בש"פ 9302/08 עמאד אלעקובי נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ש' דברת) בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.

נגד העורר

הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה במזיד לרכב, חבלה בכוונה מחמירה, איומים, הדחה בחקירה והטרדת עד. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 9.5.2008, בעקבות קטטות אשר התרחשו קודם לכן ואשר במהלכן הותקף, בין היתר, אדם ממשפחת אלעקובי, קשר העורר קשר עם אחרים (להלן: שותפיו ) במטרה לפגוע בבני משפחת אלעסיבי. משהבחינו העורר ושותפיו ברכבם של בני משפחת אלעסיבי, בו ישבו באותה העת חאלד אלעסיבי (להלן: חאלד ), בנו – פאהד אלעסיבי (להלן: פאהד ), ושני ילדיו הקטינים של פאהד, הם פתחו במרדף, תוך שהם נצמדים לרכב ונוגחים בו מאחור. הרכב הוסט, פגע במדרכה והתהפך על גגו. אחד משותפיו של העורר ניגש לרכב וניסה לפגוע בחזהו של פאהד באמצעות "שברייה", אולם זה האחרון התגונן, והוא נפגע לבסוף בידו וברגלו. חאלד ניסה להשתחרר מן הרכב, אולם שותפיו של העורר שלפו אותו מן הרכב ותקפו אותו במקלות ובסכינים. בשלב זה שלפו העורר ושותף נוסף אקדחים וירו לעבר חאלד, אשר נפגע בחזהו ובידו. חאלד הצליח לשלוף את אקדחו ולירות באוויר, והעורר ושותפיו ברחו מן המקום.

ביום 8.6.2008 התקשר העורר לאדם בשם איהב אלעסיבי (להלן: איהב ), ואיים עליו, בין היתר, כי יהרוג אותו כפי שירה לעבר דודו, חאלד. כן הזהירו העורר פן יגיע מישהו מהם לבית המשפט. בשלב זה נטל את מכשיר הטלפון הנייד אברהים אלעסיבי (להלן: אברהים ), בנו של חאלד, ושוחח עם העורר. העורר איים על אברהים כי יהרוג את כל מי שיגיע לבית המשפט כפי שניסה להרוג את אביו של אברהים. באותו היום העורר טלפן שוב לאיהב, ובאחת הפעמים ענה לטלפון אמין אלעסיבי, אף עליו איים העורר. מספר דקות לאחר מכן שלח העורר הודעת טקסט לאיהב, בה נכתבו דברי שטנה, איומים ומילות גנאי, כמפורט בסעיף 5 לכתב האישום המתוקן.

3.

במקביל להגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על מעצרו של העורר

עד

תום

ההליכים

נגדו. בהחלטתו מיום 6.8.2008, בית המשפט סקר בהרחבה את חומר הראיות, ואף כי מצא כי אין ראיות לכאורה לעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחבלה במזיד לרכב, קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה ליתר העבירות המיוחסות לעורר. בית המשפט קבע כי מעשיו של העורר מקימים עילת מעצר על פי סעיף 21(א)(1)(א)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, והזכיר כי לעורר עבר פלילי הכולל ארבע הרשעות בגין החזקת סמים שלא לצריכה עצמית וסחר בסמים, עבירות רכוש, אלימות, והחזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, עליהן אף ריצה בעבר תקופות שונות של מאסר בפועל. על אף האמור, בית המשפט הורה על קבלת תסקיר שירות המבחן אשר יבחן את מסוכנותו של העורר ואת חלופת המעצר המוצעת, זאת לאחר שהתרשם מן הערבים המוצעים אשר הופיעו ונחקרו בפניו.

בהחלטתו מיום 15.9.2008, משקיבל לידיו את תסקיר שירות המבחן, קיבל בית המשפט את בקשת המדינה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. יובהר כי החלטתו זו של בית המשפט נתקבלה חרף המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר למעצר בית בתנאי איזוק אלקטרוני בפיקוחו של הערב ובפיקוח בנו. בית המשפט הדגיש כי על אף היותם של הערבים המוצעים אנשים נורמטיביים ורציניים, ישנו קושי הטמון בהתנהלותו של המשיב, בהפנותו לאיומים השיטתיים אותם השמיע העורר כלפי המתלוננים. כן ציין בית המשפט את דרך התנהלות העורר בחקירת המשטרה ובפרט את הכחשתו כי יש ברשותו מכשיר טלפון סלולרי, זאת לעומת ממצאי החקירה אשר העלו כי המכשיר ממנו נשלחה הודעת הטקסט המאיימת אכן נמצא ברשותו של העורר. בית המשפט קבע כי התנהגות זו מצד העורר, כמו גם עברו הפלילי, מעידים על תכנון ועל רצונו של העורר לחמוק מן הדין, והסיק כי אין ליתן בו אמון כי יקיים את תנאי השחרור. משכך, לנוכח המסוכנות הנשקפת ממנו והיעדר האפשרות לנטרלו מלשוב לאיים על המתלוננים ולנסות להדיחם בחקירה, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד סיום ההליכים נגדו.

4.

עיקר טענותיו של בא כוח העורר מופנות נגד החלטת בית המשפט המחוזי שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בא כוח העורר מצביע על העובדה כי בית המשפט היה מודע לחומר הראיות ולעברו הפלילי של העורר שעה שהורה על קבלת תסקיר מעצר, ומשכך שגה הוא עת התעלם מהמלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר, שכן דבר לא נשתנה בין מועד בקשת התסקיר לבין מועד קבלתו, זולת המלצתו של שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לחיזוק טענתו, מפנה בא כוח העורר להחלטתו של השופט גרוניס בבש"פ 6990/08 גיטנס נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 12.8.2008) (להלן: עניין גיטנס ), בה הפך בית המשפט את החלטת בית המשפט המחוזי והורה על אימוץ המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. אשר למסוכנותו של העורר, בא כוחו טוען כי העורר לא נטל חלק בהפיכת רכבם של מספחת אלעסיבי, ומפנה לקביעת בית משפט קמא לפיה אין ראיות לכאורה לעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחבלה במזיד לרכב. לגבי עבירת האיומים, בא כוח העורר טוען כי המדובר בסך הכל בארבע שיחות טלפון אשר נעשו בתוך פרק זמן של רבע שעה, וכי במהלך פרק הזמן בין ביצוע השיחות לבין מעצרו – אף שהיה משוחרר – לא ביצע העורר כל עבירה.

מנגד, באת כוח המדינה טוענת כי אין לבוא בטרוניה לבית המשפט המחוזי על שבחר לבחון חלופת מעצר. לטענתה, החלטתו של בית המשפט להורות על עריכת תסקיר שירות מבחן נעשתה בעקבות התרשמותו הבלתי אמצעית מהערבים המוצעים, והסיבה להחלטתו לערוך תסקיר נעוצה במסקנתו של בית המשפט לפיה לא ניתן לשחרר את העורר על בסיס חקירת הערבים בלבד. כן מדגישה באת כוח המדינה כי המדינה עמדה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים מראשית ההליך ועד עתה. אשר למסוכנותו של העורר, מצביעה באת כוח המדינה על כך שזה האחרון לא נרתע בשום דרך מלפגוע במתלוננים, בכלל זה באמצעות ירי, בעוד ילדיו הקטינים של פאהד בני הארבע והשבע יושבים במכונית. כן מפנה היא לאיומיו החוזרים של העורר כלפי המתלוננים על מנת שיימנעו מלהעיד בבית המשפט, ולעברו הפלילי הכולל עבירות סמים ואלימות.

6.

לאחר שעיינתי בנימוקי הערר, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ובתסקיר שירות המבחן ושמעתי את טיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הערר להידחות. אכן, טענת בא כוח העורר כי דבר לא נשתנה בין מועד הזמנת התסקיר לבין החלטת בית המשפט להותיר את העורר במעצר – יש בה טעם. כמו כן, אינני שוללת את הטענה כי טוב תעשינה הערכאות דלמטה אם תימנענה מלהורות על עריכת תסקיר, מקום בו נסיבות המקרה מעידות באופן ברור על מסוכנות בלתי ניתנת לאיון הנשקפת מהעורר העומד בפניהן (וראו: בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 14.11.2008)). ברם, כל נסיון מצד בא כוח העורר לכפות על בית המשפט לאמץ את מסקנות שירות המבחן – דינו להיכשל. שירות המבחן אכן ממלא תפקיד רב חשיבות בבואו לסייע לבית המשפט לבחון את מסוכנות הנאשם ואת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו פחותה, ועל כך זוכה הוא להערכה מרובה. עם זאת, כל מסקנה לפיה בית המשפט מחוייב להמלצותיו של שירות המבחן הינה שגויה מיסודה. עמדתי על הדברים באחת הפרשות בצייני:

"התסקיר בא לסייע לבית המשפט במילוי חובתו הסטטוטורית לבחון את מסוכנות הנאשם ואת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו פחותה ואין בהחלטה על תסקיר כדי להצביע על דבר מעבר לכך. ברי, כי על בית המשפט המקבל לידיו תסקיר מעצר בעניינו של נאשם להביא בחשבון את המלצת שירות המבחן. יחד עם זאת, ועם כל ההערכה לתסקירי שירות המבחן ולעבודתו המקצועית והחשובה של השירות, מדובר בהמלצה בלבד ובית המשפט עצמאי בהפעלת שיקול דעתו (ראו גם: בש"פ 8902/02

נבולסי נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 30.10.02);בש"פ 5190/04 אסולין נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 8.6.04)). לא למותר לציין גם כי השיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו והשיקולים והאינטרסים שעל בית המשפט לשקול לצורך החלטתו לא בהכרח זהים וחופפים הם" (בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.6.2005)).

ברי, אפוא, כי אין מקום לקבל את טענת בא כוח העורר כי שגה בית משפט קמא משלא אימץ את המלצות שירות המבחן.

אשר לנסיונו של העורר להיבנות מההחלטה בעניין גיטנס , דינו להידחות אף הוא. נקודת המפתח בעניין גיטנס שהובילה את בית המשפט למסקנה כי יש לאמץ בסיכומו של דבר את המלצת שירות המבחן, היתה הסכמת המדינה

לבקשתו של בא כוח העורר כי יוגש תסקיר מעצר בעניינו. מצב זה שונה בעיקרו מהמקרה דנן, בו שמרה המדינה על עמדה עקבית לפיה יש לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. יתרה מכך, נסיבותיו של העורר בעניין גיטנס , בכלל זה גילו הצעיר וחלופת המעצר אשר הוצעה עבורו – מרכז החלמה לנפגעי סמים – שונות אף הן בתכלית מנסיבות המקרה דנן, ועל כן לא ניתן לעשות גזירה שווה בין מסקנתו של בית המשפט בעניין גיטנס לבין המקרה דנן. אינני מתעלמת מהציפיות שחשוד מפתח כאשר בית המשפט מורה על הכנת תסקיר בעניינו, וטוב ייעשה אם יובהר לו כי אין בכך בהכרח משום שחרורו לחלופת מעצר. מכל מקום, ההחלטה צריכה להתקבל באופן ענייני ועל פי מכלול הנסיבות, ואין בהמלצת שירות המבחן לבדה כדי להכריע את הכף.

7.

בהתייחס לשאלת מסוכנותו של העורר, דעתי היא כי נסיבותיו של המקרה דנן אינן מותירות מקום לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, ובדין הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. המעשים המיוחסים לעורר, בכלל זה ירי לעבר אדם בעוד נכדיו הקטינים ובנו נמצאים ברכב באותה העת, מעידים בעיניי כאלף עדים על המסוכנות האינהרנטית הטמונה בו. כן מקובלת עלי מסקנת בית משפט קמא לפיה האיומים אותם הפנה העורר כלפי המתלוננים, נסיונותיו הלכאוריים להזהירם פן יעידו במשפט והתנהלותו בחקירה מעלים חשש בדבר רצונו לחמוק מאימת הדין. לחובת העורר אף ישנו עבר פלילי מכביד, הכולל עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירות רכוש ועבירת סמים, בגינן ריצה עונשי מאסר בפועל בני 13, 16 ו-6 חודשים. בנסיבות אלו לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.

לנוכח האמור, הערר נדחה.