בש"פ 12-24 בש"פ 12-24

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט נ' סילמן) במ"ת 58937-08-23 מיום 15.11.2023 ומיום 31.12.2023, שבמסגרתן קבע בית המשפט כי התשתית הראייתית הלכאורית נגד המשיב לוקה בקשיים, ובשל חולשת הראיות הורה על מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני.

1.נגד העורר ושני נאשמים נוספים הוגש כתב אישום, המייחס להם רצח בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירות נשק (נשיאה והובלה) – עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא בצירוף סעיף 29 לחוק; הצתה – עבירה לפי סעיף 448(א) בצירוף סעיף 29 לחוק; ושיבוש מהלכי משפט – עבירה לפי סעיף 244 בצירוף סעיף 29 לחוק.

2.על פי עובדות כתב האישום, וברקע לאישומים נגד המשיב, בין שרית אחמד ז"ל, אחותו של המשיב (להלן: המנוחה), ובני משפחתה שררו יחסים מורכבים בשל אי הסכמת המשפחה לאורחות חייה ולנטייתה המינית של המנוחה. בשנת 2020 נאלצה המנוחה לעזוב את בית המשפחה בכסרא ולהתגורר במקלטים. בסוף שנת 2022 חזרה המנוחה לגור בבית אך יחסי בני המשפחה כלפיה נותרו מעורערים וביום 16.5.2023 היא ברחה מהבית, הגישה תלונה נגד אחיה איהאב והועברה למקלט. בני המשפחה והמשיב שכנעו את המנוחה לשוב והיא עברה להתגורר בבית אחותה בישוב אחר. כעבור זמן מה נאלצה המנוחה לעזוב את בית אחותה, ניסתה לברוח שוב אך אותרה על ידי בני משפחתה שביקשו שתשוב הביתה, וכך עשתה.

בשלב מסוים החליט המשיב לגרום למותה של המנוחה. לשם כך הוא יצר קשר עם השאם מורייח'י (להלן: השאם), והאחרון יצר קשר עם שאדי אבו סריא (להלן: שאדי) ועם אדם נוסף שזהותו לא ידועה (הלן: האחר). השאם, שאדי והאחר הצטיידו באקדח, ברכב גנוב מהשטחים מסוג מזדה (להלן: המזדה), ברכב נוסף מסוג טויוטה, בחומר דליק ובשני מנויי סלולר שרכשו (להלן: המנויים המבצעיים).

ביום 9.6.2023 (להלן: יום האירוע) הודיע המשיב בכזב למנוחה כי בהמשך היום ייסעו למגרש רכבים בירכא כדי להחליף לה רכב. החל מהשעה 16:00 נערכו השאם, שאדי והאחר על ציר נסיעתה של המנוחה. השאם נהג ברכב הטויוטה הלוך ושוב בציר כסרא-תפן, בעוד ששאדי והאחר המתינו ברכב המזדה כשהם רעולי פנים בדרך עפר בצומת כישור. באזור השעה 16:45 יצאה המנוחה מבית המשפחה בכסרא לכיוון ירכא. השאם הבחין בה באזור תפן ועדכן על כך את שאדי והאחר. כאשר המנוחה הגיעה לאזור צומת כישור, שאדי והאחר החלו בנסיעה מהירה לכיוונה, ניגחו את רכבה בחוזקה לעבר מעקה הבטיחות ופתחו בירי מסיבי לעברה. המנוחה הספיקה לצאת מהרכב ולברוח רגלית אבל שאדי והאחר המשיכו לירות לעברה עד שהתמוטטה. בשלב זה שאדי והאחר ברחו לכיוון מטע זיתים סמוך שם נפגשו עם השאם, הציתו את המזדה, העלימו את הנשק ואת המנויים המבצעיים ונמלטו מהמקום.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה להורות על מעצרם של המשיב, השאם ושאדי עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשה נטען, בין היתר, כי קיימות ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, לרבות צילומים ממצלמות אבטחה, גרסאות עדים, מחקר תקשורת ואיכונים ועוד; כי העבירות המיוחסות למשיב מקימות חשש סביר ששחרורו יסכן את ביטחון הציבור ולפיכך קמה עילת מסוכנות; כי קיים חשש ממשי מפני שיבוש הליכי משפט; וכי למשיב שלוש הרשעות קודמות, ובהן מאסר בפועל שריצה בשנת 2021 בשל איומים ברצח שהפנה כלפי המנוחה.

4.בדיון ביום 2.11.2023 טענה באת כוח העוררת לקיומן של ראיות לכאורה. בהחלטה מיום 15.11.2023 קבע בית המשפט כי עיון בחומר החקירה מעלה קיומה של תשתית ראייתית שאינה חפה מקשיים וכי עוצמת המסד הראייתי חלשה. בא כוח המשיב הציג בשלושת הדיונים שלאחר מכן חלופות מעצר ונשמעו המפקחים המוצעים. ביום 3.12.2023 בית המשפט הפנה את המשיב לקבלת תסקיר שירות המבחן. ביום 21.12.2023 התקבל התסקיר, ממנו עלה כי למשיב שלוש הרשעות קודמות בגינן נידון לשני מאסרים בפועל; כי המשיב בעל התנהלות מניפולטיבית והשלכתית, נוקשות חשיבתית וללא יכולת התבוננות על צרכי האחר; כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות חוק או פוגענית; וכי המפקחים המוצעים נקטו בעמדה מגוננת כלפי המשיב, והתקשו להכיר בדפוסים תוקפניים או בעייתיים אצלו. על כן, שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרור המשיב. בדיון ביום 26.12.2023 הורה בית המשפט על קבלת חוות דעת של מינהלת האיזוק האלקטרוני, ובדיון ביום 31.12.2023 הורה על העברת המשיב למעצר בפיקוח אלקטרוני.

על ההחלטות מימים 15.11.2023 ו-31.12.2023 הוגש הערר שלפניי. יצוין כי לבקשת העוררת, עיכב בית המשפט המחוזי את החלטתו עד ליום 2.1.2024 ובאותו יום התקיים דיון בפניי, בסיומו הוריתי על מעצר המשיב עד להחלטה אחרת.

5.בערר נטען, בעיקרם של דברים, כי מקבץ הראיות הנסיבתיות הקיימות בעניינו של המשיב מוביל למסקנה לכאורית בדבר סיכוי סביר להרשעתו ברצח המנוחה, ועל כן, שגה בית משפט קמא בהחלטתו. העוררת טענה כי למשיב מניע לרצח; כי הוא זה שיזם את יציאת האחות ברכבה ביום האירוע באמצעות אמתלת שווא; כי נמצא קשר בין המשיב להשאם; וכי שתיקתו הרועמת של המשיב בחקירה מחזקת את האמור שכן לא הציג הסבר חלופי הגיוני למצרף הראיות הנסיבתיות נגדו. עוד צוין כי העוררת ערה לאתגרים הראייתיים הקיימים בתיק אך לעמדתה אין בהם כדי להחליש משמעותית את התשתית הראייתית הלכאורית עד כדי העברת המשיב למעצר בפיקוח אלקטרוני, ובין היתר נטען: כי באשר להעדר קשר בין המשיב ובין השאם ושאדי סמוך לפני ואחרי הרצח, הרי שהיעדר ראיה אינו ראיה ויתכן כי התקשורת ביניהם נעשתה בזמן אחר, באמצעי אחר או במכשיר אחר; וכי על אף שמהתכתבויות המשיב והמנוחה עולה כי הוא ניסה לעזור ליישב את הסכסוך בינה ובין אחיהם איהאב, יש לזכור כי המנוחה הגישה תלונה נגד שני אחיה, כי למשיב הרשעה קודמת בשל איומים על חייה של המנוחה, וכי ישנן ראיות לחששה של המנוחה מהמשיב. לבסוף, נטען כי לפי מקבילית הכוחות, אף אם קיימת חולשה ראייתית, הרי שעילת המעצר המובהקת ומסוכנות המשיב אשר נלמדת ממעשיו המיוחסים לו; מתסקיר שירות המבחן בעניינו; ומעברו הפלילי, מספיקות בכדי להותירו במעצר מאחורי סורג ובריח.

6.אקדים אחרית לראשית ואומר כי דין הערר להתקבל. על אף שהראיות בתיק נסיבתיות בלבד, "ככלל, אין מניעה להורות על מעצר נאשם עד תום ההליכים גם כאשר בראיות נסיבתיות עסקינן, כאשר אותן ראיות יוצרות מסכת ראייתית שיכולה לבסס הרשעה" (בש"פ 1273/14 דסוקי נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (4.3.2014)). בענייננו, מצאתי כי התשתית הראייתית יכולה לבסס הרשעה, ויש בה פוטנציאל הרשעתי של ממש שמספיק למעצר המשיב מאחורי סורג ובריח. אעמוד להלן על המארג הראייתי הלכאורי:

7.ביצוע הרצח: אין מחלוקת שקיימות ראיות לכאורה אשר קושרות את השאם ושאדי לביצוע הרצח, וממילא לא בכך עוסק הערר, אך לקשר בין השניים לביצוע הרצח יש רלוונטיות לענייננו, ועל כך אעמוד להלן.

ביום 5.6.2023, ארבעה ימים לפני הרצח, השאם ושאדי הכניסו את רכב המזדה הגנוב מהשטחים לישראל – השניים זוהו במצלמות עין הנץ נכנסים לתחומי הרשות ברכב מיצובישי, ושאדי אישר כי הוא נהג ברכב; מספר טלפון המשויך להשאם אוכן סמוך לגדר המערכת; רכב המזדה תועד כשהוא נוסע אחרי המיצובישי בשטחי הרשות; ולבסוף, נמצא כי רכב המזדה הושאר בחניון אגד בכרמיאל. אותו רכב מזדה שימש את שאדי והאחר ביום האירוע לניגוח רכב המנוחה. כמו כן, שאדי זיהה את עצמו ואת השאם מגיעים ברכב המיצובישי לחנות הטלפונים ביום האירוע, ובאותו יום נרכשו בחנות זו שני מנויים מבצעיים שביצעו ביניהם שיחה במשך של כ-50 דקות, משעה 16:04 ועד השעה 16:55, בדיוק בזמן שבו השאם נהג ברכב הטויוטה הלוך ושוב בכביש כסרא-תפן, ועד אשר המנוחה מצאה את מותה; השאם אף זיהה את עצמו בצילום מצלמות האבטחה מיום האירוע בשעה 16:15 נוסע במכונית הטויוטה בכניסה לתפן. משכך, דומה כי יש ראיות לכאורה באשר לחלקם של השאם ושאדי ברצח.

8.המניע לרצח: על אף שהיו אלה השאם, שאדי והאחר אשר לכאורה ביצעו את הרצח, אין ראיות המייחסות להם כל מניע לרצח למעט היכרותם המסוימת עם המשיב. מנגד, למשיב יש גם יש מניע לרצח – אין מחלוקת כי המנוחה ברחה מבית משפחתה ושהתה במקלטים בשל חשש לחייה, משום שמשפחתה ידעה על נטיותיה המיניות והסתייגה מאורחות חייה. על אף שההגנה ניסתה לטעון כי איהאב הוא האח שממנו חששה המנוחה במיוחד, הרי שאין בכך כדי לשלול את חששה של המנוחה גם מהמשיב. חשש זה בא לידי ביטוי, למשל, בהודעת המנוחה לבת זוגתה משעה 16:46 ביום האירוע ("אז אם שלחת ואני לא עניתי יא נפש שלי שתדעי שאני אהיה איתו ואני לא יכולה את יודעת שהעיניים שלו תמיד עשר על עשר"). כאמור, המשיב הורשע בשנת 2021 בעבירת איומים לאחר שאיים כי ידקור את המנוחה. מכל האמור עולה כי לא מדובר רק בהשערות אלא בראיות של ממש שיש בהן כדי להעיד על מניע לכאורי של המשיב.

9.הקשר בין המשיב ובין השאם ושאדי: כאמור, על פי עובדות כתב האישום, המשיב הוא שהזמין למעשה את ביצוע הרצח, והשאם היה "קבלן הביצוע". מכאן השאלה מה הקשר, אם קיים כזה, בין המשיב, שהוא בעל המניע לרצח, ובין השאם ושאדי אשר לכאורה ביצעו את הרצח בפועל?

(-) קשר טלפוני: מחומר הראיות עולה שהמשיב הכיר את השאם ואף היה ביניהם קשר בעבר. כך, עלה כי בחודש ינואר 2022 המשיב והשאם נפגשו יחד עם שניים אחרים בעלי רקע פלילי, ובטלפון שנתפס אצל המשיב נמצאו שני מספרי טלפון המשויכים להשאם ונשמרו תחת שמות שונים ("הקפריסאי" ו-"G"). כמו כן, ביום 24.5.2023, כשבועיים לפני יום האירוע, המשיב התקשר למנוי המשויך להשאם. יצוין כי משנת 2022 ועד ליום האירוע לא ידוע על קשר נוסף בין המשיב והשאם. גם ביום 23.6.2023, כשבועיים לאחר יום האירוע, נעשה ניסיון חיוג מהמשיב למנוי המשויך להשאם.

לטענת ההגנה, לא יתכן כי המשיב והשאם תכננו את רצח המנוחה מבלי שנמצאו ביניהם התקשרויות רבות יותר ובמועדים סמוכים יותר ליום האירוע. אכן, במחקר תקשורת לא נמצאו עדויות נוספות לקשר טלפוני בין השניים אך לטעמי אין בכך כדי לפגום משמעותית בתזת העוררת, וזאת מהטעמים הבאים: יום לפני הרצח המשיב החליף את הטלפון שלו מאייפון 14 לאייפון X. מכשיר האייפון 14 לא נתפס מעולם, ולכן גם לא נפרק; הטלפון של השאם לא נפרק אף הוא לאחר שהשאם סירב למסור את קוד הפתיחה; ולבסוף, העובדה שלא נמצא קשר בין השניים במחקר תקשורת אין משמעה בהכרח כי לא היה קשר כזה כלל – ייתכן והקשר נעשה באפליקציות אחרות או אף באופן פיזי.

(-) המפגש בתפן: ישנן ראיות לכאורה המעידות על כך שבהסתברות גבוהה ביום 5.6.2023, ארבעה ימים לפני יום האירוע – ובאותו יום שבו השאם ושאדי הכניסו את רכב המזדה הגנוב לישראל – המשיב, השאם ושאדי נפגשו בתפן. באותו יום, השאם ושאדי הכניסו את רכב המזדה הגנוב משטחי הרשות לישראל ולאחר שהחנו אותו בחניון אגד, רכב המיצובישי של שאדי נראה במצלמות האבטחה נוסע לכיוון תפן; בשעה 22:45 המשיב נראה נכנס לרכבו מסוג רנו, נוסע לכיוון דרום ויוצא מכסרא; בשעה 22:57 נראית מיצובישי נוסעת לכיוון תפן ודקה לאחר מכן נראית רנו נוסעת גם כן לכיוון תפן; בשעה 23:03 נראות במצלמות כיכר תפן רנו אפורה ומיד אחריה מיצובישי לבנה, ושתי המכוניות חוזרות בשעה 23:09; בשעה 23:17 הרנו נראית חוזרת לקיוסק שבבעלותו של המשיב בכסרא, וממנה יוצא המשיב. העוררת טענה כי מדידת הזמנים מהקיוסק של המשיב לתפן וחזרה תואמת את זמני מצלמות האבטחה. עוד הוסיפה העוררת כי בשעה 23:21 הגיע רכב המיצובישי של שאדי, מזוהה לפי לוחיות הרישוי, לתחנת דלק שמרחקה מתפן הוא 12.5 ק"מ וממנו יצאו השאם, שאדי ואדם נוסף.

ההגנה טענה כי בכל צילומי מצלמות האבטחה הרכבים לא מזוהים לפי לוחיות הרישוי שלהם ולכאורה הם יכולים להיות רכבים אחרים שאינם שייכים למשיב או לשאדי. עוד נטען כי אין מדובר כלל במכונית מדגם רנו, ואין בתיק החקירה חוות דעת לגבי זיהוי המכוניות.

אכן, זיהוי המכוניות אינו חד-משמעי בהעדר צילום של לוחיות הזיהוי, אך מצילומי מצלמות האבטחה החוקרים זיהו את סוג הרכב, ובשלב זה אין ראיה לסתור את מסקנתם. הנסיעה זה אחר זה של רכב רנו אפור ורכב מיצובישי לבן – הרכבים של המשיב ושאדי – יכולה להיות ראיה נסיבתית לקיומה של פגישה שכזו. מה עוד, שהטלפון של המשיב אוכן בתפן בשעה 23:06, ועל אף הסמיכות הגיאוגרפית בין כסרא ותפן, מהעוררת נמסר כי כאשר המשיב נמצא בכסרא הוא מאוכן תחת האנטנה של פקיעין. סיכומו של עניין זה, כי יש מכלול ראיות שיכול להעיד כי בסבירות גבוהה אכן התקיים מפגש בין השלושה בתפן, ארבעה ימים לפני יום האירוע.

10.מצג השווא: ראיה חשובה ביותר לענייננו היא העובדה שהמשיב הוא זה שיזם את נסיעתה של המנוחה לעבר הצומת שבו מצאה את מותה, באמתלה כביכול הוא מבקש לשדרג את מכוניתה לרכב אחר.

ביום האירוע שלחה המנוחה הודעה לבת זוגתה לפיה המשיב אמר לה שבשעה 15:00 ייסעו השניים למגרש מכוניות בירכא על מנת להחליף את רכבה, זאת למרות שהרכב היה בידיה שלושה חודשים בלבד; בשעה 16:46 שלחה המנוחה לבת זוגתה הודעה קולית לפיה "הנה אני יצאתי והוא עוקב אחריי הוא מאחוריי אנחנו רוצים להחליף את הרכבים שלנו שנינו אני והוא, אני לא יודעת למה"; למרות שהמנוחה חשבה שהמשיב נוסע בעקבותיה, אין חולק כי בזמן הזה המשיב צולם במצלמות העסק שלו כשרכב הרנו שברשותו חונה מחוץ לעסק; בשעה 16:48 המנוחה הזינה את הכתובת "אמאל קאר" בירכא באפליקציית וויז בטלפון שלה; בני משפחתה של המנוחה העידו כי לא ידעו על כך שהמשיב והמנוחה התכוונו להחליף את רכב המנוחה, וכי היא כלל לא הייתה אמורה להחליף את הרכב בשלב זה. מכל אלה עולה כי המשיב הוא זה שיזם את נסיעת המנוחה לכיוון ירכא באמתלת שווא כי הם הולכים להחליף את מכוניתה.

ההגנה ציינה כי מהודעתה של המנוחה לבת זוגתה משעה 12:48 עלה שהיא הייתה אמורה לצאת כבר בשעה 15:00 לכיוון ירכא, אלא שרכבו של השאם החל "לגהץ" את הכביש הלוך ושוב רק באזור השעה 16:00. כלומר, לטענת ההגנה, השאם ושאדי כלל לא היו מוכנים להגעת המנוחה בשעה המקורית שבה הייתה אמורה לנסוע לירכא. עוד צוין, כי בפועל המנוחה יצאה מביתה רק באזור השעה 16:45. מאחר שהמשיב היה בקיוסק לאורך כל היום ולא אותרו התקשרויות טלפוניות בינו לבין המנוחה בטווח הזמנים הרלוונטי, נטען כי המשיב לא יכול היה לעדכן את המנוחה שזמן היציאה לירכא נדחה, ומכך יש ללמוד כי למשיב לא יכול להיות חלק בגרימת מותה של המנוחה.

לא מצאתי בטענה זו ממש. בשעה 14:07 מצולם המשיב יוצא מהקיוסק ונוסע עם רכב הרנו שברשותו. המשיב חזר לקיוסק בשעה 15:10. אין מניעה כי בזמן זה נסע המשיב לבית המשפחה הסמוך לקיוסק ועדכן את המנוחה פנים אל פנים כי זמן היציאה נדחה. לאחר מכן, המנוחה יצאה מבית המשפחה בשעה 15:23 על מנת להסיע את אימה לאירוע, וחזרה לבית בשעה 16:31. בשעה 16:32 המנוחה שלחה לבת זוגתה הודעה ועדכנה כי טרם יצאו לירכא. בשעה 16:38 המשיב צולם יוצא מהקיוסק פעם נוספת. אין מניעה כי גם במהלך יציאתו זו של המשיב מהקיוסק הוא הגיע לבית המשפחה והנחה את המנוחה לצאת לירכא. ועיקרו של דבר – המנוחה עצמה הקליטה בשעה 16:46 הודעה קולית לבת זוגתה לפיה "הנה אח שלי הגיע וזהו". בשלב זה המנוחה יצאה לכיוון ירכא, אלא שהמשיב לא נסע אחריה כפי שחשבה, הוא חזר לקיוסק ורק בשעה 17:23 הוא נראה יוצא מהעסק לאחר שנודע לו לכאורה על דבר הרצח. סיכומו של דבר, שפערי הזמנים שבהם המשיב לא היה בקיוסק דווקא עשויים לחזק את הטענה שבזמן זה הוא פגש במנוחה בבית המשפחה ועדכן אותה על שעת היציאה לכיוון ירכא.

וממעוף הציפור – אמירותיו של המשיב הן אלו אשר גרמו למנוחה לצאת עם רכבה בשעה המסוימת ולנסוע דווקא לכיוון ירכא, כביכול, כדי להחליף את רכבה. האם לפנינו צירוף מקרים כמעט קוסמי שבדיוק בשעה שבה המשיב הורה למנוחה לצאת לכיוון ירכא חיכו לה המרצחים בצומת כישור? או שמא מדובר במהלך מתוכנן, מתוחכם וקפדני, שנועד להרחיק את המשיב שהזמין את הרצח.

11.התנהגות מפלילה של המשיב: נוסף לאמור לעיל, יש משקל גם להתנהגותו המפלילה של המשיב:

(-) "שנמוך" הטלפון: יום לפני רצח המנוחה המשיב החליף את מכשירו מאייפון 14 לאייפון X. דרכו של עולם, שאדם משדרג את מכשיר הטלפון שלו בעוד שהמשיב בחר "לשנמך" את המכשיר. מה גרם למשיב לעשות כן? ההגנה טענה כי אין לראות בכך ראיה מפלילה, שהרי טלפונים ישנים יותר קלים לפריצה ואם המשיב לקח חלק ברצח כפי שטוענת העוררת, מדוע שיעמיד את עצמו בסיכון? לטעמי יש לכך גם הסבר חלופי – המשיב חשש שהמכשיר שבשימושו ייתפס ולכן ביקש להעלימו יום לפני רצח המנוחה. מכל מקום, מדובר בהתנהגות מחשידה.

(-) שתיקת המשיב: לאורך החקירה כולה המשיב בחר לשתוק, ולטעמי יש בכך כדי לחזק את החשדות כנגדו. על אף מארג הראיות הנסיבתיות שהצטברו בעניינו, המשיב בחר שלא לספק הסברים חלופיים, הגם שמדובר ברצח אחותו וניתן היה לצפות כי יהיה לו עניין לסייע לרשויות האכיפה להעמיד לדין את הגורם האחראי לכך. אף שאין השתיקה מהווה ראיה עצמאית, יש בה כדי להשליך על מהימנות השותק, והיא אף מהווה ראיה המחזקת את ה"יש הראייתי" (יעקב קדמי על הראיות חלק שני 308-307 (2009)).

הנה כי כן, בהליכי המעצר, זכות השתיקה היא בבחינת שטר ושוברו בצידו. מצב דברים זה מעמיד את החשוד בפני דילמה:

"אין זה סוד כי במישור הראייתי, זכות השתיקה היא בבחינת שטר ושוברו בצידו, באשר השתיקה יכולה לשמש חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה. אך האם יש לזקוף את השתיקה לחובתו של נאשם גם במישור דיני מעצר עד תום ההליכים? שאם נאמר כך, נמצאנו מעמידים את הנאשם בדילמה קשה. מחד, זכותו של הנאשם לכלכל את הגנתו כפי הבנתו, ובמסגרת זו לשמור על זכות השתיקה, אם בהליכי החקירה ואם בהליכי המשפט. מנגד, וככל שנזקוף את השתיקה לחובת הנאשם גם בהליכי המעצר, משמעות הדבר היא שהנאשם נועל על עצמו את דלת תא המעצר ומפקיד את המפתחות בידי סוהריו עד אשר יתרצה ו'ישבור' את שתיקתו" (החלטתי בבש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (10.3.2011)).

לשתיקה, כשלעצמה, יש אפוא משקל ראייתי של חיזוק ראיות התביעה: "נאשם אשר שתק בחקירתו ובחר למסור גרסה בבית משפט, שתיקתו בחקירה עלולה להיות לו לרועץ ולחזק את ראיות התביעה נגדו" (ע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר, בפסקה 28 לפסק דיני והאסמכתאות שם (12.7.2010); ע"פ 9141/10 סטואר נ' מדינת ישראל, בפסקה ק' (28.4.2014); יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי בפרק "החיסיון מפני הפללה עצמית וזכות השתיקה", עמ' 893-892 (2021).

12.אין לכחד כי הראיות העומדות לחובתו של המשיב הן ראיות נסיבתיות גרידא, ולשיטת העוררת עצמה, עומדים לפניה אתגרים ראייתיים בניהולו של ההליך העיקרי. אך אין משמעות הדבר כי בשלב זה אין די בראיות לכאורה כדי ליצור פונטציאל הרשעתי של ממש. ככל שהמשיב יעיד במהלך המשפט, הוא יחשוף עצמו לחקירה נגדית, וככל שיבחר שלא להעיד, יהיה בכך חיזוק נוסף לראיות התביעה (סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982).

יפים לענייננו דבריו של השופט נ' הנדל בבש"פ 5588/12 ניאמצ'יק נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (24.9.2012):

"ראיות נסיבתיות מוצלחות בסיום המשפט, נשענות על שתי קומות. הראשונה – ראיות מסוימות הוכחו מעל לכל ספק סביר. השנייה – של [כך במקור – י"ע] אף שראיות אלו אינן ישירות, השתלבותן ביחד יוצרת פסיפס המוביל לתוצאה הגיונית אחת והיא הרשעת הנאשם. מה המצב בראיות לכאורה? באשר לקומה הראשונה, יש לבחון האם כל אחת מהראיות לכשעצמה הוכחה לכאורה. באשר לקומה השניה, העניין מורכב. תיתכנה שלוש אפשרויות. הראשונה – הראיות לכאורה הנסיבתיות מובילות לתמונה ברורה של תוצאה הגיונית אחת. אם כך, כמובן, עמדה התביעה בנטל. השנייה – הראיות לכאורה הנסיבתיות אינן מובילות למסקנה מרשיעה אחת, גם אם יינתן להן מלוא המשקל, ואף בהערכה שכך יהא לאחר סיום ההליך העיקרי. היה וכן, לא עמדה התביעה בנטל המקדמי לגבי אותה עבירה. השלישית – עניינה כולל גם מעין מקרה גבול. הראיות לכאורה הנסיבתיות עשויות, לאחר שיעובדו בהליך המשפטי, להביא להרשעת הנאשם, וזאת ברמה של סיכוי סביר להרשעה. אם כך, עמדה התביעה בנטל הנדרש בהליך הביניים של מעצר עד תום ההליכים" (הדגשה בקו תחתון הוספה – י"ע).

13.כך גם בענייננו. מצאתי כי יש בראיות הנסיבתיות כדי להוביל לתוצאה הגיונית אחת לפיה המשיב הוא זה שהזמין את רצח אחותו בכך שפנה להשאם כדי שיבצע עבורו את העבודה. כאמור, מצג השווא של המשיב כלפי המנוחה הוא זה שהביא לכך שהיא הייתה בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון, ובכך מצאה את מותה. לכאורה, הדברים שלובים זה בזה, ובשלב זה קשה לקבל את האפשרות כי מדובר בצירוף מקרים גרידא.

14.עד כאן לגבי הראיות.

עילת המעצר בענייננו מובהקת – למשיב מיוחסת עבירה של רצח בנסיבות מחמירות, העבירה החמורה בספר החוקים אשר טבועה בה מסוכנות אינהרנטית, ולכן "די בעוצמת ראיות 'בינונית'" בכדי להורות על מעצרו של המשיב (בש"פ 4128/13 ביטון נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (17.7.2013)). מסוכנות המשיב נלמדת אף מתסקיר שירות המבחן השלילי בעניינו, אשר לא בא בהמלצה לשחררו; ומעברו הפלילי של המשיב, הכולל שלוש הרשעות קודמות ושני עונשי מאסר בפועל שהושתו עליו.

15.סוף דבר: הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל, ואני מורה על המשך מעצרו של המשיב מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים נגדו.