בש"פ 6786/07 מחמד אבו זיאד נ. מדינת ישראל

בפניי הודעת ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ג' נויטל) לפיו נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בב"ש (כבוד השופטת ל' פרנקל), לעצור את העורר עד תום ההליכים.

1.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה סתם, חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, העלבת עובד ציבור, תקיפת שוטר והחזקת סכין. על פי עובדות כתב האישום מתגורר המבקש במתחם של משפחתו בלוד (להלן: הבית ), יחד עם בני משפחתו, וביניהם: אביו (להלן: המתלונן א' ) ואחיו (להלן: המתלונן ב' ). על פי הנטען, רצונו של המבקש לפתוח בבית תחנת סמים, הוביל לסכסוך בינו ובין המתלוננים, א' ו-ב', במסגרתו נעברו העבירות נשוא כתב האישום. נטען, כי בתאריך 21.4.07, ירד המבקש במדרגות הבית תוך שהוא מקלל. מששאלו המתלונן א' לסיבת הדבר, חבט בו המבקש באגרופיו, יידה בו אבנים ודקר אותו פעמיים בסכין שהחזיק בכיסו. המתלונן א' ביקש לגונן על גופו, ומשכך נטל מקל והחל מכה בו את המבקש. המתלונן ב' שהגיע למקום התגרה, נדקר אף הוא על ידי המבקש. בעקבות האירוע, נזקקו המבקש והמתלוננים לקבלת טיפול רפואי בבית החולים אסף הרופא. לאחר שדווחו לאנשי הצוות הרפואי על שארע, הוזעקו שוטרים לבית החולים. המבקש מואשם בכך, שלאחר הגעת השוטרים, קילל את אחד מהם ואף תקף אותו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים נגדו. לטענתה, קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, ונסיבות העבירות המיוחסות לו, כמו גם עברו הפלילי, מבססים את מסוכנותו כלפי בני משפחתו והחברה בכלל, וכן את החשש מפניי שיבוש הליכי משפט והדחת עדים.

3.

תסקיר מבחן שהוגש בעניינו של המבקש המליץ להורות על שחרורו לחלופת מעצר בעיר רהט, בפיקוחו של דוד המבקש (להלן: הדוד ). מהתסקיר עולה כי בין המבקש למתלונן א' התקיימה "סולחה", וכעת שוררים יחסי שלום ביניהם. עוד נקבע, כי הדוד מוכן ללוות את המבקש ולתמוך בו, וכי הוא מבין את גודל האחריות שהוא נוטל על עצמו. לאור מחלוקות שהתעוררו בעניין התסקיר, הוגש תסקיר משלים לבית המשפט שאימץ את ההמלצות התסקיר הראשון.

4.

בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת ל' פרנקל) קבע כי קיימות ראיות לכאורה לעובדות המיוחסות למבקש בכתב האישום וכי קיימת עילת מעצר נגדו. בית המשפט קבע כי לאור התנהגותו של המבקש נשקפת ממנו מסוכנות רבה, ועל כן דחה את המלצת תסקיר המבחן והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו.

5.

ערר שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' נויטל) נדחה. נקבע כי העובדה שבית המשפט הורה על הגשת תסקירי שירות מבחן, אין בה כדי לכבול את שיקול דעתו. מכל מקום, קבע, כי אין באמור בתסקירים שהוגשו כדי להצדיק את קבלת הערר. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי האלימות שהפגין המבקש כלפי בני משפחתו והשוטרים מלמדת על מסוכנותו, ועל כן, אין מקום להתערב בהחלטה על מעצרו עד תום ההליכים.

6.

לטענת המבקש, יש מקום להמיר את מעצרו בשחרור לחלופת מעצר. לטענתו, חזקה על שירות המבחן כי עובר להמלצותיו שקל את מכלול השיקולים הרלוונטיים והתוצאות הכרוכות בשחרורו לחלופת מעצר, ומשהמליץ על מעצר בית יש לקבל את המלצתו. לכך מוסיף המבקש את העובדה כי ניהול המשפט יהא ארוך מאוד, בהתחשב בפגרת בתי המשפט, ובכךשטרם נקבע מותב ומועדים להבאת הראיות.

7.

לטענת המדינה, לא ניתן לשחרר את המבקש בשל מסוכנותו, שבאה לידי ביטוי גם בכך שהסכסוך נשוא כתב האישום פרץ בעקבות רצונו של המבקש לפתוח תחנת סמים בבית המשפחה. המדינה מוסיפה וטוענת כי גם עברו הפלילי של המבקש מצדיקים את דחיית הערר ואת השארתו במעצר.

8.

לאחר שקראתי את הערר שהגיש המבקש, לרבות המסמכים שהגיש, ושקלתי בכובד ראש את הטענות שהעלו הצדדים בדיון שנערך בפניי, לא מצאתי להתערב בהחלטות שניתנו על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. גרסאות העדים, לרבות המתלוננים, וההודעות שמסרו, מעלות כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, כפי שפורט בהחלטתו של בית משפט השלום בעניין זה. עילת המעצר לה טענה המדינה היא מסוכנות. אכן, התנהגותו של המבקש מעלה כי קיים יסוד סביר לחשש כי המבקש יסכן את שלומם של המתלוננים, כמו גם את שלום הציבור. חשש זה נלמד מאופיים של המעשים, מהתנהגותו ומעברו הפלילי (ראו למשל: בש"פ 610/88 פדילה נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(3) 685 (1988)). על פי העולה מכתב האישום, העבירות בוצעו על רקע רצונו של המבקש להפוך את הבית לתחנת סמים. המבקש לא בחל, אפוא, באמצעים, והגיע עד לכדי תקיפה של קרוביו, שעשוייה היתה להסתיים בתוצאות קשות יותר. בבחינת "הבא להוסיף חטא על פשע", המשיך המבקש בהתנהלותו האלימה ותקף גם שוטרים בעת מילוי תפקידם. בנוסף, יש לציין כי המבקש הוא בעל עבר פלילי, אשר מטיל את אימתו על הסובבים אותו, בין היתר על ידי איומים ברצח. כל אלה מלמדים, אפוא, על מסוכנותו של המבקש.

9.

באשר לחלופת המעצר. ערה אני לתסקירים שהוגשו בבית המשפט קמא, לפיהן הסולחה שנערכה בין המבקש והמתלוננים וחלופת המעצר ברהט מפחיתות את מסוכנותו ומאפשרות את שחרורו מהמעצר. ברם, הגם כי בית המשפט מתחשב במכלול שיקוליו גם בהמלצות התסקיר, ברי כי אין הוא מחוייב להן (בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.6.05) ;

בש"פ 8902/02 נבולסי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.10.02) ;

בש"פ 5190/04 אסולין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.6.04)). כאמור, עניינן של העבירות נשוא כתב האישום שהוגש נגד המבקש הוא בדקירתו את המתלוננים ותקיפתם. בית משפט זה חזר לא פעם על חומרתן של עבירות הכוללות שימוש בסכין ועל הצורך להלחם בתופעת הסכינאות (ראו למשל: בש"פ 2453/05 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.3.05). על-כן נפסק, כי כאשר ישנן ראיות לכאורה להוכחת עבירות מסוג זה, ישוחרר הנאשם לחלופת מעצר רק אשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו למשל: בש"פ 5379/06 מלסה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.7.06) ; בש"פ 9092/06 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.11.06). לא השתכנעתי, כי המקרה שבפניי הוא אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהלכה זו. התנהגותו חסרת המעצורים של המבקש והקשר שיש לו לפעילות פלילית רחבה יותר מעידים על מסוכנותו הרבה. איני סבורה כי חלופת המעצר יש בה כדי לאיין את מסוכנותו. מעבר לכך, הזלזול שהפגין המבקש בהוראות החוק ובאנשים האמונים על משמרו מלמדים כי לא ניתן לתת בו אמון כי יכבד את תנאי שחרורו.

לאור האמור, הערר נדחה. המבקש יוותר במעצר עד לתום ההליכים נגדו.