רע"פ 2114/13 עדנאן עבד אל האדי נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיאה, השופט י' אלרון , וכב' השופטים מ' גלעד וד"ר מ' רניאל ) מתאריך 13.02.2013 ב-ע"פ 2807-09-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת ט' תדמור-זמיר ) מתאריך 05.07.2012 ב-ת"פ

28012-11-11. בגדרי בקשת רשות הערעור שהגיש, המבקש אף עותר לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליו, שהוא אמור להתחיל לרצותו בתאריך 24.03.2013.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשת רשות הערעור.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

נגד המבקש, ונגד מחמד מחמד (שעניינו איננו עומד להכרעתי; להלן: מחמד ), הוגש כתב אישום מתוקן, בגדרו נטען כי בתאריך 12.11.2011 הגיעו המבקש, מחמד ושני בניו הקטינים של המבקש, לתחנת דלק באיזור הצ'ק פוסט בחיפה, על מנת לתדלק את רכבו של המבקש. לאחר דין ודברים עם המתדלק, במהלכו גידף המתדלק את המבקש והפנה לעברו "אצבע משולשת", פנה אחד מבניו הקטינים של המבקש (להלן: הקטין ) למתדלק וביקש ממנו לצאת מהחנות שבה שהה באותה עת. משפתח המתדלק את דלת החנות, כך על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, תקף אותו הקטין באגרופים. בתגובה, המתדלק אחז בקטין, שניהם נפלו ארצה, והקטין נשכב על המתדלק וחבט בפניו באגרופים. בהמשך, "נעמד" המבקש על פלג גופו העליון של המתדלק, בעוד מחמד והקטין ממשיכים להכות את המתדלק בראשו. לאחר מכן משך המבקש את המתדלק מעורפו וכופף את ראשו ארצה. כתוצאה מן התקיפה הנטענת נגרמו למתדלק חבלות גופניות של ממש.

נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש בתקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר, עבירה לפי סעיף 380, בשילוב עם סעיף 382(א) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 .

3.

בתאריך 01.03.2012 הודיעו הצדדים לבית משפט השלום הנכבד כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, שעיקריו יפורטו להלן: כתב האישום המקורי שהוגש נגד המבקש יתוקן; המבקש יודה בכל עובדות כתב האישום המתוקן; טרם שמיעת הטיעונים לעונש, ישלח המבקש לתסקיר שירות המבחן; המשיבה תטען לעונש "מאסר בפועל של ממש מאחורי סורג ובריח"; הסניגור יהיה חופשי בטיעוניו לעונש.

עוד באותו היום, הודה המבקש בכל עובדות כתב האישום המתוקן, ובהתאם הורשע בעבירה שיוחסה לו.

4.

בתאריך 05.07.2012 גזר בית משפט השלום הנכבד את דינו של המבקש.

בפתח גזר הדין, פירט בית משפט השלום הנכבד את המלצות שירות המבחן ביחס למבקש (כאן המקום לציין, כי בא-כח המבקש לא צירף לבקשה שבפני את התסקיר המלא). על פי המתואר בגזר הדין, שירות המבחן התרשם כי המבקש מנהל לרוב אורח חיים נורמטיבי, וכי רמת מסוכנותו להישנות מעשה דומה היא ברמה בינונית. עוד נאמר, כי שליחתו של המבקש למאסר "עלולה להביא לרגרסיה במצבו הרגשי ולפגוע ביכולתו לתמוך כלכלית במשפחתו שתלויה בו". לפיכך, המליץ שירות המבחן להטיל על המבקש עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, לצד מאסר מותנה ותשלום פיצויים למתדלק.

מבחינת השיקולים לחומרא, עמד בית משפט השלום הנכבד בהרחבה על נסיבות העבירה, אותה תיאר כ-"דוגמה לתגובה אלימה, חמורה ובלתי פרופורציונאלית של הנאשמים [המבקש ומחמד –

ח"מ ] כנגד אדם אשר, לדידם, פגע בכבודם". עוד ציין בית משפט השלום הנכבד את עברו הפלילי של המבקש. מבחינת השיקולים לקולא, ציין בית משפט השלום הנכבד את הודאתו המיידית של המבקש, את היותו "פעיל ותורם לקהילה", וכן את מכלול נסיבותיו האישיות של המבקש, כפי שאלה תוארו בתסקיר שירות המבחן. ביחס להמלצות שירות המבחן, קבע בית משפט השלום הנכבד קבע איננו מתעלם מהנאמר בתסקיר, "אולם יש לזכור כי המלצת שירות המבחן כשמה כן היא – המלצה ומשכך אין בית המשפט מחויב לקבלה".

בית משפט השלום הנכבד סיכם את גזר דינו בציינו כדלקמן: "לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, אני סבורה כי השיקולים לחומרא ונסיבות המקרה מחייבים השתת מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח, כאשר בנסיבותיהם של הנאשמים והשיקולים לקולא יש כדי להשפיע על אורכו".

נוכח האמור, השית בית משפט השלום הנכבד על המבקש עונש של 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח, ו-10 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים (כאשר התנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע). כמו כן, קבע בית משפט השלום כי המבקש ישלם למתדלק פיצויים בסך של 3500 ש"ח.

5.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד. עיקר טענותיו של המבקש בפני בית המשפט המחוזי הנכבד התמקד בכך שהעונש שהושת עליו – במיוחד נוכח הקביעה כי ירצה את עונשו מאחורי סורג ובריח – הינו כבד מדי, וזאת נוכח נסיבות העבירה, וכן נוכח נסיבותיו האישיות והמלצות שירות המבחן בעניינו.

בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי המלצת שירות המבחן היא אמנם בעלת חשיבות, אך היא איננה אלא המלצה בלבד, ועל כן איננה מחייבת את בית המשפט. בסוף פסק הדין, סיכם בית המשפט המחוזי כדלקמן: "בסיכומו של יום, אנו קובעים, כי בית המשפט קמא לא חרג לחומרה ממתחם העונש ההולם במקרים דומים, ובתוך מתחם זה, שקל את השיקולים הראויים. משכך, לא מצאנו מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא, הן לעניין העונש, והן לאופן ריצויו".

לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעורו של המבקש, והותיר את גזר דינו של בית משפט השלום הנכבד על כנו.

מכאן הבקשה שבפני.

טענות המבקש

6.

טענתו היחידה של המבקש בפני היא כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו שלא להמיר את עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש, כך שירוצה בדרך של עבודות שירות. לטענת המבקש, יש מקום לעשות כן, וזאת נוכח נסיבותיו האישיות (ובעיקר מצבו הרפואי הירוד, לטענתו), וכן נוכח המלצת שירות המבחן בעניינו.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

8.

כידוע, רשות ערעור בפני בית משפט זה תנתן רק במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )). במקרים שבהם מתייחסת הבקשה רק לחומרת העונש, ההלכה היא שרשות ערעור תנתן רק במקרים הנדירים והחריגים שבהם סטו הערכאות קמא באופן משמעותי ממדיניות הענישה המקובלת, בהתאם לנסיבות העניין (ראו לדוגמה החלטתי מהעת האחרונה ב-רע"פ 1756/13 תורגמן נ' מדינת ישראל (10.03.2013), וההפניות שם).

9.

בגדרי הבקשה שבפני, לא הפנה המבקש לסוגיה כלשהי שהיא בעלת חשיבות משפטית עקרונית, וממילא גם לא טען כל טענה מן הסוג המצדיק רשות ערעור, על פי ההלכות שנקבעו ב הלכת חניון חיפה וב עניין אבו שנב . כפי שפירטתי בפיסקה 6 שלעיל, כל טענותיו של המבקש מתמקדות באיזון שבין נסיבותיו האישיות לבין חומרת העונש שהושת עליו. טענות אלה נתבררו כבר הן בפני בית משפט השלום, והן בפני בית המשפט המחוזי – ולא מצאתי הצדקה לשוב ולהדרש אליהן "בגלגול שלישי". די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה שבפני.

10.

גם לגופם של דברים, אינני סבור כי יש ממש בטענותיו של המבקש ביחס לגזר הדין שהושת עליו, מהטעמים שיפורטו להלן:

(א)

בכל האמור בנסיבותיו האישיות של המבקש, הרי שאלה בהחלט נלקחו בחשבון בעת גזירת עונשו, והביאו, כפי שציין בית משפט השלום הנכבד באופן מפורש, להקלה בלתי מבוטלת באורכו של עונש המאסר בפועל. לא מצאתי כי יש במצבו הרפואי הנוכחי של המבקש כדי להצדיק הקלה נוספת בעונשו, וחזקה היא שבעיותיו הרפואיות תקבלנה התייחסות ראויה עם התייצבותו לריצוי עונשו ובמהלך מאסרו.

(ב)

ביחס לכך שבתי המשפט קמא שגו בהימנעם מאימוץ המלצות שירות המבחן כלשונן, אין לי אלא להפנות – ולהצטרף בהסכמה – לדבריו של חברי, השופט א' שהם , שקבע בהחלטתו מהעת האחרונה ב-רע"פ 1810/13 פינטו נ' מדינת ישראל (20.03.2013) כדלקמן:

"טענתו העיקרית של המבקש, הינה כי טעה בית המשפט המחוזי, בכך שלא ייחס משקל מספיק להמלצת שירות המבחן להמנע מעונש מאסר גם אם בדרך של עבודות שירות, בשים לב לסיכויי המבקש להשתקם, ולנוכח יתר נסיבותיו האישיות. אף טענה זו אין בידי לקבל. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט אינו מחוייב לקבל את המלצות שירות המבחן, למרות החשיבות והמשקל שיש לייחס להמלצות אלה (ראו: בש"פ

7873/12 פלוני נ' מדינת ישראל ; בש"פ 7848/10

פלוני נ' מדינת ישראל (2.11.2010);

בש"פ 9302/08 אלעקובי נ' מדינת ישראל (14.11.2008);

בש"פ 7999/12 ג'רבי נ' מדינת ישראל (2.12.2012))".

11.

לפיכך, מסקנתי היא כי הן מבחינת ההלכה בנוגע למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", והן מבחינת נסיבותיה הפרטניות של הבקשה שפני – אין מקום ליתן רשות ערעור.

12.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית . משנדחתה בקשת רשות הערעור, מתייתר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע. המבקש יתייצב לריצוי עונשו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד, עד לתאריך 24.03.2013 בשעה 10:00 בבית המעצר "קישון", כשברשותו תעודת זהות, או דרכון. המבקש רשאי לתאם את הכניסה למאסר, כולל את האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336.