בש"פ 1315/04 בורהאן נמיר נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט נ' ממן) מיום 22.1.04, שניתנה בתיק ב"ש 1045/04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העורר עומד לדין בבית-משפט השלום בנצרת באשמת ביצוע עבירות של תקיפת קטין בידי אחראי, לפי סעיף 368ב (א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 + 382(ב)(1) לחוק העונשין, וזאת כי נהג דרך-קבע משך שנות נישואיו להכות את אשתו ואת ילדיו הקטינים בדרכים שונות כמפורט בכתב האישום.

האירוע האחרון, שבעקבותיו נעצר העורר התרחש ביום 21.11.03, עת שהמתין לאשתו, ששבה מחנות מכולת והיכה אותה עם חגורה בכל חלקי גופה וכן היכה אותה באגרופים בראשה ובאוזנה והיא חשה בכאבים ובירידה בשמיעה.

עובדות כתב האישום מלמדות על אלימות מתמשכת ואכזרית, התנהגות בלתי מרוסנת של העורר כלפי בני ביתו, אשתו וילדיו הקטינים, בצירוף עבר פלילי בעבירה דומה של תקיפת בן-זוג, וכן תיאור אישיותו והבעייתיות בתפקודו בתוך המשפחה, כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בנצרת בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 4.1.04 הורה בית-משפט השלום (כב' סגנית-הנשיא ג' סעד) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטה נקבע, כי העורר מהווה סיכון של ממש לבטחון בני משפחתו. כמו-כן נקבע, כי העורר צריך לעבור תהליך טיפולי לגברים אלימים והיות וטיפול קודם אליו הופנה העורר על-ידי לשכת הרווחה, בעבר, הופסק עקב אי-נכונותו לשיתוף פעולה, נראה, כי שחרורו בשלב זה, בטרם עבר תהליך טיפולי ובטרם נבדק בפועל יחסו לטיפול, אין בו כדי להועיל.

על החלטה זו של בית-משפט השלום הוגש ערר לבית-המשפט המחוזי בנצרת. בית-המשפט המחוזי דחה את הערר. בהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא מצא מקום להתערב בהחלטת בית-משפט השלום, שכן בא-כוחו של העורר הסכים, כי קיימות ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל להרשעת העורר וכי באשר למסוכנותו, אין ספק, כי העבירות שהוא מואשם בהן, הן עבירות המצביעות על מסוכנות לציבור, שהיא טבועה בעבירות כגון אלה באופן שאין צורך להוכיחו. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, באשר לחלופת המעצר, כי כל עוד העורר אינו מגלה נכונות לקבל טיפול במסגרת תוכנית מסודרת, חלופת מעצר אינה ראויה להתייחסות.

מכאן הערר שבפני.

בא-כוח העורר טען, כי מדובר באירועים שקרו לפני זמן רב, כאשר האירוע החמור היה בתחילת שנת 2003, בגינו העורר נחקר ושוחרר. עוד טען, כי העורר נחקר בחודש ינואר 2003, שוחרר לביתו, ובמשך שנה לא תקף את אשתו ואת ילדיו. גם אחרי התלונה האחרונה, הוא שוחרר ולא נעצר מיד, אלא כעבור שבועיים וחצי, דבר המפריך את חזקת מסוכנותו.

מנגד, באת-כוח המשיבה ביקשה לדחות את הערר וטענה, כי מעשיו וכן ההרשעה הקודמת שבעברו בגין תקיפה הגורמת חבלה, שבוצעה כלפי אשתו, בנוסף לכך שעל-פי תסקיר שירות המבחן מדובר באדם בעל סממנים המצביעים על רמת מסוכנות, אפיונים של עצבנות וחוסר אונים, מלמדים על מסוכנותו. עוד מוסיפה וטוענת באת-כוח המשיבה, כי אין מקום לשקול חלופת מעצר אודותיו מאחר ואין לתת בו אמון לאור העובדה, כי התנהג באלימות קשה כלפי ילדיו ואשתו לאורך זמן.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות. לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטה להותיר את העורר במעצר עד תום בירור דינו.

במקרה שלפני, מעשיו של המבקש הינם חמורים מאוד. מדובר באדם הנוהג באלימות מתמשכת ואכזרית, התנהגותו בלתי מרוסנת כלפי אשתו וילדיו הקטינים, יש לו עבר פלילי בעבירה דומה של תקיפת בן-זוג והוא מהווה סיכון של ממש לבטחון בני משפחתו. לעניין זה קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות, אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), כך שהעובדות שבפני מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק.

החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, מחייבת את בתי-המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 7326/96 ניסים ח'טיב ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). מי שנוטל בידיו חגורה ומכה איתה בגופו של הזולת הוא מסוכן, אפילו הוא עול ימים, ויש להגן על הציבור מפניו (ראו והשוו בש"פ 4113/99 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל , תק-על 99 (2) 266).

סוף דבר: החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.