בש"פ 5694/13 שלמה כהן נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' קאפח ) בעמ"ת 21179-08-13 מיום 13.8.2013, במסגרתה התקבל ערר המשיבה על החלטתו של בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט ש' מלמד ) במ"ת 44846-06-13 מיום 12.8.2013, לשחרר את המבקש למעצר בית בתנאים מגבילים.

1.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בו הואשם כי ביום 8.6.2013 התפרץ לדירתם של המתלוננים ונטל פרטי ערך רבים ממנה, אשר חלקם נתפסו בביתו ביום 13.6.2013. לפני בית משפט השלום לא הייתה מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה, והצדדים טענו אך לעניין קיומה של חלופת מעצר. תחילה הוצעו על ידי המבקש מפקחים אשר נמצאו בלתי מספקים על ידי שירות המבחן בתסקיר מיום 22.7.2013, אך בתסקיר משלים מיום 8.8.2013, שנערך לאחר שהציע המבקש מפקחים חלופיים, המליץ שירות המבחן על חלופת מעצר בית בפיקוחם. בהתחשב בתסקיר המשלים מטעם שירות המבחן, הורה בית משפט השלום על שחרורו של המבקש למעצר בית מלא בפיקוח המפקחים שהוצעו ובכפוף למתן ערובות על ידיהם ועל ידי המבקש עצמו.

2.

המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי ערר על החלטתו של בית משפט השלום וטענה כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של המבקש בחלופת המעצר שנקבעה לאור עברו הפלילי המכביד ולאור נסיבות המקרה. המבקש טען מנגד כי לא ניתן להתעלם מהמלצת שירות המבחן במסגרת התסקיר המשלים וכי העבירה בה הואשם אינה מקימה עילת מעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי עבירה של התפרצות לדירת מגורים מצויה ברף העליון של עבירות הרכוש, והיא עלולה לגלוש במהרה למעשי אלימות. בית המשפט הדגיש את עברו הפלילי המכביד ביותר של המבקש הכולל, בין היתר, עבירות רכוש, סמים והחזקת סכין, ואת העובדה שהמבקש ריצה מספר מאסרים בפועל ולחובתו מאסר על תנאי משמעותי התלוי ועומד נגדו. עוד הוסיף בית המשפט כי מהתסקיר הראשון שנערך למבקש עולה כי הוא לא ערך שינוי בדפוסי החשיבה וההתנהלות העברייניים שלו וכי הוא נעדר גבולות פנימיים מגובשים, ולכן קבע בית המשפט כי אין לתת בו אמון. בית המשפט ציין כי קביעה זו של שירות המבחן עולה בקנה אחד עם עברו הפלילי העשיר של המבקש ועם העובדה שחזר לסורו על אף מאסר ממושך בן שנתיים. בנסיבות אלה, בהן לא ניתן לתת אמון במבקש, קבע בית המשפט כי הדיון בטיב הפיקוח המוצע מתייתר והורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

3.

בבקשה שלפני טוען המבקש – באמצעות באת כוחו, עו"ד עינת סופר-בסרגליק – כי שגה בית המשפט המחוזי כשביטל את החלטת בית משפט השלום לשחררו לחלופת מעצר. המבקש מרחיב אודות אמות המידה שנקבעו בבית משפט זה למתן רשות לערור על החלטות בענייני מעצרים, וטוען כי הנטייה היא להגמיש את התנאים להענקת רשות לערור, ובמיוחד כאשר אין מדובר בעבירה חמורה, כאשר שתי הערכאות הקודמות חלוקות וכאשר קיימת המלצה חיובית של שירות המבחן. לגופו של עניין, טוען המבקש כי במקרה דנא לא התקיימה עילת מעצר בשל עבירת הרכוש בה הוא מואשם אלא אך בשל המסוכנות הנלמדת מעברו הפלילי, אשר לטענתו ניתנת לאיון באמצעות חלופת המעצר שהוצעה. המבקש טוען כי לאור ההמלצה החיובית של שירות המבחן היה מקום להורות על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת וכי שגה בית המשפט המחוזי כשהתבסס אך על חלקים מהתסקיר הראשון שהוגש בעניינו. המבקש מדגיש כי שירות המבחן לא התעלם מנתוניו השליליים, ועל אף קיומם המליץ על חלופת מעצר. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט כשקבע כי מעשיו נמצאים ברף העליון של עבירות הרכוש, וכי נסיבות מעשיו אינן מקימות כשלעצמן עילת מעצר אשר לא ניתן לאיין באמצעות חלופה מתאימה. המבקש מוסיף כי קביעתו של בית המשפט לפיה לא ניתן לסמוך עליו אינה מבוססת וכי את עברו הפלילי יש לשקול בשים לב לנסיבות הנוספות הקיימות, וביניהן המלצתו החיובית של שירות המבחן. לבסוף, טוען המבקש כי את עבירתו האחרונה ביצע בשנת 2009 ומאז ניסה להשתקם ואף החל הליך גמילה משמעותית משימוש בסמים, וכן כי נפגעה הסתמכותו על כך שבהינתן המלצה חיובית של שירות המבחן ישוחרר לחלופת מעצר.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, על פי סעיף 53(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 , ביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום תתאפשר ברשות בלבד. בדומה לעמדתם של כמה מבין שופטי בית משפט זה, הבעתי דעתי בעבר כי לצורך מתן רשות כאמור יש ליישם את אמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), היינו, להעניק רשות ערר רק כאשר הבקשה מעוררת שאלות החורגות מעניינו הפרטי של המבקש [ראו למשל: בש"פ 1260/13 עדאל נ' מדינת ישראל

(25.2.2013)] . כך, גם אין די בעובדה שהערכאות הקודמות הגיעו לתוצאות שונות כדי להצדיק מתן רשות לערור [ראו למשל: בש"פ 562/13 עאצי נ' מדינת ישראל (24.1.2013), פסקה 4]. לכלל זה ישנם, כמובן, חריגים, ובמקרים מיוחדים בהם קיים הרושם שהחלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בזכויות הנאשם למעלה מן הנדרש לצורך הגנה על האינטרס הציבורי, ייתכן ותינתן רשות לערור [ראו למשל: בש"פ 1214/13 פלוני נ' מדינת ישראל (20.2.2013), פסקה 7 והאסמכתאות המופיעות שם]. אינני מוצא כי המקרה דנא נמנה על אותם מקרים חריגים ומיוחדים.

5.

בית המשפט המחוזי ציין במסגרת החלטתו כי בין הצדדים לא הייתה מחלוקת באשר לקיומה של עילת מעצר, כפי שגם ניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון לפני בית משפט השלום. גם במסגרת הבקשה שלפני לא נטען כי כלל לא קיימת עילת מעצר בעניינו של המבקש, אלא אך כי ניתן לאיין אותה באמצעות החלופה המוצעת. במצב דברים זה אין מקום להידרש לשאלה האם נסיבות עבירת ההתפרצות לדירת מגורים בה מואשם המבקש מקימות עילת מעצר כשלעצמן, אם לאו. אכן, במסגרת התסקיר המשלים שנערך בעניינו של המבקש בא שירות המבחן בהמלצה לשחררו לחלופת מעצר. ואולם, אין בידי לקבל את טענות המבקש לפיהן שגה בית המשפט כשקבע כי אין לשחררו לחלופת מעצר על אף המלצת שירות המבחן וכשפגע באינטרס ההסתמכות שלו. כבר ציינתי בעבר כי ההלכה הפסוקה היא שהמלצת שירות המבחן בעניין חלופות מעצר הינה בגדר המלצה בלבד וכי אין על בית המשפט לייחס משקל משמעותי להסתמכותו של העורר עליה [ראו: בש"פ 7848/10 פלוני נ' מדינת ישראל (2.11.2010), פסקה 20 להחלטתי. ראו גם: בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (29.6.2005), פסקה 6].

6.

במקרה דנא, נתן בית המשפט המחוזי משקל רב לעברו הפלילי המכביד של המבקש הכולל 17 הרשעות, ומתוכן תשע עבירות רכוש, וכן לעובדה שעל אף ריצוי עונש מאסר משמעותי ועל אף קיומו של עונש מאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו, חזר עד מהרה לסורו. בית המשפט הפנה גם לתסקיר הראשון שנערך למבקש בו נקבע כי הוא לא שינה את דפוסי החשיבה וההתנהלות העברייניים שלו, קביעה שלא נסתרה במסגרת התסקיר המשלים בניגוד לטענת המבקש. בשים לב לנסיבות אלה אותן הדגיש, רשאי היה בית המשפט להחליט כי מסוכנותו של המבקש מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו על אף המלצה חיובית של שירות המבחן ואיני רואה מקום להתערב בקביעה זו.

הבקשה נדחית אפוא.