בש"פ 3224/13 מדינת ישראל נ. זלמן שלמה ניאמצ'יק

1.

לפניי בקשה (שלישית לגבי המשיבים 1 ו-2 ושניה עבור המשיב 3) להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, החל מיום 13.5.2013, או עד למתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בתפ"ח 46038-03-12, לפי המוקדם. זאת, בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

כתב האישום שהוגש נגד המשיבים

2.

ביום 26.3.2012, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום נגד המשיבים ונאשם נוסף, יצחק בן דוד (להלן: הנאשם 4 ).

באישום הראשון , המיוחס לכל הנאשמים, נטען כי במועד שאינו ידוע למאשימה לפני יום ה-5.10.2011, קשרו הנאשמים קשר עם אחרים, שזהותם אינה ידועה למאשימה, לרצוח את אבי דוד (להלן: המנוח ). על-פי תוכנית הקשר הנטענת, תכננו הקושרים להביא את המנוח באמתלת שווא לפגישה במסעדת בשרים בבת-ים (להלן: המסעדה ), שם ימתינו לו שניים מהקושרים ויירו בו למוות.

עוד נטען בכתב האישום, כי לשם מימוש תוכנית הקשר הצטיידו הנאשמים (המשיבים והנאשם 4) והקושרים האחרים, באופנוע גנוב מסוג " קוואסקי " שמספרו 1787860, עליו הרכיבו לוחית זיהוי חתוכה הנושאת את הספרות 17653 (להלן: האופנוע ), וכן הצטיידו באקדח גנוב מסוג " גלוק " (להלן: האקדח ). בנוסף, הצטיידו הנאשמים והקושרים האחרים בארבעה טלפונים ניידים, שמספריהם פורטו בכתב האישום. לטענת המאשימה, טלפונים ניידים אלה נרכשו כולם ביום 12.8.2011, מאותה חנות בתל אביב, כאשר הקושרים תכננו כי ההתקשרות ביניהם תעשה אך ורק באמצעות הטלפונים הנ"ל, בדרך שתוארה בכתב האישום.

כפי שנטען בכתב האישום, בבוקרו של יום ה-5.10.2011, הגיע הנאשם 4 לאזור המסעדה ושוחח באמצעות אחד הטלפונים עם המשיב 3 או עם אחד הקושרים האחרים. בשעות הערב של אותו יום, שוחח המשיב 2 עם המנוח מספר פעמים, בין השעות 19:36-16:29, וכן התקיימו שיחות נוספות בין יתר הקושרים. בהמשך, נדברו הנאשמים עם המנוח כי יגיע לפגישה במסעדה עם המשיב 2, שנקבעה ליום 9.10.2011, והמנוח נענה להזמנה. בסעיפים 9-5 לאישום הראשון, תוארו בפרוטרוט מיקומם ושיחותיהם של הנאשמים בינם לבין עצמם, ואין צורך לחזור על פירוט זה.

ההתרחשות המרכזית מתוארת בסעיף 10 לכתב האישום, ממנה עולה כי בסמוך לשעה 15:36 התקדם אחד מהקושרים האחרים, כשהוא מצויד באקדח, לכיוון השולחן במסעדה, בו ישבו המנוח והמשיב 2, כאשר המשיב 1 " מדווח על כך באמצעות הטלפון המבצעי שברשותו ". המשיב 2 התרחק מהשולחן בו שהה המנוח, והשים עצמו כמי שקיבל שיחת טלפון, ואו אז " התקרב הקושר נושא האקדח אל השולחן לידו ישב המנוח, וירה בו 5 יריות שגרמו למותו בו במקום ", לשון כתב האישום. עוד נטען, כי מיד לאחר הרצח נמלטו המשיבים להוד השרון באמצעות הרכב בו הגיעו למקום, תוך שהם עומדים בקשר טלפוני עם הנאשם 4. הקושרים האחרים נמלטו מזירת הארוע על גבי האופנוע, אותו נטשו ביחד עם האקדח, בסמוך לביתו של הנאשם 4, ונעלמו מהמקום.

במסגרת

האישום הראשון יוחסו למשיבים ולנאשם 4 עבירות אלה: רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); קשר לפשע או לעוון, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; והחזקת נשק, לפי סעיף 144 (א) לחוק העונשין.

3.

האישום השני

מיוחס למשיב 1 בלבד, ובו נטען כי במועד שאינו ידוע למאשימה, לפני ה-19.12.2011, קשר המשיב 1 קֶשֶר עם אחרים לרצוח את יצחק גפן (להלן: המנוח ). על-פי תוכנית הקשר, היה אמור המשיב 1 לקבוע פגישה עם המנוח בתחנת דלק ליד בית החולים " וולפסון " בחולון, ובשעת הפגישה אמור להגיע מתנקש, על-מנת לירות במנוח למוות. במסגרת הקשר ולשם קידומו, הצטיידו הקושרים באקדח בקוטר 9 מ"מ ובשני אופנועים.

עוד נטען בכתב האישום, כי בהתאם לתוכנית הקשר, קבע המשיב 1 מפגש עם המנוח בתחנת הדלק, בשעות אחר הצהריים של ה-19.12.2011. באותו יום, שוחח המשיב 1, מספר פעמים, עם המנוח, ולאחר השיחה האחרונה, הגיע המשיב 1 לפגישה עם המנוח כשהוא רכוב על אחד האופנועים, שהיה נהוג בידי קושר אחר. המשיב 1 הגיע לתחנת הדלק בשעה 17:33, כאשר הקושר האחר ממתין בקרבת מקום. 6 דקות לאחר מכן, הגיע המנוח לתחנת הדלק כשהוא נוהג ברכבו, וישב עם המשיב 1 ליד שולחן, מחוץ לחנות " Yellow " שבתחום התחנה.

לטענת המאשימה, בשעה 17:45 או בסמוך לכך, הגיעו לתחנת הדלק, שני קושרים נוספים, כשהם רכובים על אופנוע וחובשים קסדות. משהגיעו שני הקושרים אל השולחן בו ישבו המשיב 1 והמנוח, ירד אחד מהם מהאופנוע, ובה בעת, המשיב 1 " נמלט אל האופנוע שהמתין לו בסמוך ". הקושר ניגש אל המנוח וירה בו מספר כדורים מאקדח שהיה ברשותו, ולאחר זאת הוא נמלט מהמקום, באמצעות האופנוע שבו נסע. שני האופנועים עזבו את זירת הארוע בזה אחר זה, כאשר המשיב 1 והקושרים האחרים " מותירים את המנוח מתבוסס בדמו עד שנפטר סמוך לאחר מכן ".

למשיב 1 יוחסו במסגרת האישום השני , עבירות של רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין; קשר לפשע או עוון, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; והחזקת נשק, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין.

הליכים קודמים

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המאשימה לעצור את המשיבים ואת הנאשם 4 עד לתום ההליכים במשפטם. הדיון בבקשת המאשימה התקיים בפני כב' השופט צ' קפאח , והתמקד בשאלה הנוגעת לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, משלא היתה מחלוקת של ממש לגבי קיומה על עילת מעצר בעניינם של הנאשמים.

לאחר מספר דיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי, ניתנה, ביום 20.6.2012, החלטתו של השופט קאפח, במסגרתה הוא ניתח בהרחבה את הראיות הנסיבתיות שהוצגו על-ידי המאשימה, ולאחר זאת קבע בהחלטתו, כי " נמצאה תשתית ראייתית כנדרש לגבי שני האישומים ". אשר לעילת המעצר, נקבע בהחלטה כי " קיימת מסוכנות סטטורית כמו גם חשש אינהרנטי להתחמקות מהליכי המשפט. לאלה יש להוסיף את השתיקה, המעצימה את מסוכנות המשיבים ואת ההרשעות שכל אחד מהם נושא באמתחתו ".

לאור האמור, הורה השופט קאפח על מעצרם של המשיבים ושל הנאשם 4 עד לתום ההליכים בעניינם.

5.

על החלטתו של השופט קאפח הוגש ערר לבית משפט זה, אשר נדון על-ידי השופט נ' הנדל

(בש"פ 5588/12 ניאמצ'יק נ' מדינת ישראל (24.9.2012)). לאחר ניתוח מדוקדק של הראיות הנסיבתיות, ככל שהדבר נוגע לאישום הראשון, קבע השופט הנדל כי " בשלב זה התשתית הנסיבתית נגד [המשיבים] טומנת בחובה מאפיינים גבוליים ". ועוד נקבע, כי מדובר בראיות נסיבתיות (מהסוג השלישי, כפי סיווגו של השופט הנדל בפסקה 8 להחלטתו), " העשויות, לאחר שיעובדו בהליך המשפטי, להביא להרשעת הנאשם, וזאת ברמה של סיכוי סביר להרשעה ". לפיכך, המסקנה היא כי " הראיות נופלות בצד המצביע על עמידת התביעה בנטל הנדרש בשלב זה ". השופט הנדל הוסיף בהחלטתו, כי " אף אם הראיות לכאורה אינן בעלות עצמה גבוהה, בחשבון הכולל, המסוכנות העולה ממעשי [המשיבים] רבה ביותר. מדובר לכאורה בתכנון, תחכום, תעוזה, קור רוח ואי שמירה על הגבולות ".

לאור האמור, נדחה הערר, ככל שהוא נוגע למשיבים.

אשר לנאשם 4, נקבע בהחלטה כי " העדר הוכחה ישירה באשר לנוכחותו בשטח, ואי הבהירות באשר לתפקידו, מרחיקים אותו לכאורה מהמעגל הפנימי של המבצעים ". עם זאת, יש בסיס לקביעה כי נאשם זה הוא בגדר מסייע לעבירה. ועוד נקבע, כי הסיוע שניתן, לכאורה, על-ידו לביצוע עבירת הרצח, הינו בהיקף שאינו ניתן להגדרה, ולפיכך אין הצדקה להמשך מעצרו, וניתן לשחררו ממעצר בתנאים מגבילים. בהמשך, שוחרר הנאשם 4 למעצר בית בתנאים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי.

יצוין, כי לגבי האישום השני, המיוחס למשיב 1 בלבד, נאמר בהחלטה כי " נראה בשלב זה כי עצמת הראיות באישום השני נופלת במידת מה מעצמת הראיות של האישום הראשון ". ואולם, לאחר שנמצא בסיס למעצרו של המשיב 1 עד לתום ההליכים, במסגרת האישום הראשון, קבע השופט הנדל כי " אין צורך, במסגרת החלטה זו, להידרש לדיותן של הראיות באישום השני ".

6.

ביום 10.12.2012, ביקשה המאשימה מבית משפט זה, להאריך את מעצרם של המשיבים 1 ו-2 בתשעים ימים נוספים החל מיום 26.12.2012, בהתאם לסעיף 62 לחוק המעצרים. בבקשה ציינה המשיבה כי אין היא מבקשת להאריך את מעצרו של המשיב 3, שכן בעת הגשת כתב האישום, הוא וכן הנאשם 4, ריצו עונשי מאסר, כך שתקופת מעצרו בתיק זה נמנית מיום 20.6.2012.

הבקשה הובאה בפני השופטת ד' ברק-ארז , אשר הורתה על הארכת מעצרם של המשיבים 1 ו-2 בתשעים ימים נוספים, כמבוקש על ידי המאשימה (בש"פ 8911/12 מדינת ישראל נ' ניאמצ'יק (17.12.2012)).

השופטת ברק-ארז ציינה בהחלטתה כי נקודת המוצא לדיון בבקשה להארכת המעצר, מצוייה בהחלטה לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים במשפטם, כאשר " התשתית הראייתית כפי שנקבעה בה לא עורערה ". ועוד נאמר בהחלטה כי " נותרה בעינה המסוכנות החמורה הנשקפת מהמשיבים ". השופטת ברק-ארז לא התעלמה מהעובדה, כי במועד מתן ההחלטה, כתשעה חודשים לאחר הגשת כתב האישום בפרשה, טרם החלה שמיעת הראיות בתיק, וזאת בעיקר בשל התמשכות ההליכים המקדמיים וחילופי סניגורים. עם זאת, צוין בהחלטה כי נקבעו 11 מועדי הוכחות, החל מחודש ינואר 2013, ולפיכך נאמר בהחלטה, כי " האיזון הראוי בין שלום הציבור ובטחונו מזה וזכותם של המשיבים לחירות מזה, מחייב לעת הזאת לאפשר את המשך שמיעת המשפט כאשר המשיבים נתונים במעצר ".

7.

ביום 7.3.2013, הוגשה בקשה נוספת להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, שניה לגבי המשיבים 1 ו-2 וראשונה עבור המשיב 3. בית משפט זה התבקש להאריך את מעצרם של המשיבים 1 ו-2 החל מיום 26.3.2013 ואת מעצרו של המשיב 3 החל מיום 20.3.2013. בקשה זו נדונה בפני השופט א' רובינשטיין , אשר נענה לבקשה באופן חלקי, והאריך את מעצרם של המשיבים עד ליום 12.5.2013 (בש"פ 1779/13 מדינת ישראל נ' ניאמצ'יק (20.3.2013)).

בהחלטתו סקר השופט רובינשטיין את ההליכים הקודמים, בציינו כי בתיק העיקרי התקיימו עד כה חמישה דיוני הוכחות, שבמסגרתם נשמעו 28 עדי תביעה, ועד למועד הדיון בבקשה, נשמעו חמישה עדים נוספים. עוד הובהר, כי נקבעו שש ישיבות נוספות, במהלך החודשים אפריל-יוני 2013. השופט רובינשטיין הזכיר את דבריו של השופט הנדל, בהחלטתו בערר על המעצר, " לעניין גבוליות מסויימת בראיות וקשיים אחרים ", ובצד זאת הפנה לעובדה כי קיימת תשתית ראייתית לחובתם של המשיבים, תשתית אשר לא עורערה.

עוד עמד השופט רובינשטיין על " הזיקה בין עוצמת הראיות לנושא החלופה ", בציינו כי כאשר מדובר במקרים " שהמסוכנות בהם גבוהה אך עוצמת הראיות יוצרת בהם קשיים מסויימים, אחת הדרכים להתמודדות היא זירוז המשפט באופן יזום ומוטעם ". ככל שעוצמת הראיות עשויה להוות שיקול לשחרור ממעצר, עדיין יש לנהוג בזהירות רבה, כשמדובר בעבירה של רצח. לפיכך, סבר השופט רובינשטיין כי במקרים מעין אלה, ו" לשם יצירת האיזון הנכון

לפי השכל הישר ", תפקידה של הערכאה המבררת הוא " להחיש מאוד את הדיונים ".

לאור האמור, הפנה השופט

רובינשטיין לבית המשפט המחוזי בקשה " לתוספת מועדים בהארכה זו ". עוד הנחה השופט רובינשטיין את הצדדים לפנות " בדחיפות לבית המשפט המחוזי לתוספת מועדים ", תוך שהוא מאריך, כאמור, את מעצרם של המשיבים עד ליום 12.5.2013.

הבקשה להארכת מעצר בתשעים ימים נוספים

8.

בבקשה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, החל מיום 13.5.2013, נטען כי עד כה התקיימו תשעה דיוני הוכחות, במהלכם העידו כל עדי התביעה, למעט עד אחד שעדותו טרם הסתיימה, ועד נוסף, לגביו התבקש צו הבאה. אשר לעד אחרון זה, הובהר במהלך הדיון בפניי, כי אם לא יתייצב העד בישיבה הקרובה, תוותר התביעה על עדותו. נכון למועד הגשת הבקשה, קבועים שמונה מועדי הוכחות נוספים בחודשים מאי-יולי 2013 (27.5.2013; 16.6.2013; 24.6.2013; 26.6.2013; 30.6.2013; 3.7.2013; 8.7.2013; ו-10.7.2013).

נטען בבקשה, כי על אף השיהוי בתחילת שמיעת הראיות, אשר נבע ברובו מעיכוב בהסדרת ייצוגם של המשיבים, הרי שכיום מתנהל המשפט בקצב ראוי, והוא אמור להגיע לידי סיום בתוך תקופת המעצר המבוקשת. המבקשת הפנתה למסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיבים וכן לעברם הפלילי ולעובדה כי הם ריצו בעבר עונשי מאסר בפועל.

בטיעונו בדיון שהתקיים בפניי, הבהיר עו"ד קורצברג, בא-כוח המבקשת, כי המאשימה יצאה מתוך הנחה, כי המועדים הנוספים שנקבעו, יהא בהם די לסיים את שמיעת הראיות בתיק, ואולם, אם לדעת באי-כוח המשיבים, אין הדבר כך, יש בכוונתו להגיש, מיידית, בקשה לבית המשפט המחוזי להוספת מועדי דיונים.

על-יסוד האמור, התבקשתי להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, החל מיום 13.5.2013.

טיעוני המשיבים

9.

עו"ד רצון דרחי, בא-כוחו של המשיב 1, אישר כי קצב התנהלות הדיונים משביע רצון, וגם ההגנה תרמה את תרומתה לזירוז ההליכים המשפטיים. ואולם, להערכתו של עו"ד דרחי, אין די במועדי הדיונים שנקבעו כדי להשלים את שלב הראיות בתיק. זאת, שכן בדעת המשיבים לטעון, בתום פרשת התביעה, כי " אין להשיב לאשמה ", כאשר מדובר בטיעונים מפורטים שידרשו זמן לא מועט, וכן הדבר באשר לזמן שיידרש לבית המשפט ליתן החלטה בנושא. בנוסף, נטען כי עדותם של המשיבים צפוייה להיות ארוכה, ותתפרש על-פני ישיבה אחת, לפחות, לכל נאשם. לכך יש להוסיף את עדי ההגנה שיידרשו, שחלקם הם עדים אשר הופיעו ברשימת עדי התביעה, והמאשימה ויתרה על עדותם.

עוד נטען, כי לפי קביעותיו של השופט הנדל מדובר בראיות נסיבתיות שעוצמתן אינה גבוהה, וכאשר עסקינן בתשתית ראייתית גבולית, יש להעדיף את חירותם של המשיבים על-פני המשך מעצרם.

עו"ד דרחי טען כי בנסיבות אלה, מן הראוי לבחון את האפשרות לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר, ואין מדובר בשחרור " אוטומטי ", כלשונו.

10.

עו"ד יורם שפטל, בא-כוחו של המשיב 2, שם את הדגש בטיעונו על עוצמת הראיות בתיק, וטען כי, בנסיבות מעין אלה, ההחלטה לעצור את המשיבים הינה בגדר " חריג של החריג ". עו"ד שפטל הצטרף לדברי עו"ד דרחי, באשר לסיכויים הקלושים לסיים את פרשת ההגנה בתוך תקופת המעצר המבוקשת, כאשר לדידו, התחזית בעניין זה אינה אופטימית.

טענה נוספת שהיתה בפי עו"ד שפטל, נוגעת לאמור בהחלטתו של השופט רובינשטיין, במסגרתה נדרש בית המשפט המחוזי, להוסיף מועדי דיונים " בהארכה זו ". והנה, מסתבר כי בתוך תקופת ההארכה עד ליום 12.5.2013, נקבע מועד הוכחות אחד בלבד, בניגוד להנחייתו המפורשת של בית משפט זה. לפיכך, גורס עו"ד שפטל, כי גם מטעם זה יש להורות על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר.

11.

עו"ד תמיר סננס, בא כוחו של המשיב 3, ציין כי יש למרשו אינטרס מובהק לזרז את ההליכים המשפטיים בתיק, בשים לב לחולשתה של התשתית הראייתית, בעניינו. לגישתו של עו"ד סננס, אין כל הבחנה של ממש בין המשיב 3 לבין הנאשם 4, אשר שוחרר לחלופת מעצר, פרט לעובדה כי מיוחסת למשיב זה המצאות ברכב המילוט, אשר היה בזירת האירוע. עו"ד סננס הצטרף להערכת עמיתיו, כי לא ניתן יהיה לסיים את פרשת ההגנה במועדים שנקצבו לכך על-ידי בית המשפט המחוזי.

על יסוד האמור, התבקשתי על-ידי באי כוח המשיבים שלא להיעתר לבקשה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים.

דיון והכרעה

12.

כידוע הוא, כי הכרעה בבקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, הינה פרי של איזון בין הזכות לחירות, העומדת לנאשם, אשר טרם הורשע, לבין האינטרס של שמירה על בטחון הציבור והגנה על תקינות ההליך השיפוטי מפני שיבוש אפשרי. השיקולים העומדים בבסיס איזון זה הם, בין היתר: חלוף הזמן מאז הושם הנאשם במעצר; קצב התמשכות ההליך המשפטי בעניינו; מידת המסוכנות הנשקפת מצד הנאשם; החשש מפני שיבוש ההליך הפלילי; חומרת העבירה המיוחסת לנאשם ונסיבותיה; וכיוצא באלו (ראו, למשל, בש"פ 7691/12 מדינת ישראל נ' דלו (4.11.2012); בש"פ 7988/12 מדינת ישראל נ' פלוני

(15.11.2012); בש"פ 7876/12

מדינת ישראל נ' רוני

(29.11.2012)).

עוד נקבע, כי ככל שקצב התנהלות ההליך המשפטי אינו מספק, כך תנוע המטוטלת לכיוון זכותו של הנאשם לחירות, ותגבר הנטייה לשחררו לחלופת מעצר (ראו, למשל, בש"פ 519/11 מדינת ישראל נ' הייבי

(26.1.2011); בש"פ 8159/12 מדינת ישראל נ' זנון (20.11.2012)). לעניין זה, יש ליתן את הדעת לטעמים להתמשכות ההליכים ולצפי לסיומם, שעה ש" גורם התארכות המשפט לצורך הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בהארכת מעצר אינו עשוי מעור אחד. טיבו של גורם זה וסיבותיו הם חלק ממערכת השקלול המורכב הנדרש לצורך הכרעה בשאלת הארכת המעצר " (בש"פ 644/07 מדינת ישראל נ' נאצר (20.2.2001), פס' 16. וראו גם, בש"פ 3726/04 מדינת ישראל נ' חאתם (6.5.2004); בש"פ 4449/12 מדינת ישראל נ' אלקינייב (26.6.2012); בש"פ 651/12 מדינת ישראל נ' פלוני

(26.1.2012)).

13.

בענייננו, ניתן להתרשם כי ההליך המשפטי מתנהל, כיום, בקצב משביע רצון, כאשר בית המשפט המחוזי הקצה לדיונים בתיק זה, מספר לא מבוטל של מועדים, שלהערכתו יביאו להשלמת שלב ההוכחות בתיק.

מעיון בפרוטוקול הישיבה מיום 8.4.2013, במסגרתה נקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי מועדי הדיון הנוספים, עולה כי באי כוח המשיבים גילו נכונות לסייע לבית המשפט בעניין זה, ועל כך יש לברך. עם זאת, התבקש בית המשפט שלא לקבוע דיונים רצופים, בשל ההכבדה הכרוכה בכך עבור המשיבים, הנאלצים לחזור למתקני הכליאה, באישון לילה. יצוין, כי בדיון זה לא נטען על-ידי מי מבאי-כוח המשיבים כי קיים צורך בקביעת מועדי הוכחות נוספים, מעבר לאלו שנקבעו, להשלמת פרשת ההגנה בתיק.

בנסיבות אלה, דומה כי התקיים התנאי, אשר הוצב על-ידי השופט רובינשטיין , בהחלטתו מיום 20.3.2013, ולפיו הארכת מעצר נוספת תותנה בהחשת הדיונים על-ידי הערכאה המבררת. ואם במועדי הדיונים עסקינן, הרי שיש לדחות את טענתו של עו"ד שפטל, לפיה לא התקיים תנאי נוסף שהוצב על ידי השופט רובינשטיין, שעניינו דרישה ל" תוספת מועדים בהארכה זו ", היינו: תוספת מועדים (ברבים) ולא מועד אחד, כפי שנעשה על-ידי בית המשפט המחוזי. גם אם נצא מהנחה כי זו היתה כוונתו של השופט רובינשטיין, אין מדובר, לטעמי, בתנאי בל יעבור – שהפרתו גוררת, מניה וביה, את שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר. דומה, כי בית המשפט המחוזי פעל כפי שמצופה ממנו, והוסיף לא פחות משמונה מועדי דיונים, אשר נועדו להביא להשלמת שלב ההוכחות בתיק.

עוד אציין, בהקשר זה, כי רשמתי לפניי את הצהרתו של עו"ד קורצברג, לפיה יש בכוונתו לפנות מיידית לבית המשפט המחוזי לשם הוספת מועדי דיונים, במידה שהדבר אכן נדרש, כעולה מטיעוני באי-כוח המשיבים.

14.

אשר לתשתית הראייתית להוכחת אשמתם של המשיבים, הרי שזו נותרה בעינה, וגם בהנחה כי מדובר בעוצמת ראיות שאינה מהגבוהות, הרי שבאיזון הכולל אין ניתן להתעלם מרמת מסוכנותם של המשיבים, הן משום שמדובר באשמת רצח, דבר הגורר מסוכנות אינהרנטית, והן לנוכח נסיבותיו של המקרה הקונקרטי, המלמדות לכאורה על " תכנון, תחכום, תעוזה, קור רוח ואי שמירה על הגבולות ", כדברי השופט הנדל, בבש"פ 5588/12 הנזכר לעיל.

אכן, יש זיקה בין עוצמת הראיות לבין ההחלטה לשחרר נאשם לחלופת מעצר, אך למשוואה זו יש להוסיף גם את טיבה של העבירה המיוחסת לנאשם, ואת נסיבות ביצועה, וככל שמדובר במסוכנות גבוהה יותר, כך יש לבחון בזהירות רבה את נושא השחרור לחלופת מעצר, על מנת שלא להעמיד בסכנה את שלום הציבור ואת בטחונו.

15.

אשר למשיב 3, ובהתייחס לטענת עו"ד סננס, לפיה אין להבחין בינו לבין הנאשם 4, נראה כי המענה לכך נמצא בהחלטתו של השופט הנדל, אשר דן בערר המעצר. כפי שצוין בהחלטה, הנאשם 4 " לא נצפה בזירת הרצח בימים שלפני האירוע, ביום האירוע, או לאחריו ", והדבר מחליש את התשתית הראייתית נגדו. עוד נקבע, כי קשה לבסס, ולו לכאורה, את הטענה כי הנאשם 4 נטל חלק ברצח כמבצע בצוותא, ואין לראותו כמי שנמנה על המעגל הפנימי של המבצעים, אלא כמסייע לעבירה. הובהר בנוסף, כי הנאשם 4, היה היחיד אשר לא שמר על זכות השתיקה ומסר את גרסתו במשטרה.

הראיות בעניינו של המשיב 3, שונות בתכלית. הדבר עולה מתעבורת השיחות בין המעורבים בפרשה ובהם גם המשיב 3, החזקת הטלפונים המבצעיים על-ידו, נוכחותו בזירת האירוע, והעובדה כי הוא שימש, לכאורה, כנהג רכב המילוט, לאחר ביצוע הרצח. גם משיב זה, כמו המשיבים האחרים, עשה שימוש בזכות השתיקה, דבר המחזק את התשתית הראייתית נגדו.

לפיכך, לא היה מקום להתייחס אל המשיב 3, בשונה מהמשיבים האחרים.

סוף דבר

16.

בנסיבות אלה, שעה שמשפטם של המשיבים נכנס לשלביו האחרונים, ובשים לב למסוכנות הנשקפת מהם, שעודנה שרירה וקיימת, הנני סבור כי נקודת האיזון טרם השתנתה, ולא הגיעה השעה לשקול את שחרורם לחלופת מעצר.

17.

אשר על כן, דין הבקשה להתקבל ומעצרם של המשיבים יוארך בתשעים ימים נוספים, החל מיום 13.5.2013, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 46038-03-12, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.