בש"פ 9101/11 אדם חסאר נ. מדינת ישראל

בפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט צ' דותן) מיום 1/12/11 המורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של עשיית עסקה אחרת בסם, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (ריבוי מקרים), ושוחד, לפי סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי עובדות כתב האישום, עת שימש העורר סוהר בכלא "איילון" הוא הסכים להצעת האסיר ברוך סעדה (להלן: סעדה ) להחדיר סמים לכלא תמורת תשלום כספי. בכתב האישום מפורטים חמישה אישומים שונים, בהם מיוחס לעורר כי נפגש עם אנשים מחוץ לכותלי הכלא, קיבל מהם סמים, החדירם לכלא והעבירם לאסירים לפי הוראותיו של סעדה. זאת, בתמורה לסכומי כסף שקיבל עבור הכנסת הסמים לכלא, העולים לכדי סך של 12,000 ₪ לגבי ארבעת האישומים הראשונים. יצוין כי בגין האירוע המתואר באישום החמישי לא קיבל העורר את התמורה הכספית שהובטחה לו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים. העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר ומשכך התמקד הדיון בסוגית חלופת המעצר, כאשר המחלוקת בין הצדדים סבה סביב השאלה האם בעניינו של העורר יש מקום להורות על הגשת תסקיר. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' דותן) לא מצא כי יש להורות על הגשת תסקיר מעצר בענייננו של העורר. הוכרע שבנסיבות המקרה אין ליתן אמון בעורר אשר ביצע לכאורה את המיוחס לו תוך ניצול מעמדו והאמון שניתן בו בתפקידו כסוהר וזאת תמורת בצע כסף. נוסף לכך, התייחס בית המשפט המחוזי לפסיקה הקובעת כי ככל שמדובר בעבירות סמים חמורות רק בנסיבות יוצאות דופן ניתן יהיה לאיין את המסוכנות הנשקפת מנאשם באמצעות חלופת מעצר, שהרי ניתן לנהל עסקי סחר בסמים גם ממקום מעצר הבית. בית המשפט קבע כי מטעמים אלה אין לקבל את חלופת המעצר שהוצעה בבית הוריו של העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

מכאן הערר שבפני.

3.

בא כוחו של העורר עותר כי יוגש תסקיר מעצר שיבחן את חלופת המעצר שהוצעה. הוא טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי העובדה שלעורר מיוחסים מעשים הכרוכים בהפרת אמון חמורה משליכה על האמון שיש לתת בעורר במסגרת בחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. לדברי הסנגור, חשיבות תפקידו של העורר בביצוע העבירות הייתה נעוצה ביכולתו להחדיר את הסמים לכלא. עתה, העורר מושהה ממקום עבודתו כך שכבר לא נשקפת ממנו מסוכנות. בנסיבות אלה, בהן המסוכנות

הנשקפת מהעורר היא "נקודתית" בלבד, סבור הסנגור כי אין זה ראוי להחיל בענייננו את ההלכה הנוהגת לגבי שחרור עברייני סמים לחלופת מעצר. עוד גורס הסנגור כי לפי כתב האישום העבירה האחרונה בוצעה בחודש פברואר 2011 ועד הגשת כתב האישום בחודש נובמבר 2011 חדל העורר ממעשיו, עניין אשר יש גם בו, לעמדת הסנגור, כדי להפחית מהמסוכנות הנשקפת מהעורר. כן מציין בא כוח העורר כי הוא הודה במיוחס לו בראשית החקירה באופן המעיד שהעורר אינו מתנהל כעבריין.

4.

בא כוח המשיבה מבקש לדחות את הערר. הוא סבור כי אין לקבל את טענת הסנגור כי המסוכנות הנשקפת מן העורר היא "נקודתית". הוא מטעים כי עובדות כתב האישום מלמדות על תעוזת העורר ועל הפרת האמון שניתן בו ברגל גסה, וזאת תמורת בצע כסף. בנסיבות אלה סבור בא כוח המשיבה כי אין עילה לבחון את חלופת המעצר שהוצעה. אשר להלכה בדבר אי-שחרורם של עברייני סמים לחלופה, טוען בא כוח המשיבה כי העובדה שהעורר ביצע לכאורה עבירות של סחר בסמים במקום מאובטח תוך ניצול היכרותו עם סידורי האבטחה מעידה על כך שהעורר לא יהסס לנצל את שהותו במעצר בית על מנת לשוב ולבצע מעשי סחר.

5.

לאחר שעיינתי בנימוקי הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי ושמעתי את טיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הערר להידחות . ההחלטה לשחרר נאשם לחלופת מעצר על אף המסוכנות הנשקפת ממנו מושתתת על האמון שנותן בית המשפט בנאשם שלא ינצל את השחרור מן המעצר על מנת לעבור עבירה, להתחמק מן הדין או לשבש הליכי משפט (בש"פ 570/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 391 (2000)). כבר נכתב כי "שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין בית המשפט" (בש"פ 9854/06 עאטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.12.06); ההדגשות שלי, ע.א.), ושומה על בית המשפט הדן בעניין לבחון האם בנסיבות המקרה מכלול הנתונים מאפשרים ליתן בנאשם אמון כך שניתן להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

במקרה דנן, אין חולק כי קיימת עילת מעצר סטאטוטורית וכי נשקפת מהעורר מסוכנות הנלמדת מסוג העבירות המיוחסות לו וחומרתן, וכן מנסיבות ביצוע העבירות כפי שמתואר בכתב האישום. השאלה היא אפוא האם אפשר ליתן בעורר אמון חרף המסוכנות הנשקפת ממנו. לדידי, יש להשיב לשאלה זו בשלילה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אני סבורה שאופי המעשים המיוחסים לעורר ונסיבות ביצועם משליכים ומקרינים ישירות על היכולת לתת אמון בעורר במסגרת בחינת חלופת מעצר, כך שהמסוכנות הנשקפת ממנו אינה "נקודתית" כלל כטענת הסנגור.

בביצוע העבירות המיוחסות לו הפר העורר באופן בוטה וחמור את האמון שניתן בו בגדר תפקידו בגוף ציבורי, וזאת למען בצע כסף. לפי המיוחס לעורר, הוא לא מעד באופן חד פעמי, אלא חזר על מעשי הסחר מספר פעמים תמורת קבלת שוחד בסכומים גבוהים, תוך שהוא מנצל בשיטתיות את הידע שצבר במסגרת תפקידו, את מעמדו בשירות בתי הסוהר, ואת האמון שרחשו לו הגורמים הממונים עליו. יתרה מכך, לא שוכנעתי בטענת הסנגור כי העובדה שהחל מחודש פברואר 2011 ועד למועד מעצרו בחודש נובמבר 2011 לא ביצע העורר עסקאות סחר נוספות מאששת את הטענה שניתן לתת בו אמון. בשים לב לעובדות האישום החמישי לפיהן העורר לא קיבל תמורה בגין עסקת הסחר שבוצעה לכאורה במסגרת אישום זה, לא ניתן בשלב זה לשלול את האפשרות שהיעדר התמורה היא שהביאה את העורר לחדול מביצוע המעשים. בנסיבות אלה, ואף מבלי שאדרש לטענת הסנגור כי העורר אינו בגדר סוחר סמים "טיפוסי" שמועד לבצע עסקאות סחר בסמים גם ממקום מעצר הבית, סבורה אני כי נשמט בסיס האמון שאפשר לתת בעורר כך שאין לשחררו לחלופת מעצר כמבוקש.

6.

נוכח האמור אינני מוצאת עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לבחון חלופת מעצר באמצעות תסקיר. כידוע, תסקיר המעצר הינו כלי עזר סטאטוטורי חשוב שנועד לסייע לבתי המשפט בקיום חובתם לבחון את המסוכנות הנשקפת מנאשם, ואת אפשרות שחרורו לחלופת מעצר שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה. ברם, מקום בו הנסיבות מעידות על היעדר יכולת לאיין את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם, למשל במקרה כבענייננו בו נוכח בית המשפט שלא ניתן לתת בנאשם כל אמון, הרי שאין פגם בהחלטה להימנע מהוראה להגיש תסקיר מעצר. ראוי בעניין זה להביא דבריי אלו:

"הוראת סעיף 21א(א) לחוק אכן מקנה לבית המשפט סמכות להורות על עריכת תסקיר מעצר, אך כפי שהובהר כבר לא אחת על ידי בית משפט זה, סמכות לחוד והפעלתה לחוד. קודם להפעלתה של סמכות זו, על בית המשפט להשתכנע, ולו לכאורה, כי העבירות בהן מואשם העורר, נסיבות ביצוען וכלל נסיבותיו האישיות של העורר מצדיקות את הפעלתה" (בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.11.08); וראו גם: בש"פ 9302/08 אלעקובי נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 14.11.08)).

לאור האמור לעיל, סבורה אני כי במקרה דנן לא קמה הצדקה לבחינת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר באמצעות תסקיר מעצר ומשכך אינני נעתרת לבקשת העורר כי עניינו יובא לבחינה בפני שירות המבחן.

דין הערר, אפוא, להידחות.