכנס לאזור דהריה. עבדאללה מסר לדיאא סכום של 35 ש"ח לרכישת בנזין לייצור בקבוקי תבערה. דיאא עזב את המקום על מנת להשיג בנזין ואילו המשיב ועבדאללה אספו בקבוקים ריקים על מנת להכין מהם בקבוקי תבערה. כעבור זמן התקשר דיאא לעבדאללה ואמר לו כי השיג בנזין. המשיב ועבדאללה הגיעו אל מקום הימצאו של דיאא אשר המתין להם על הר בסמוך למקום הימצאו של כוח צה"ל. עבדאללה הוריד את הגופייה שלבש וקרע אותה לגזרים על מנת לייצר בקבוקי תבערה ומילא את הבקבוקים הריקים בבנזין ביחד עם דיאא. המשיב אחז בידו את אחד הבקבוקים המלאים בבנזין וביקש מעבדאללה הנחיות כיצד להשליך את הבקבוק. עבדאללה הנחה את המשיב כי יש להדליק את בד הגופייה המשמש כפתיל ורק לאחר מכן להשליך את בקבוק התבערה. בשלב זה הניח המשיב את בקבוק התבערה על הקרקע ועזב את המקום. דיאא השליך את אחד מבקבוקי התבערה אשר נפל ונדלק בקרבתו ובקרבת עבדאללה ואילו עבדאללה השליך את בקבוק התבערה הנוסף שהכינו לעבר ג'יפ של צה"ל. בקבוקי התבערה נפלו אולם לא פגעו בג'יפ. לפיכך, הואשם המשיב בקשירת קשר לביצוע חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; קשירת קשר לסייע לאויב במלחמתו, לפי סעיף 92 לחוק העונשין; סיוע לאויב במלחמתו, לפי סעיף 99 לחוק העונשין וסיוע לייצור נשק, לפי סעיף 144(ב2) בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין.

3.

לפי האישום השלישי , ביום 19.11.2012, באיבה של לחימת כוחות צה"ל בעזה במסגרת מבצע "עמוד ענן", גמלה בליבו של עבדאללה ההחלטה לרצוח יהודי אזרח ישראל. עבדאללה ששהה ברהט ללא שהיה בידו היתר כניסה לישראל הצטייד בסכין מטבח שאורכה 20 ס"מ אותה הסתיר בגרביו ויצא בשעה 18:20 ביחד עם בהאא אלסמאמרה לבאר-שבע. במהלך נסיעתו לבאר-שבע העביר עבדאללה את הסכין לתוך הכיס הקדמי בחולצתו מבלי שיבחינו בכך. בבאר-שבע פגשו עבדאללה ובהאא את המשיב סמוך לבית החולים "סורוקה" שם ישבו על ספסל הסמוך לבית החולים. לאחר זמן מה הם קמו מהספסל והתחילו לצעוד על מדרכה מכיוון בית החולים לכיוון קניון הנגב. סמוך לשעה 20:07 הבחין עבדאללה במתלונן אשר ביצע באותה עת פעילות ספורטיבית כשהוא מתקרב לעברם במהלך ריצתו. במעמד זה פנה עבדאללה אל בהאא ואל המשיב ושאל אותם האם המתלונן הוא יהודי. בהאא והמשיב השיבו לשאלתו בחיוב. עבדאללה פנה אל המתלונן ואמר לו "שניות אחי..." במטרה לגרום לו לעצור. המתלונן נעצר אל מול עבדאללה ושאל אותו: "מה?". בשלב זה שלף עבדאללה את הסכין מכיס חולצתו ודקר את המתלונן במותן שמאל ולאחר מכן שלף את הסכין החוצה במטרה לגרום למותו. המתלונן החל במנוסה לכיוון בית החולים ואילו המשיב, בהאא ועבדאללה פתחו במנוסה לכיוון התחנה המרכזית על מנת להתחמק ממעצר. בטרם פיגוע הדקירה בהאא והמשיב לא היו מודעים לתוכניתו של עבדאללה לרצוח יהודי. השלושה הגיעו לתחנת מוניות בקרבת התחנה המרכזית. משהתקשו למצוא מונית אשר תסיעם למקום מגוריו של המשיב, התקשר המשיב אל יחיא אבו קוידר וביקש ממנו שיסיע אותם באמצעו רכבו. יחיא השיב בשלילה לבקשה וניתק את השיחה. המשיב הוסיף להתקשר ליחיא ארבע פעמים נוספות על מנת לסייע לאחרים להימלט ממעצר. משיחיא לא ענה המשיכו השלושה במנוסתם עד שהגיעו לשוק העירוני שם עלו על רכב שהזדמן למקום ונסעו למתחם אבו קוידר. בהגיעם למתחם הגיעו השלושה לביתו של עאטף אבו קוידר. המשיב עזב את ביתו של עאטף לאחר כשלוש שעות ואילו עבדאללה ובהאא לנו בביתו של עאטף עד למחרת ויצאו מישראל לדהריה ביחד עם המשיב. למחרת פיגוע הדקירה פנה המשיב אל עבדאללה והורה לו כי במידה שייעצר שלא יספר לחוקריו על הקשר שלו לפיגוע הדקירה. משכך, הואשם המשיב בסיוע לאחר מעשה, לפי סעיף 260 לחוק העונשין ובהדחה בחקירה, לפי סעיף 245 לחוק העונשין.

הליכי המעצר לפני בית המשפט המחוזי

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. בהחלטה מיום 14.1.2013 קבע בית המשפט המחוזי בהחלטה מפורטת ומנומקת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב בכתב האישום שהוגש כנגדו.

באשר לאישום הראשון; קבע בית המשפט המחוזי כי הראיות לכאורה המבססות את האישום הן הודעתו של המשיב מתאריך 6.12.2012 וכן בהודעותיו הנוספות. לשאלות החוקר ענה המשיב כי ביקר אצל אבו עלי שסיפר לו ולחבריו אודות התארגנותה של חוליה שעתידה לפגוע בכוחות הביטחון וכי המשיב הסכים ליטול חלק בפעילות זו ו"נשבע באלוהים" להיות נאמן לארגון.

באשר לאישום השני; קבע בית המשפט המחוזי כי בהודעותיו מיום 6.12.2012 ומיום 12.2.2012 הודה המשיב כי סייע לאחרים לאסוף בקבוקים גם אם הדגיש כי הניח את בקבוק התבערה על הקרקע ועזב את המקום מתוך חשש. עוד ציין בית המשפט המחוזי את הודעתו של עבדאללה מיום 2.12.2012 בה ציין כי ביקש מהמשיב להצטרף לעזור לדיאא והוא עשה כן. עוד ציין בית המשפט המחוזי את הודעתו של בהאא מיום 4.12.2012 בה מסר כי המשיב אסף בקבוקי זכוכית מהארץ לפני שמילאו אותם בבנזין הגם שלא השתתף במילוי הבקבוקים בבנזין וגם לא בזריקתם.

באשר לאישום השלישי; קבע בית המשפט המחוזי כי העובדות נתמכות בהודעותיהם של עבדאללה ושל בהאא. בית המשפט המחוזי קבע כי המחלוקת בשאלה האם המדובר בסיוע לאחר מעשה והאם פנייתו של המשיב לעבדאללה היא בגדר הדחה בחקירה, דינה להתברר בהליך העיקרי.

5.

באותה החלטה נקבע כי בהתחשב בטיב העבירות ובנסיבות ביצוען קמה עילת מעצר. בית המשפט המחוזי הורה בהחלטה הנ"ל על עריכת תסקיר שירות המבחן לנוער בעניינו של המשיב.

6.

מתסקיר שירות המבחן לנוער עולה כי המשיב מביע צער וחרטה על כך שלא היה קשוב לסמכות הוריו. שירות המבחן ציין כי המשיב שיתף בפתיחות ובכנות במעורבותו במעשים המיוחסים לו תוך שציין כי עבדאללה הוא אחיה של נערה בה התאהב ומכאן מעורבותו בעבירה. שירות המבחן הדגיש כי הוריו של המשיב חשים בושה נוכח מעצר בנם בנסיבות ביטחוניות תוך שציינו כי בני המשפחה המורחבת משרתים בצה"ל. הוריו של המשיב הדגישו כי הביעו התנגדותם לקשר הרומנטי בין בנם לבין הנערה מדהריה אך המשיב לא נענה לסמכותם אלא שכיום בני המשפחה מגויסים לסייע לו. שירות המבחן התרשם ממוכנות המשפחה להתגייס למען המשיב ומעמדתם הנורמטיבית בנוגע לעבירות המיוחסות לו. שירות המבחן העריך כי ביכולתה של המשפחה לשמש חלופה ראויה לצד איזוק אלקטרוני כדי לספק מענה מרתיע ומצמצם מסוכנות. שירות המבחן המליץ לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בבית דודו עאדל ביישוב ערערה בפיקוח מלא של שניים מדודיו והוריו לצד איזוק אלקטרוני.

7.

בהחלטה מיום 10.2.2013 ציין בית המשפט המחוזי כי התרשם מכלל הערבים באופן חיובי. מדובר באנשים נורמטיביים, בוגרים, המבינים את אחריותם כמפקחים. בית המשפט ציין כי התרשם שדודיו של המשיב יכולים להציב לו גבולות. בית המשפט המחוזי הדגיש כי בבוא בית המשפט לבחון בקשה למעצרו של קטין עד תום ההליכים המשפטיים עליו להחיל כללים שונים מאלו המוחלים לגבי בגירים. בית המשפט מצא כי חלופת המעצר יכולה להשיג את תכלית המעצר ולאור המבחנים החלים בשאלת מעצרם של קטינים יש להעדיף את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר הרמטית, בהתחשב בגילו הצעיר, עברו הנקי, חלוף הזמן הניכר מיום ביצוע העבירות ובהתחשב בחלקו בכלל האישומים כמסייע. לאור האמור הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא כאמור בערערה בפיקוחם של דודיו והוריו בצירוף איזוק אלקטרוני. עוד הורה בית המשפט המחוזי על הפקדה בסך 30,000 ש"ח וכי כל אחד מהערבים יחתום על ערבות צד ג' בסך 100,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי העמיד את המשיב בפיקוח שירות המבחן לנוער לתקופה של ששה חודשים ונאסר על המשיב ליצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשה.

כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מכוון הערר שלפני. בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע החלטתו ב-48 שעות. ביום 11.2.2013 הוריתי על הארכת מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת בהליך דנן.

תמצית נימוקי העוררת ותגובתה לערר מטעם המשיב

8.

באשר לערר מטעם המשיב בנוגע לתשתית הראיות לכאורה; אוחזת העוררת בהנמקתו של בית המשפט המחוזי. העוררת העבירה לעיוני את חומר הראיות ואליו אתייחס בהמשך.

9.

באשר לערר מטעמה, טוענת העוררת – באמצעות בא כוחה, עו"ד אייל כהן – כי שגה בית המשפט המחוזי משהורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. לטענתה מדובר בביצוע עבירות ביטחון חמורות, חלקן בעת מבצע "עמוד ענן". העוררת מוסיפה כי לאור האמור בכתב האישום נשקפת מהמשיב מסוכנות גבוהה בשים לב לטיב העבירות ונסיבות ביצוען לכאורה. עוד טוענת העוררת כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לעובדה כי המשיב נשבע אמונים לארגון טרור הקורא להשמדת מדינת ישראל, דבר שצריך להטיל ספק בנכונותו לקיים אחר צווים של בתי המשפט במדינת ישראל. העוררת מדגישה כי מסכת האירועים העולה מכתב האישום מלמדת על מעורבות עמוקה של המשיב במעשי טרור קשים שמטרתם פגיעה בחיי אדם ובביטחון המדינה. העוררת מדגישה כי לא החרטה הביאה את המשיב להודות במעשיו כי אם חקירה מאומצת שהביאה למעצרו. עוד טוענת העוררת כי הגם שהמשיב לא היה הדומיננטי בחבורה תפקידו לא היה משני. העוררת מדגישה כי מעורבותו של המשיב נמשכה תקופה ארוכה ומדובר בשרשרת מעשים. העוררת מוסיפה לטעון כי לא היה מקום לייחס משקל רב לעובדת קטינותו של המשיב לאור מעורבות בעבריינות אידיאולוגית נמשכת ולאור העובדה כי הוא על סף הבגירות. כמו כן טוענת העוררת כי שגה בית המשפט המחוזי משייחס משקל להיעדר עבר פלילי, שעה שמעובדות כתב האישום עולה בבירור כי לפני כתשעה חודשים הצטרף המשיב לארגון טרור כדי לחבור לחוליה של הארגון המבצעת פיגועים נגד מטרות ישראליות ומאז פעל במסגרת הארגון. מכל הטעמים לעיל עותרת העוררת לביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

10.

העוררת דוחה את טענת המשיב לפיה מדובר בשבועה מן השפה אל החוץ על רקע רומנטי, התאהבותו באחותו של עבדאללה. העוררת טוענת כי מעורבותו של המשיב בנטען באישום השני והשלישי מצביעה על כוונתו לפעול במסגרת ארגון הטרור ולסייע לחבריו במטרה לפגוע ביהודים ישראלים ובבטחון המדינה וליישם בפועל את שבועתו לארגון הטרור. העוררת מוסיפה כי המשיב נשבע אמונים לאחר שיחה ארוכה בה פירט אבו עלי את משמעות השבועה ואת מטרותיו של ארגון הטרור. המשיבה מטעימה כי היא מודעת לעובדה שמדובר בקטין וכי מדובר בחלופה שלא נפל בה פגם, אך סבורה כי לאור טיב מעשיו של המשיב אין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

תמצית נימוקי הערר מטעם המשיב ותגובתו לערר מטעם המדינה

המשיב – באמצעות בא כוחו, עו"ד אייל אביטל – טוען כי אין תשתית של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו בכתב האישום.

11.

באשר לאישום הראשון; טוען המשיב כי הצטרפותו לכאורה לארגון לאו הצטרפות היא. המשיב טוען כי התנהגותו מצביעה על כך שדבריו היו מהשפה ולחוץ ולא נלוותה להם מחשבה פלילית. המשיב מוסיף לטעון כי לא נמצאה ראיה באשר לדרך ההצטרפות הנוהגת בארגון ומי מוסמך לצרפו לארגון ואף לא הוצגה ראיה ממשית לחברותו בארגון. באשר לאישום השני; טוען המשיב כי לא השתתף באיסוף הבקבוקים ובהכנתם כבקבוקי תבערה ולא יידה ולוּ גם בקבוק תבערה אחד וכי עזיבתו את המקום מלמדת כי לא היה שותף לקשר. המשיב מדגיש שברח מהמקום

באופן שיש בו כדי להעיד על חרטה בזמן אמת. באשר לאישום השלישי; טוען המשיב כי התנהגותו אינה מצביעה כלל ועיקר על סיוע לאחר מעשה. עוד מדגיש המשיב כי אף בעובדות האישום צויין כי הוא לא היה מודע לתכנון לדקור יהודי ישראלי וכי בריחתו ממקום האירוע היא התנהגות סבירה וטבעית ואין בה כדי ללמד על מעורבות או רצון לסייע למחבל. עוד טוען המשיב כי התנהגותו אינה עולה כדי הדחה בחקירה.

12.

המשיב טוען כי קיימת חולשה ראייתית לאורה יש לצמצם למינימום הנדרש את ההגבלות על חירותו תוך הסתפקות במעצר בית מלא בצירוף איזוק אלקטרוני.

13.

המשיב טוען כי העוררת מפריזה במסוכנות העולה ממעשיו ויש לראותם באספקלריה של התחברות לעבדאללה על רקע התאהבותו באחותו. המשיב מדגיש כי על אף שנשבע לכאורה אמונים לארגון הרי שלאורך כל התנהלותו ניתן להבחין בכך שאין בכוונתו לפעול במסגרת הארגון וכי בנקודות קריטיות חזר בו עובר לביצוע המעשה החבלני. עוד טוען המשיב כי לא ניתן לראות במעשיו בגדרי האישום השלישי כסיוע לאחר מעשה. המשיב הפנה למספר החלטות של שופטי בית משפט זה מהן ביקש ללמוד כי בנסיבות מסוימות ובהינתן חלופה הולמת ניתן לשחרר לחלופת מעצר גם מי שמואשם בביצוע עבירות דומות לאלה המיוחסות לו ואף חמורות מהן.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בהודעות הערר ובחומר הראיות שהועבר לעיוני ושמעתי בקשב רב את השלמת הטיעון בעל-פה מטעם הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר מטעם המדינה להתקבל ואילו דין הערר מטעם המשיב להידחות. משכך אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו מהטעמים המפורטים להלן.

15.

סבורני כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים למשיב. באשר לאישום הראשון; מעיון בהודעותיו של המשיב עולה באופן ברור כי פגש יחד עם אחרים באבו עלי וכי הם נשבעו באללה לשמור אמונים לארגון לאחר שהוסברה מטרת הפעילות בארגון. מהודעות נוספות של המשיב עולה כי באירועים שונים בהם נכח בחברת אנשי החוליה הוא נחשף לתוכניות החוליה והיה מודע כי מטרתה היא לפגוע בחיילי צה"ל, לחטוף חיילים ולפגוע בביטחון מדינת ישראל. באשר לטענותיו של המשיב בדבר סמכותו של אבו עלי להשביעו ולצרפו לארגון, מדובר בטענות השמורות למשיב להליך העיקרי ובשלב זה אין בהן כדי לכרסם בתשתית הראיות לכאורה. מקובלת עלי טענת העוררת כי שבועתו הנטענת של המשיב אמונים לארגון טרור, בהיותו אזרח ישראלי, טומנת בחובה חומרה יתרה ומסוכנות פוטנציאלית. מעורבותו הנטענת של המשיב באישומים השני והשלישי אף היא נתמכת בהודעותיו של המשיב ובהודעותיהם של אחרים אליהם הפנה בית המשפט המחוזי, ועל חלקן אעמוד להלן במסגרת הדיון במסוכנותו של המשיב.

16.

אין בידי לקבל את טענת המשיב כי שבועתו לארגון הינה מהשפה אל החוץ וכי התנהלותו מצביעה על היעדר מסוכנותו. כך למשל, לגבי האישום השני עולה מהודעתו של המשיב מיום 6.12.2012, גליון מס' 3, כי אמנם בשלב מסוים הוא הותיר את בקבוק התבערה על הארץ ועזב את המקום, אלא שעשה כן רק לאחר ששהה בחברתם של חברי החוליה שנדברו ביניהם להשליך בקבוקי תבערה על כוחות צה"ל בעת שחברי החוליה היו בעיצומן של פעולות הכנה, במסגרתן אספו בקבוקים ומילאו בהם בנזין והטמינו בהם פתיל לצורך הדלקתם. בסמוך לאחר מכן המשיב אף פנה לעבדאללה וביקש ממנו,

לאחר שהבקבוק היה מלא בחומר בערה ומוכן להפעלה (שורות 75-73), כי יראה לו כיצד עושים שימוש בבקבוק התבערה. סבורני, כי גם אם המשיב לא השתתף בפעולות ההכנה – ואיני קובע בעניין זה דבר – הרי שבקשתו כי עבדאללה יראה לו כיצד להשתמש בבקבוק התבערה, שהיה מוכן להפעלה, מצביעה על מוכנותו להוציא לפועל את מטרות החוליה ויעדיה גם אם בסופו של דבר התחרט ועזב את המקום. סבורני כי צודקת העוררת בטענתה כי התנהגות זו מצביעה על כוונה ואותה קשה לתרץ אך ורק בהתאהבות נעורים באחותו של עבדאללה.

17.

זאת ועוד, העובדה כי עבדאללה שאל את המשיב ובהאא האם האדם שרץ למולם הוא יהודי, במסגרת אירועי האישום השלישי, הייתה צריכה להדליק אור אדום אצל המשיב שכן הוא היה מודע לכך שעבדאללה הוא חבר בחוליה שמטרתה לפגוע ביהודים אזרחי מדינת ישראל. בהודעת המשיב מיום 25.11.2012 יש תמיכה בכך שהוא חשד מבעוד מועד כי עבדאללה מתכוון לפעול כנגד יהודים בבאר-שבע ואף היו ביניהם חילופי דברים בנושא בסמוך לפני הדקירה:

"והלכנו בערך 100 מטר מסורוקה, ובדרך ראינו גבר גילו 25 שנה נראה יהודי, לובש מכנס קצר וחולצה קצרה, עושה ספורט ורץ לכיוון שלנו על המדרכה, ועבדאללה עצר את הבחור והתחיל לשאול אותו "איפה, זה, זה" והבחור לא הבין מה הוא רוצה, ואני אמרתי לעבדאללה אני יודע מה אתה רוצה ..." (ההדגשה אינה במקור – י.ד.) (גליון 2, שורות 44-41).

יתר על כן, החוקר שאל את המשיב האם "עבדאללה אמר לפני שדקר את האיש שהוא הולך לבצע פיגוע או לדקור מישהו?". המשיב ענה: "לא דיבר בדיוק, רק אמר שהוא רוצה לעשות בעיה, אך צחק ואמר שהוא מתבדח".

לכך יש להוסיף כי בדיון שלפני לא הכחיש בא כוח המשיב כי עובר לדקירה האזינו חברי החוליה על ספסל ליד בית החולים סורוקה למשדר רדיו בו דווח על פגיעה באישה ברצועת עזה במסגרת מבצע "עמוד ענן".

על רקע המקובץ לעיל סבורני כי המשיב יכול היה לדעת אודות כוונתו של עבדאללה וחרף זאת נשאר עם חברי החוליה במקום באופן שיש בו לטעמי להצביע על כוונותיו האידיאולוגיות לכאורה של המשיב.

18.

לא זאת אף זאת, מסוכנותו הרבה של המשיב ונאמנותו לכאורה לארגון ולמטרותיו נלמדים דווקא מהתנהלותו לאחר הדקירה מושא האישום השלישי. אין בידי לקבל את טענת המשיב כי התנהגותו לכאורה אינה עולה כדי סיוע לאחר מעשה. מהודעותיו של המשיב עולה כי הוא דאג למלט את עבדאללה ובהאא מהמקום. כך, בתחילה ניסה המשיב להתקשר מספר פעמים לקרוב משפחתו כדי שיסיע את חברי החוליה למקום מבטחים ומשזה ניתק ולא ענה לשיחותיו של המשיב עלו השלושה בצוותא על רכב שהזדמן למקום. דא עקא, שהשלושה נסעו למתחם אבו קוידר שם מתגורר המשיב ולא למקום אחר. המשיב שהה במחיצת השניים בביתו של עאטף משך שלוש שעות חרף העובדה כי היה עד לכך שעבדאללה דקר יהודי במסגרת פעולה חבלנית ויום למחרת אף היה שותף למנוסתם של השניים לשטחי הרש"פ. דומני, כי התנהלות זו אינה יכולה להיות מוסברת על רקע "רומן נעורים" בלבד ונדמה כי שורשיה נטועים במניעים אידיאולוגיים, כך לכאורה.

19.

אכן שיקולי המעצר בעניינם של קטינים שונים מאלו המוחלים בעניינם של בגירים

[ראו למשל: בש"פ 7947/10 פלוני נ' מדינת ישראל (3 .11.2010), פסקה 22]. על כך כמובן לא חלקה העוררת. זאת ועוד, מעצרו של המשיב עד תום ההליכים אינה עולה בקנה אחד עם המלצת שירות המבחן אשר ברגיל יש לתת לה משקל ממשי בעניינם של קטינים [ראו והשוו: ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (28.3.2009), פסקה 27 לחוות דעתי]. אלא שבמקרה דנן מדובר בקטין על סף הבגירות שהינו בן 17 וחמישה חודשים. זאת ועוד, נסיון החיים מלמדנו כי ארגוני הטרור משתמשים ב"חוליה החלשה" בחברה על מנת להגשים מטרותיהם. על האוכלוסיות המוחלשות הניתנות לפיתוי והשפעה בידי ארגוני הטרור נמנים גם קטינים ואף זה שיקול שיש להביאו בחשבון בעת החלטת מעצרם של קטינים בעבירות שבנדון. המניע האידיאולוגי הלכאורי שביסוד מעשיו של המשיב אינו מאפשר לטעמי שחרורו לחלופת מעצר על אף המלצת שירות המבחן לנוער וחרף התרשמותו של בית המשפט המחוזי מהמפקחים ומתנאי החלופה.

20.

מכל הטעמים דלעיל, סבורני כי דינה של החלטת בית המשפט המחוזי בנוגע לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר להתבטל ולפיכך אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.