בש"פ 4128/13 מיכאל ביטון נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אברהם – סג"נ), במ"ת 178-03-13,

מיום 23.5.2013, אשר בגדרה קיבל בית-המשפט את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

2.

ביום 1.3.2013, הוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום נגד העורר ונגד שני נאשמים נוספים, אבי בוסקילה (להלן: הנאשם 2 ); ושמעון אלקבץ (להלן: הנאשם 3 ), המייחס להם את העבירות הבאות: רצח, לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; עבירות בנשק, לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא לחוק העונשין; ועבירות בנשק, לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק העונשין.

כתב האישום, אשר הוגש נגד העורר והנאשמים 2 ו-3 (להלן: הנאשמים ), עניינו בקשירת קשר לרצוח את איתי גורן (להלן: המנוח ), והוצאתה של תוכנית הקשר מהכוח אל הפועל. זאת, על רקע סכסוך שפרץ בין מקורבו של הנאשם 3, איתן חנני (להלן: חנני ) לבין אדם בשם אודי נחום (להלן: נחום ) שהיה חברו של המנוח. סכסוך זה גלש, במהלך שנת 2008, לכדי עימות אלים במסגרתו ירה המנוח בחנני ופצע אותו ברגלו. מכתב האישום עולה, כי בשל אותו סכסוך, קשרו הנאשמים, כולם חברים אשר גדלו יחדיו במגדל העמק, קשר לרצוח את המנוח.

לפי עובדות כתב האישום, עובר ליום הרצח, הוא יום 24.5.2013, נקטו הנאשמים במספר צעדים מקדימים במטרה להוציאו אל הפועל, ובכלל זה: הצטיידו באקדח ובבגדי הסוואה (אשר ישמשו את הנאשם 3); ביצעו תיאום טלפוני של פעולותיהם; והגיעו למגדל העמק.

בהמשך לכך, ביום 24.5.2013, בשעה 13:30, או בסמוך לכך, עזבו כל הנאשמים, יחדיו, את מגדל העמק ברכב מסוג מאזדה, השייך לאמו של הנאשם 2 (להלן: המאזדה ), כשבאמתחתם אקדח ובגדי הסוואה, ושמו פעמיהם אל פיצוציית " המקום " (להלן: הפיצוצייה ) השוכנת בבית שאן, ואשר הייתה בבעלותו של המנוח. בהתקרבם למקום היעד, ערכו הנאשמים סיור ברחובות הסמוכים, כדי להכין נתיב בריחה. בהמשך, החנה הנאשם 2, אשר נהג בָמאזדה, את הרכב ליד הפיצוצייה, ואילו הנאשם 3 יצא מהרכב וצעד לעבר הפיצוצייה, כשהוא לבוש בבגדי הסוואה, מצויד בָאקדח ופניו רעולות.

באותו זמן, נסעו הנאשם 2 והעורר לרחוב סמוך, שם החנה הנאשם 2 את המאזדה, והשניים המתינו יחדיו לשובו של הנאשם 3. בינתיים, הגיע הנאשם 3 אל הפיצוצייה, בה נכחו באותה עת המנוח ומור כנפו (להלן: מור ), דרך את אקדחו, כיוון אותו אל עבר המנוח וסחט את ההדק 3 פעמים, ואולם האקדח לא ירה. במקום התפתח מאבק, במהלכו הדפו המנוח ומור את הנאשם 3 אל מחוץ לפיצוצייה. המנוח הסתער בידיים חשופות על הנאשם 3, החמוש באקדח, ותוך כדי המאבק, הצליח הנאשם 3 לירות מספר יריות, שאחת מהן פגעה בחזהו של המנוח, גרמה נזק חמור לליבו ולריאתו השמאלית, ולבסוף הביאה למותו. לאחר הירי, נמלט הנאשם 3 אל עבר רכב המאזדה, כאשר במקביל נהג הנאשם 2 את הרכב לעברו. מיד לאחר מכן, נכנס הנאשם 3 אל הרכב וכל הנאשמים נמלטו בנסיעה מהמקום.

הבקשה למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם.

בבקשת המעצר טענה המשיבה, כי יש ברשותה ראיות, לכאורה, להוכחת אשמתם של הנאשמים, ובכלל זה: מחקרי תקשורת, המוכיחים את דבר הימצאותם של כל הנאשמים במגדל העמק, בשלב ביצוע הפעולות המקדימות לרצח עצמו, ולאחר מכן, נסיעתם של הנאשמים לכיוון בית שאן; תצלומי מצלמות אבטחה, המתעדים את נסיעתם של הנאשמים אל עבר מקום ביצוע הרצח, לרבות חלק ממסלול הימלטותם; וכן עדויות של עדי ראיה, אשר זיהו את הנאשמים בקרבת זירת הרצח.

בהתייחסה למסוכנותם של הנאשמים, טענה המשיבה בבקשתה, כי כל אחד מהם הינו בעל עבר פלילי כמפורט להלן: העורר הורשע בעבירת אלימות אחת ונשפט בגינה ל-20 חודשי מאסר בפועל; לחובתו של הנאשם 2, קיימות שלל הרשעות בגין ביצוע עבירות מגוונות, וביניהן עבירות אלימות, בגינן נגזרו עליו שלושה עונשי מאסר (האחד לתקופה של 10 חודשים, האחר למשך 40 יום, והשלישי רוצה בדרך של עבודות שירות); לנאשם 3 עבר פלילי הכולל מספר הרשעות, ובכלל זה עבירות אלימות. כמו-כן, צוין, בנוגע לנאשם 3, כי נכון לזמן הגשת הבקשה, הוא עצור עד לתום ההליכים נגדו, בתיק אחר (ת"פ 36841-09-12). עוד נטען, כי בשל עונש מאסר העולם, הרובץ לפתחם של מבצעי עבירת הרצח, ובשל השימוש שנעשה בנשק חם (אקדח) לביצוע הרצח, קיימת עילת מעצר הנעוצה במסוכנותם הסטטוטורית של הנאשמים, בהתאם לסעיפים 21(א)(1)(ג)(1) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), בהתאמה.

לבסוף, נטען כי שתיקתם של הנאשמים בחקירותיהם, מעידה אף היא על מסוכנותם, וכאשר מדובר במי שנאשם בביצוע עבירות חמורות, אשר קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ובוחר לשתוק ואינו מנסה להפריך את חזקת מסוכנותו, אין לשחררו לחלופת מעצר.

החלטתו של בית משפט קמא

4.

טרם שניתנה החלטתו של בית המשפט בבקשה, הסכימו באי כוחם של הנאשמים 2 ו-3, אשר היו נתונים ממילא, באותו מועד, במעצר בשל פרשות אחרות, להארכת מעצרם של השניים עד לתום ההליכים נגדם, כך שהחלטתו של בית המשפט נסובה סביב שאלת מעצרו של העורר בלבד.

5.

ביום 23.5.2013, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה והאריך את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. בפתח החלטתו, ציין בית משפט קמא, כי הראיות עליהן מתבססת המשיבה בבקשתה, הינן ראיות נסיבתיות, בהעדר ראיות ישירות, להוכחת אשמתם של מי מהנאשמים. אף-על-פי-כן, מצא בית המשפט, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתם של הנאשמים, והעורר ביניהם, כפי שיפורט להלן.

בית המשפט ציין בהחלטתו כי, בשנת 2008 אירעה תקרית אלימה, שהייתה שיאו של סכסוך על רקע רומנטי, שהתגלע בין חנני לבין נחום, כאשר באותה תקרית פצע המנוח את חנני בירית אקדח. חנני הוא חברו משכבר הימים של הנאשם 3, ובין כל הנאשמים, אשר גדלו יחדיו במגדל העמק, מתקיימים קשרי חברות. לטענת המשיבה, בבסיסו של הקשר לרצוח את המנוח עומדים, רצונו של חנני לנקום במנוח; היכרותו של חנני עם הנאשם 3; וחברותם של הנאשמים. עוד טענה המשיבה, כי חנני העביר לנאשם 3, סכום של 18,000 ₪, אשר היווה תשלום בעבור הרצח.

מנגד, טענו באי כוחם של הנאשמים, כי המנוח היה " דמות שנואה במיוחד בבית שאן " ולרבים היה מניע לרציחתו. בית המשפט קבע, כי המניע לרצח, אינו נמנה על יסודות העבירה, ולכן, ככל שיוכח, יהיה בו אך כדי לשמש חיזוק ראייתי להוכחת יתר יסודות העבירה, ואין צורך להכריע בשאלת המניע בשלב זה.

בהמשך, התפנה בית המשפט לבחון את הראיות הנסיבתיות הנוגעות לרצח עצמו. אין חולק, כי הרצח בוצע ביום 24.5.2013 בשעה 14:15. מאיכוני מכשירי הטלפון הניידים של הנאשמים עולה, כי בבוקר יום הרצח נכחו שלושתם במגדל העמק, וממחקרי התקשורת של מכשיר הטלפון הנייד של הנאשם 2 נלמדים הפרטים הבאים: בשעה 12:47 ובשעה 14:20, נשלחו למכשיר זה שתי הודעות טקסט על-ידי חברתו דאז של הנאשם 2, שירה בוסקילה (להלן: שירה ), בהן נדרש הנאשם 2 להשיב לאמו את מכוניתה; באותו יום, בין השעות 14:13-13:30 לערך, אוכן המכשיר, כשהוא נע ממגדל העמק לבית שאן דרך עפולה ותל יוסף; משיחת טלפון שביצע העורר, באמצעות המכשיר, לגרושתו, סנדרה ביטון (להלן: סנדרה ), כמו-גם מהודעתה, עולה כי בשעה 13:58, מסר לה העורר כי הוא נוסע אל עבר בית שאן. בנוסף לכך, שלומי סאלם (להלן: סאלם ), שהינו מכר של הנאשם 2, זיהה אותו זמן קצר לפני הרצח, כשהוא נוהג ליד זירת העבירה במכונית " בצבע שמפנייה ", העונה לתיאורה של המאזדה. מכל אלה, הסיק בית המשפט כי ביום הרצח נסעו, לכאורה, העורר והנאשם 2 יחדיו לבית שאן, במכונית מסוג מאזדה בצבע בהיר, השייכת לאמו של הנאשם 2.

בהמשך החלטתו, סקר בית המשפט את האירועים הבאים, אשר תועדו במצלמות אבטחה: מכונית מסוג מאזדה נצפתה כשהיא נוסעת בקרבת מקום הרצח, ממשיכה לרחוב צדדי סמוך, כאשר בשלב זה יוצא ממנה אדם " לבוש שחורים ". המאזדה נוסעת חזרה אל עבר זירת הרצח וחונה בסמוך למקום. מהמאזדה יוצא הנאשם 2, הוא משוחח בטלפון, ולאחר מכן הוא מטיל את מימיו ברחוב. במקביל, מתקדם אדם לבוש שחורים אל הפיצוצייה כשפניו רעולות, ומנסה לירות במנוח ללא הצלחה. בין השניים מתפתח עימות, במהלכו יורה הרוצח במנוח בחזהו, ומיד נמלט אל המאזדה (הליכתו של הרוצח אל עבר היעד כשבידו אקדח, עלתה גם בהודעותיהם של מספר עדים); המאזדה על שלושת נוסעיה עוזבת את בית שאן ומגיעה למגדל העמק (כך עולה גם מאיכון הטלפון הנייד של הנאשם 2).

עוד קבע בית המשפט, כי דבר זיהויו של הנאשם 2, כמי שנהג בָמאזדה, נלמד מההתאמה בין לבושו כפי שנצפה בסרט האבטחה, ללבושו בסרט וידאו, בו תועד, בבוקרו של אותו יום, על-ידי שירה. עוד נקבע, כי יש בשריפת המכשיר הנייד על-ידי הנאשם 2, כדי לחזק את התשתית הראייתית נגדו, עקב היותו של המכשיר בגדר ראיה מפלילה.

המשיבה הציגה את הראיות הבאות המצביעות, לשיטתה, על היותו של הנאשם 3 הרוצח: במהלך המאבק בין המנוח לבין הרוצח, נשמט מראשו של הרוצח כובע. עד ראיה בשם יהודה חי (להלן: יהודה ) זיהה את הכובע שנותר בזירה ככובע שנפל מראשו של הרוצח; בדיקת ד.נ.א. אישרה כי מקורה של אחת הדגימות שנלקחו מהכובע, היא בנאשם 3; מבנה גופו של הרוצח תואם לזה של הנאשם 3; ועד ראיה, בשם מאיר מלכה (להלן: מלכה ), זיהה " אדם לבוש שחורים ורעול פנים " רץ אל עבר מכונית המאזדה, בה ישב צמד אנשים, ונכנס לתוכה.

בהחלטתו, התמודד בית משפט קמא עם שני ראשים של טענות מצד באי כוחם של הנאשמים. ראשית, מצא בית המשפט כי סבירות טענתו של הנאשם 3, לפיה יש ברשותו כובעים רבים, אותם הוא נוטה לאבד מעת לעת, קלושה ולשיטתו של בית המשפט, אין בה די כדי ליצור ספק סביר באשמתו. שנית, בנוגע לטענות לגבי חוסר התאמה בין מבנה גופם של העורר ושל הנאשם 3 לבין תיאוריו של מלכה בהודעותיו, קבע בית המשפט, כי אין בכך כדי " לשלול את הוכחת נוכחותו של [העורר]

במכונית, הנלמדת מן הראיות עליהן עמדנו לעיל ".

עוד ציין בית המשפט בהחלטתו כי, ככלל, שמרו הנאשמים על זכות השתיקה במהלך חקירתם, דבר שיש בו כדי לחזק את ראיות התביעה.

בנוסף, נדרש בית המשפט להודעת גרושתו של העורר, לפיה בשיחת הטלפון ביניהם מסר לה העורר, כי הוא מגיע לבית שאן כדי להיפגש עם בנו. עקב שתיקתו של העורר בחקירותיו, נקבע, כי אין בשיחה זו, כדי להועיל לו, וכי אפשר שמדובר בניסיון ליצור " הסבר תמים " מצד העורר להימצאותו בבית שאן, במידה שיתגלה הדבר. מכל מקום, אין מחלוקת כי העורר לא פגש את בנו באותם יום.

6.

מן המקובץ הסיק בית המשפט, כי יש בראיות הנסיבתיות שהוצגו כנגד

הנאשמים כדי ליצור תשתית ראייתית לכאורית, המבססת את הנטען בכתב האישום. בהקשר זה, הדגיש בית המשפט, כי למרות שהנאשם 3 הוא שביצע את הרצח בפועל, הרי שיש לראות כל אחד מהנאשמים, כמי ש" נטל חלק [...] במעשה ".

אשר לשאלה בדבר חלופת מעצר בעניינו של העורר, נקבע כי לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר " יהיו התנאים המגבילים שיוטלו עליו אשר יהיו ", וזאת, משום עברו הפלילי ולנוכח חזקות המסוכנות הסטטוטוריות, אותן ציינה המשיבה בבקשתה.

סיכומו של דבר, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

עררו של העורר

7.

ביום 10.6.2013, הגיש העורר, באמצעות בא-כוחו, עו"ד דורון נוי, את הערר, המונח לפניי. בא-כוחו של העורר הדגיש, כי עסקינן בתיק בו כל הראיות נגד העורר הינן נסיבתיות, ולכן, המסקנה המפלילה צריכה לגבור " באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית ", דבר שאינו מתקיים בעניינו של העורר.

בטיעוניו בפניי התייחס בא כוחו של העורר לראיות הנסיבתיות, עליהן התבסס בית המשפט קמא, נטען כלהלן:

א.

נטען, כי אין להסתמך על הודעתה של סנדרה אשר מסרה כי העורר התעתד להגיע לבית שאן על מנת להיפגש עם בנו, כדי לקשור את העורר לרצח. אדרבא, לשיטת העורר יש להודעה זו משקל מזכה, היות שהיא מצביעה על הסבר תמים למעשיו של העורר בבית שאן.

בהמשך לכך, הוצע על ידי הסנגור הסבר חלופי למסקנת בית המשפט לגבי נוכחותו של העורר ברכבו של הנאשם 2. לפי הסבר זה, ברכבו של הנאשם 2 נכחו ארבעה אנשים, וביניהם העורר. ואולם, בשעה 13:58, כאשר נערכה שיחת הטלפון בין סנדרה לעורר, במהלכה התנגדה סנדרה להתיר לעורר להיפגש עם בנו, עזב העורר את הרכב וחזר בגפו למגדל העמק. בא כוחו של העורר הזכיר כי העורר וסנדרה היו באותה עת בעיצומו של הליך גירושין קשה, ולפיכך, לא מן הנמנע כי בהודעתה, מבקשת סנדרה להפלילו.

ב.

אשר להודעתו של העד מלכה, נטען כי יש בה כדי לתמוך בטענתו של העורר, כי אין לו כל מעורבות ברצח, כיוון שמלכה מסר כי ראה אדם " שמן " יושב במושב האחורי של מכונית המילוט, בעוד שהעורר הינו בעל מבנה גוף רזה.

ג.

בנוסף, נטען על ידי בא כוחו של העורר כי אין ראיות מספיקות גם לגבי מעורבותם ברצח של יתר הנאשמים. אמנם, הנאשם 2 אינו חולק על עצם הימצאותו בבית שאן במועדים הרלבנטיים לרצח, אלא שיש בידיו הסבר תמים לכך, כיוון שבאותה שעה הוא מסר הזמנות לחתונתו, למכריו בעיר. עוד נטען, כי התנהגותו של הנאשם 2 באותו מועד, ובכלל זה, חשיפת פניו ברבים, אינה מתאימה למי שמשמש נהג רכב המילוט, ושותף לדבר הרצח.

נטען בנוסף, כי מהודעתו של מלכה לא עולה כי הנאשם 3 הוא הרוצח, וכי תיאוריו של מלכה לגבי רכב המילוט ולבושו של הנהג אינם את תואמים את חזותה של המאזדה ותיאורו של הנאשם 2.

ד.

לגבי רכב המילוט, נטען כי איכות תמונות מצלמות האבטחה, אשר תיעדו את נסיעתו, " ירודה ביותר ", כך שלא ניתן לזהות, האם מדובר בָמאזדה המדוברת, שכן זיהוי הרכב נעשה בהתבסס על מאפיינים שאינם ייחודיים לו, ויש בהם כדי לתאר רכבים רבים אחרים. מסיבה זו, כך נטען, לא קבע המומחה מטעם המשיבה כי מדובר בָמאזדה שהייתה ברשותו של הנאשם 2, אלא במכונית שעשויה להיות מאזדה מאותו דגם. בהמשך, נטען כי עקב איכותם הירודה של סרטי האבטחה, אף לא ניתן לזהות את הנאשם 2, כָאדם היוצא מרכב המילוט ומשוחח בטלפון.

ה.

לבסוף נטען, כי הנאשם 3 סיפק הסבר מניח את הדעת, בנוגע לבדיקת הד.נ.א. אשר קשרה אותו לכובע שנמצא בזירת הרצח, לפיו הוא איבד כובעים רבים, עובר לרצח, באזור בית שאן. וזאת, גם לנוכח העובדה שבבדיקה נמצאו בכובע עצמו פרופילים של אנשים נוספים, זולת הנאשם 3.

לאור הדברים האלו, נטען על-ידי בא כוחו של העורר, כי הראיות הנסיבתיות, אשר לשיטת המשיבה קושרות את העורר לרצח, פועלות דווקא לזכותו, ולמצער יתכנו תזות חלופיות רבות הנובעות מאותן ראיות, המתיישבות עם חפותם של כל הנאשמים. על-כן, מבקש העורר לקבל את הערר ולהורות על שחררו ממעצר.

8.

בתגובתו לערר, ציין בא כוח המשיבה, כי גרסתו של הנאשם 2, באשר לסיבת הימצאותו בבית שאן בזמן הרצח, הינה גרסה חדשה, אשר הועלתה לראשונה במסגרת הערר. הובהר, כי להסבר זה קדמה שתיקה במשטרה, והדבר לא עלה בין כלל טיעוניו של הנאשם 2, במהלך הדיון בפני בית משפט קמא. עוד נטען, בהקשר זה, כי מדובר בהסבר בעייתי – שכן הנאשם 2 זוהה על ידי חברו סאלם בקרבת הפיצוצייה, הוא נופף לו לשלום, ובמקום למסור לו את ההזמנה במקום, הוא הזמינו (כך עולה מעדותו של סאלם), כחצי שעה לאחר מכן, בשיחת טלפון. לגישת המשיבה המדובר בטענה אבסורדית, לפיה הנאשם 2 נסע לבית שאן במטרה לחלק הזמנות לחתונתו, כשלבסוף, כאשר הוא כבר נמצא בעיר, הוא מעדיף לבצע את ההזמנה בשיחה טלפונית, על פני מסירת ההזמנה, אישית למכרו.

אשר לראיות הקושרות את העורר לרצח, נטען כי שיחת טלפון, אשר נערכה ברכב המילוט, 12 דקות לפני ביצוע הרצח, ובוצעה באמצעות מכשירו של נהג המילוט, מעידה על יחסי קרבה מחשידים בין העורר לנאשם 2, ובלשונו של בא כוח המשיבה, " כאשר נוסעים לבצע רצח לא מסיעים טרמפיסטים ". עוד נטען, כי הודעתו של מלכה; סרטי האבטחה; ואיכון המכשיר הנייד של הנאשם 2, שוללים את ההסבר החלופי שהוצע על ידי העורר, לפיו בזמן הנסיעה לבית שאן שהו ארבעה או חמישה אנשים ברכבו של הנאשם 2, והעורר, שבקשתו להיפגש עם בנו סורבה על-ידי גרושתו, עזב את הרכב באזור תל יוסף.

לפיכך התבקשתי לדחות את הערר.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בחומר המונח לפניי, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי לידי מסקנה, כי דין הערר להידחות. להלן אפרט את נימוקיי למסקנה זו.

10.

מטבע הדברים, יוקדש החלק הארי של הדיון לבחינת דיותה של התשתית הראייתית שהוצגה נגד העורר, במסגרת הליך המעצר עד לתום ההליכים. אפתח, עם זאת, בהתייחסות למסגרת הנורמטיבית המשלבת את סוגיית הראיות הנסיבתיות באופן כללי, עם הוראות סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. בהמשך לדיון בהיבטים הנורמטיביים, אפנה לבחינת הראיות במקרה דנן, ואבחן את השאלה עד כמה יש בכוחן להציג תשתית ראייתית לכאורית, להוכחת אשמתו של העורר.

המסגרת הנורמטיבית

11.

לנושא הראיות הנסיבתיות נדרשתי, בין היתר, בע"פ 60/12 עמר נ' מדינת ישראל

(7.11.2012), שם ציינתי כי:

"ראיה נסיבתית הינה ראיה שממנה ניתן, על דרך ההיסק ההגיוני, להגיע למסקנה בדבר קיומה של עובדה הטעונה הוכחה [...]. בית משפט זה עמד, לא אחת, על כך, שכוחן של ראיות נסיבתיות, כמוהו כמשקלן של ראיות ישירות וכי ניתן לבסס עליהן הרשעה [...] יחד עם זאת, נקבע כי הדבר יעשה לאחר שבית המשפט נתן את דעתו למכלול הראיות הנסיבתיות שהובאו בפניו והעמיד את הסבריו של הנאשם, במבחן ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים, ולאחר זאת הגיע למסקנה, יחידה וחד משמעית, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם [...]".

ובהמשך:

"לעיתים, עשויה הרשעה בדין להתבסס על מקבץ של ראיות נסיבתיות, שגם אם בכל אחת מהן, כשלעצמה, לא די כדי להוכיח את האשמה, משקלן המצטבר מכריע את הכף ומוביל להרשעה [...]" (שם, בפסקאות 27 ו-28, וראו לעניין זה, את חוות דעתו המקיפה של השופט י' דנציגר בע"פ 8279/11 מור נ' מדינת ישראל (1.7.2013)).

12.

סעיף 21(ב) לחוק המעצרים מורה, כי בית המשפט יאריך את מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, במידה שמצא, לאחר שמיעת טענות הצדדים, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו. הפסיקה יצקה תוכן נוסף בסעיף זה, בקובעה מבחן להערכת דיותה של תשתית ראייתית זו, בדמות קיומו של סיכוי סביר, כי החומר הראייתי הלכאורי יהיה בעל פוטנציאל מספק כדי להביא, לאחר עיבודו ב" כור ההיתוך של ההליך הפלילי ", להרשעתו של הנאשם (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147 (1996); בש"פ 5919/12 נחמיאס נ' מדינת ישראל

(4.9.2012); בש"פ 5684/12 מדינת ישראל נ' טלאלקה שהר (23.7.12)).

דברים אלה נכונים, אף במקום בו חומר הראיות כולו מבוסס על מארג של ראיות נסיבתיות, וזאת, בתנאי שגלומה בחומר הראייתי הנסיבתי אפשרות סבירה להרשעה בתום ההליך העיקרי (בש"פ 3255/13 חרב נ' מדינת ישראל

(20.5.2013), בפסקה 11, וראו גם: בש"פ 2911/08 שוקרון נ' מדינת ישראל

(10.4.2008); בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (4.6.2009) ; בש"פ 1636/13 קאניאוונג נ' מדינת ישראל (24.3.13) ).

13.

לא למותר הוא להביא, בהקשר הנדון, מדברי השופט נ' הנדל , ב בש"פ 5588/12 ניאמצ'יק נ' מדינת ישראל (24.9.2012), בנושא דיותן ועוצמתן של הראיות הנסיבתיות, הדרושות לשם עמידה בהוראות סעיף 21(ב) לחוק המעצרים:

"תיתכנה שלוש אפשרויות. הראשונה – הראיות לכאורה הנסיבתיות מובילות לתמונה ברורה של תוצאה הגיונית אחת. אם כך, כמובן, עמדה התביעה בנטל. השנייה – הראיות לכאורה הנסיבתיות אינן מובילות למסקנה מרשיעה אחת, גם אם יינתן להן מלוא המשקל, ואף בהערכה שכך יהא לאחר סיום ההליך העיקרי. היה וכן, לא עמדה התביעה בנטל המקדמי לגבי אותה עבירה. השלישית – עניינה כולל גם מעין מקרה גבול. הראיות לכאורה הנסיבתיות עשויות, לאחר שיעובדו בהליך המשפטי, להביא להרשעת הנאשם, וזאת ברמה של סיכוי סביר להרשעה. אם כך, עמדה התביעה בנטל הנדרש בהליך הביניים של מעצר עד תום ההליכים" (שם, בפסקה 8).

לאחר הנחת התשתית הנורמטיבית לדיוננו, נעבור לבחינת הראיות הקונקרטיות בתיק הנדון.

בחינת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה

14.

מאחר שלא ניתן להתייחס אל הראיות המצביעות, לכאורה, על אשמתו של העורר, במנותק מיתר הראיות בעניינם של הנאשמים האחרים, אפתח תחילה בראיות הלכאוריות בנוגע למבצע הרצח ולנהג המילוט, ולאחר מכן אפנה לדון בראיות שהוצגו בעניינו של העורר.

מבצע הרצח

15.

כפי שניתן לראות מסרטי מצלמות האבטחה השונות, הרוצח נראה כשהוא צועד ברחוב לעבר הפיצוצייה, כשהוא לבוש בגדים שחורים, פניו רעולות ולראשו כובע מצחייה שחור. בסרט שצולם על-ידי מצלמת האבטחה של " פאפא פיצה " (להלן: המסעדה ), בית עסק הסמוך לפיצוצייה, ניתן לראות את הרוצח והמנוח, כאשר הם מתגוששים. תחילה נראה הרוצח, החבוש בכובע, כשהוא מועד לאחור, ומיד לאחר מכן מופיע המנוח אשר לופת אותו. הרוצח משתחרר מהאחיזה, ואגב כך השניים נופלים ארצה. בשלב זה, המסגרת השמאלית של דלת המסעדה חוסמת את מרבית התמונה. לאחר מספר שניות, נראה הרוצח, בסרט מצלמת האבטחה הנוספת של המסעדה, כשהוא נמלט מהמקום. בתמונות אלו, ניתן להבחין כי הכובע לא נמצא על ראשו של מבצע הרצח.

16.

באזור זירת הרצח, בו התחולל המאבק בין המנוח לבין הרוצח, נמצא כובע מצחייה שחור (ראו דו"ח טיפול בזירת העבירה). בהודעתו במשטרה מסר העד חי, כי זהו אותו כובע שחבש לראשו הרוצח, ואשר נפל מראשו, אגב ההתגוששות עם המנוח.

בדיקת ד.נ.א. שנערכה, אישרה כי אחת הדגימות שלוקטו מהכובע, מתאימה לפרופיל הגנטי של הנאשם 3, וכי האפשרות שמדובר באדם אחר, בעל פרופיל גנטי התואם את הדגימה, " נאמדת באחד ליותר ממיליארד ".

כשעומת עם ממצא זה, טען הנאשם 3 כי ברשותו כובעים רבים ועקב פזרנותו הרבה אובדים לו אחדים מהם. גם בחקירה נוספת, חזר הנאשם 3 על טענה זו, ותלה את נטייתו לאבד את כובעיו, בבילוייו הרבים באזור בית שאן.

נראה לכאורה, כי הסבירות שאחד מכובעיו של הנאשם 3 התגלגל בדרך המקרה לראשו של הרוצח, היא אפסית. על-כן, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, ניתן לומר כי, לאורן של ראיות לכאורה אלה, עולה " תמונה ברורה ", בדבר אשמתו של הנאשם 3 בעבירות שיוחסו לו, שכן ניתן לקשור בינו לבין הכובע, אותו חבש הרוצח בשעת ביצוע העבירה (ראו, לעניין זה, ע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל (6.3.2013))

רכב המילוט ונהגו

17.

באחד מסרטי האבטחה, ניתן לראות את מבצע הרצח, או למצער אדם המתאים ללבושו ומבנה גופו של הרוצח, כשהוא מגיח מרכב, בדרכו לזירת הפשע. קודם לכן, מתועד אותו רכב, כשהוא עובר סמוך לזירת הרצח ולאחר מכן הוא מצולם כאשר הוא נוסע ברחוב צדדי בקרבת המקום. האדם אשר נחזה להיות הרוצח, יוצא מן הרכב ומתחיל ללכת בצעידה מהירה. מיד עם יציאתו של הרוצח, נוסע הרכב מהמקום ומגיע לרחוב אחר, שם הוא חונה. מהרכב יוצא הנהג, מדבר בטלפון סלולארי ומטיל את מימיו בקרן הרחוב. על פי כל הנתונים, בדיוק בשלב הזה מתבצע הרצח. הנהג מסיים את עיסוקיו, שב לרכב, והרכב נוסע במהירות מהמקום, בהילוך אחורי. בשלב זה, הרוצח חוזר, תחילה בריצה ולאחר מכן בהליכה מהירה, למקום בו הוא יצא מן הרכב. הרכב והרוצח יוצאים מטווח מצלמות האבטחה, וכעבור כחצי דקה נראה הרכב, פעם נוספת, כשהוא נוסע ברחוב, בו חנה קודם לכן.

אין חולק כי, בבעלות אמו של הנאשם 2 מכונית מסוג מאזדה 323 בצבע מטאלי בהיר. מומחה הזיהוי מטעם המשיבה, בחן ארבע סממנים המאפיינים דגם זה, ומצא כי הם " מופיעים בכל סרטי מצלמות האבטחה עפ"י הפירוט בסיכום הממצאים ", וכי עובדה זו תומכת באפשרות כי הרכב המצולם בכל סרטי האבטחה, הינו המאזדה האמורה.

18.

בהודעתו במשטרה מסר העד סאלם, כי כארבעים דקות לפני הרצח, חלף הנאשם 2 אל מול הפיצוצייה ברכב בצבע שמפנייה, ונופף לו לשלום. עוד מסר סאלם, כי כעבור כחצי שעה טלפן אליו הנאשם 2 ושוחח עמו בקצרה.

19.

כשעה וחצי לפני הרצח וכרבע שעה אחריו, שלחה שירה, חברתו דאז של הנאשם 2 ורעייתו כיום, שתי הודעות טקסט לנאשם 2, בדרישה להחזיר לאמו את מכוניתה. בנוסף, צולם הנאשם 2 על-ידי שירה, בבוקרו של יום הרצח. חולצתו בסרטון זה, תואמת את החולצה אותה לבש נהג רכב המילוט, כאשר הוא יצא ממנו בזמן הרצח.

20.

בהודעותיו במשטרה ובשחזור המקרה, מסר העד מלכה, כי ראה אדם לבוש שחורים ורעול פנים מתקדם במהירות ברחוב ונכנס לרכב מסוג מאזדה לנטיס בצבע שמפנייה, אשר חנה בסמוך לרכבו שלו, כאשר אחת מדלתותיו פתוחה. מלכה מסר בנוסף, כי ברכב חיכו שני אנשים והוא תיאר אותם. לאחר איסופו של מי שנחזה להיות הרוצח, נסע הרכב במהירות מהמקום, תוך כדי שהוא " חותך " את רכבו של מלכה.

21.

ממחקרי התקשורת ומאיכון המכשיר הנייד של הנאשם 2 עלה, כי נאשם זה שהה בזמנים הרלבנטיים לרצח בבית שאן. כזכור, נטען בערר, לראשונה, כי הנאשם 2 אכן היה במועד זה בבית שאן, אלא שהוא סר לעיר כדי לחלק הזמנות לחתונתו.

22.

נראה לכאורה, כי תצרף הראיות בעניינו של הנאשם 2, הוא כזה המלמד על מעורבותו ברצח, ככל שהדבר נדרש בשלב דיוני זה. וזאת, חרף הטענות שהועלו בערר, הן בנוגע לקשיים בהודעותיו של העד מלכה והן בנוגע לזיהוי רכב המילוט. בשלב בו עסקינן , האדנים עליהם מתבססת התשתית הראייתית בעניינו של הנאשם 2, איתנים דיים, כדי לתמוך במסקנה בדבר מעורבותו הלכאורית של נאשם זה בביצוע הרצח.

ארחיב מעט לעניין זיהוי רכב המילוט. כזכור, נטען בערר כי עקב איכות הצילום, זיהויו של הרכב אינו וודאי ומסתמך על מאפיינים שאינם ייחודיים לרכב הנדון. עם זאת, אין חולק כי רכב בעל ארבעה סימנים, המאפיינים את דגם הרכב המדובר, מופיע בסרטי מצלמות האבטחה, והדבר מגביר, באורח נסיבתי, את האפשרות כי רכב זה והמאזדה שהייתה ברשותו של הנאשם 2, חד הם. יודגש, כי זיהוי הרכב על-ידי המומחה המשטרתי, הוא בגדר חלק אחד בלבד בתצרף הראייתי וככזה, ערכו האמיתי איננו נמדד באופן עצמאי, אלא כחלק ממקשה אחת, הנוצרת מחיבור חלקי המידע והראיות שנסקרו לעיל.

אין צריך לומר, כי במסגרת ההליך העיקרי נגד העורר ויתר הנאשמים, יעובדו כלל הראיות על-ידי בית המשפט, ויבחנו בכור ההיתוך הפלילי. לפיכך, יהיה מקום להידרש, בהרחבה, לטענות מעין אלו ולטענות נוספות, בשלב הדיון בהליך העיקרי, אך במסגרת הדיונית שלפנינו, די בחומר הקיים, כדי ליצור תשתית ראייתית לכאורית נגד הנאשם 2.

העורר

23.

לאחר בחינת הראיות לכאורה בעניינו של הנאשם 3 ושל הנאשם 2, אעבור לבחון את עניינו של העורר.

ממחקרי התקשורת עולה, כי כשעה וחצי לפני הרצח, ניהלה חברתו של העורר, מוריה סוויסה (להלן: מוריה ), שיחת טלפון, שנמשכה קרוב ל-10 דקות, אל מכשיר טלפון נייד אשר מזוהה עם הנאשם 3. בהודעתה במשטרה טענה מוריה, כי במועד ביצוע שיחת הטלפון הנ"ל, היא לא הכירה כלל את הנאשם 3. מכאן ניתן להסיק, כי מוריה דיברה כ-10 דקות עם העורר בטלפון נייד אשר שימש את הנאשם 3, שעה שהוא ונאשם זה, נמצאו יחדיו, פחות משעה וחצי לפני ביצוע הרצח.

24.

בשעה 13:37, התקיימה שיחת טלפון, אשר נמשכה למעלה מ-18 דקות, ממכשיר הטלפון הנייד אשר שימש את נאשם 2, בין העורר למוריה. המכשיר אוכן באותו זמן באזור עפולה מערב. מהודעתה של מוריה במשטרה עולה, כי אכן מדובר בשיחה שהיא ניהלה עם העורר. כ-5 דקות מתום השיחה עם מוריה, התבצעה מאותו מכשיר שיחה נוספת שקיים העורר, הפעם עם סנדרה, גרושתו. במועד זה, אוכן המכשיר באזור תל יוסף. מהודעתה של סנדרה עולה, כי בשיחה זו, היא שוחחה עם העורר על האפשרות לפגוש את בנו בבית שאן, שם היא מתגוררת עם בנם המשותף.

כזכור, הרצח התרחש בבית שאן, לאחר פחות מרבע שעה ממועד שיחה זו, כאשר באותה שעה אוכן המכשיר הנייד של הנאשם 2, בעיר בית שאן.

25.

מהחומר הראייתי שפורט לעיל, מצטיירת התמונה הלכאורית הבאה: כשעה וחצי עובר לרצח, שהה העורר באזור מגדל העמק, במחיצתו של מי שנחשד, לכאורה, להיות הרוצח, וניהל שיחה טלפונית שנמשכה כ-10 דקות, עם חברתו, באמצעות מכשיר הטלפון הנייד השייך לנאשם 3. בהמשך, ניהל העורר שתי שיחות טלפון אישיות, בזו אחר זו, במשך יותר מ-20 דקות במצטבר. כל זאת, באמצעות " מכשיר מבצעי ", אשר הנאשם 2 השתמש בו בצורה מושכלת בזמן הרצח, ולאחריו, הוא דאג להשמידו. אל ראיות אלה, מתווספת שתיקתו של העורר במשטרה, דבר המחזק, כמובן, את התשתית הראייתית נגדו.

26.

בתשובה לבקשה להארכת מעצרו עד לתום ההליכים, ניסה העורר להיבנות מדבריה של סנדרה וטען כי יש בהם כדי לספק הסבר תמים, לעצם נוכחותו בבית שאן. אלא שבית משפט קמא סבר, בצדק, כי לנוכח שתיקתו של העורר בחקירתו במשטרה, ובשים לב לעובדה כי באותו יום לא נפגש העורר עם בנו, אין בשיחה עם סנדרה כדי לספק הסבר להימצאותו של העורר בבית שאן, ואפשר שיש בכך כדי להצביע על ניסיון, מצידו של העורר, להכין מבעוד מועד " הסבר תמים " למעשיו, באם ייתפס.

במסגרת הערר, נטען על-ידי העורר, כי גם אם נכח בָמאזדה בדרך אל זירת הרצח, אין בכך כדי להעיד כי הוא נשאר ברכב עד לתום הנסיעה. העורר העלה, בשלב זה, טענה חדשה, לפיה בשל תוכנה של שיחת הטלפון עם סנדרה, הוא החליט לשנות את תוכניותיו, לעזוב את המאזדה ולחזור למגדל העמק. את דבריו של העד מלכה, לפיהם הוא הבחין בשני אנשים ברכב המילוט, זולת הרוצח, ביקש העורר לתרץ בכך שייתכן כי נסעו 4 אנשים או יותר בָמאזדה, ממגדל העמק לבית שאן, בעוד שהוא עצמו, לא המשיך עד ליעדה הסופי של הנסיעה, שם בוצע הרצח. נראה, לכאורה, כי יש לדחות הסברים אלו.

27.

בשלב זה של הבחינה, ומבלי להכריע בדבר , נראה בעיניי כי יש בתשתית הראייתית הנסיבתית שפורטה לעיל, כדי לבסס את אשמתו של העורר.

העורר מכיר את הנאשמים 2 ו-3, הוא הגיע לביתו של הנאשם 3, ולאחר מכן, חברו השניים לנאשם 2 אשר, לכאורה, הסיע אותם לזירת הרצח. בתווך, עד למועד ביצוע הרצח, ניהל העורר שתי שיחות אישיות באמצעות " המכשיר המבצעי " של הנאשם 2. ההסבר המאוחר, לאחר השתיקה בחקירה, לפיו בתום השיחה השנייה, עזב העורר את הרכב וחזר, רגלית, למגדל העמק, נשמע כהסבר מאולץ ובלתי סביר, אשר " נתפר " לפי מידות המקרה ובהתאם להערכת הראיות שבידי המשיבה. סבורני, כי בשלב דיוני זה, יש לראות הסבר זה כלא יותר מאשר העלאת היפותזה, פורחת באוויר, שאין לה כל בסיס ראייתי.

נראה לכאורה, כי רציחתו של המנוח, לא הייתה תוצר של החלטה רגעית, כי אם מבצע מתוכנן ומתוחכם. לאור זאת, ולנוכח שתיקתו של העורר בחקירתו במשטרה (ראו בהקשר זה, בש"פ 1250/99 גבאי נ' מדינת ישראל (26.3.1999); בש"פ 7216/05

ויסאם אגבריה נ' מדינת ישראל (23.8.2005) ; בש"פ

3421/13 חמוד נ' מדינת ישראל ( 21.5.2013 ) ) ובשים לב ליתר הראיות הנסיבתיות בתיק, כפי שנסקרו לעיל, נראית, לכאורה, גרסתו של העורר – לפיה הוא נכח ברכב כנוסע תמים, אשר הצטרף במקרה לנסיעה בחברת הרוצח ונהג המילוט – כגרסה בלתי הגיונית ובלתי סבירה, ואין בה די כדי לערער, בשלב זה, את התשתית הראייתית שהוצגה על-ידי המשיבה.

28.

לאור האמור לעיל, עולה המסקנה כי המשיבה השכילה להציג תשתית ראייתית לכאורית, להוכחת אשמתו של העורר, ולכל היותר ניתן לומר כי תשתית זו מאופיינת בעוצמת ביניים, אך אין בכך כדי לסייע לעורר, כפי שיובהר להלן.

כפי שציינתי ב בש"פ 3224/13

ניאמצי'יק נ'

מדינת ישראל (8.5.2013), הרי שבשלב הדיוני בו אנו נמצאים, טרם שהחל ההליך הפלילי העיקרי, מתקיימים יחסי גומלין בין חומרת העבירה לבין עוצמת הראיות שבידי המאשימה, כאשר עסקינן בשאלת המעצר עד לתום ההליכים (שם, בפסקה 14).

כאשר מדובר בעבירת הרצח המיוחסת לנאשמים, אשר טבועה בה מסוכנות אינהרנטית, ובעיקר כשעסקינן ברצח מתוכנן ונועז, אשר בוצע בקור רוח וללא התגרות מצד הקורבן, די בעוצמת ראיות " בינונית " על מנת להורות על מעצרם של הנאשמים, ושל העורר בתוכם, עד לתום ההליכים במשפטם.

בחינת האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר

29.

מקום בו סבור בית המשפט, כי אין חלופת מעצר כלשהי, שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו של נאשם, הוא אינו מחוייב לבחון חלופת מעצר קונקרטית ( בש"פ 4187/13 בראזי נ'

מדינת ישראל ( 18.6.2013 ),

בפסקה 9, והאסמכתאות שם). סבורני, כי כך הוא הדבר בענייננו. המסוכנות האינהרנטית הטמונה בחובן של העבירות המיוחסות לעורר; חומרתן של נסיבות ביצוע העבירה; ועברו הפלילי של עורר, כל אלה מלמדים כי אין מקום לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, שכן אין בנמצא חלופת מעצר, שיש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר.

סוף דבר

30.

לאור האמור לעיל, דין הערר להידחות, והעורר יהיה נתון במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.