בש"פ 876/08 נסים אבו הדואן נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא) אשר הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.

1.

נגד העוררים הוגש כתב אישום מתוקן המייחס להם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 18.1.08 פגש העורר 1 באימן אבו הדואן (להלן: המתלונן ) בחנות מכולת במחנה הפליטים שועפט בירושלים. השניים החלו להתווכח על רקע סכסוך משפחתי, כאשר בהמשך נכנסו לחנות העוררים 2 ו-3, אחיו של העורר 1. עורר 3 הוציא מכיסו תרסיס גז מדמיע וניסה להתיזו לעבר המתלונן, בעוד שהעורר 2 החל חונק את המתלונן באמצעות צעיף שהיה על צווארו, תוך שאמר לו כי יחנוק אותו עד מוות. העוררים הוציאו סכינים, החלו לדקור את המתלונן בגבו וגרמו לו שישה חתכים, אשר בגינם אושפז במחלקה הכירורגית למשך 5 ימים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של העוררים 1 ו-2 עד תום ההליכים נגדם ויום לאחר מכן הוגשה בקשה דומה למעצרו של העורר 3. בית המשפט קיבל את הבקשה, בקבעו כי מהודעותיהם של העוררים 1 ו-2 עולה כי הם קושרים עצמם ואת העורר 3, המכחיש את נוכחותו במקום, למקום האירוע. בית המשפט קבע כי בעדויות אלו, לצד עדותו של המתלונן, יש כדי להוות ראיות לכאורה לכך שהעוררים ביצעו את המעשים המיוחסים להם בכתב האישום. בית המשפט הוסיף וקבע כי מעשים אלו – פתרון סכסוכים משפחתיים באמצעות אלימות ותוך שימוש בסכין – מצמיחים עילת מסוכנות סטטוטורית המצדיקה את מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. זאת, בפרט על רקע המגמה הנוהגת בפסיקת בית משפט זה, כחלק מהמאבק ב"תת תרבות הסכין". על כן, מצא בית המשפט קמא כי בשלב זה אין לשקול חלופת מעצר והורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. מכאן הערר שלפניי.

3.

העוררים טוענים כי בית המשפט קמא שגה כאשר הורה על מעצרם עד תום ההליכים בלא שתיבחן האפשרות לשחררם לחלופת מעצר. ראשית, טוענים העוררים כי הראיות נגדם מקימות אך חשד סביר לכך שהיו מעורבים במעשים המיוחסים להם, אך אינן עולות לכדי ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרם. כך למשל, טען בא-כוח העוררים בדיון בפניי כי הראיות נגד העוררים נסמכות על עדותו של המתלונן ושתי אחיותיו, כאשר בין עדויות האחיות ישנן סתירות. כמו כן, הוסיף כי למתלונן ובני משפחתו יש אינטרס להפליל את העוררים, וזאת על רקע סכסוך בין המשפחות במסגרתו הגישה אימם של העוררים תלונה במשטרה נגד אחותו של המתלונן. עוד הוסיף בא-כוח העוררים כי המתלונן עצמו הוא שתקף את העוררים ואף דקר את העורר 2 בידו. העוררים מוסיפים כי המשטרה לא ביצעה פעולות חקירה אשר היה בהן כדי לשפוך אור על הראיות המצויות בתיק החקירה, כגון חקירת בעל המכולת בה התרחשו האירועים נשוא כתב האישום.

שנית, טוענים העוררים כי על אף המסוכנות הגלומה בעבירות סכין, במקרה דנן לא נשקפת מהם מסוכנות לציבור, בפרט לאור זאת שאין להם עבר פלילי. מכל מקום, לטענתם גם בהנחה כי נשקפת מהם מסוכנות, ניתן להפיגה באמצעות חלופת מעצר במסגרתה ישהו העוררים במעצר בית בשכונה המרוחקת ממגורי משפחת המתלונן. לטענתם, על בית המשפט לבחון את אפשרות חלופת המעצר גם לגבי נאשמים בעבירות חמורות, וזאת בשל תכליתו המניעתית של המעצר עד תום ההליכים. העוררים מדגישים כי בית המשפט קמא לא בחן את נסיבותיהם האישיות, ובפרט את היותו של העורר 3 חולה סרטן, ואת היעדר עברם הפלילי. גם נתונים אלה מצדיקים לטענתם את שחרורם לחלופת מעצר הולמת.

4.

מנגד, טען בא-כוח המשיבה כי אין מקום להורות על שחרורם של העוררים לחלופת מעצר, שכן קיימות ראיות לכאורה הקושרות אותם לביצוע העבירות המיוחסות להם - תקיפת המתלונן ודקירתו מספר פעמים תוך שימוש בגז מדמיע - אשר מצמיחות מסוכנות המצדיקה את מעצרם. באשר לראיות נגד העוררים, טען בא-כוח המדינה כי על-פי עדויות העוררים 1 ו-2, היו השניים במקום והתעמתו עם המתלונן, כאשר העורר 1 אף טען כי המתלונן דקר את עצמו. לעומת זאת, העורר 3 מכחיש את עצם שהותו במקום האירוע, ובכך יש כדי לחזק את הראיות נגד העוררים כולם. באשר לאפשרות לשחרר את העוררים לחלופת מעצר טען בא-כוח המשיבה כי בחלופה שהוצעה אין כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעוררים, וזאת משום שמדובר בחלופה הנמצאת באותה עיר, כאשר בין משפחת המתלונן למשפחת העוררים יש סכסוך ממושך. בא-כוח המשיבה הוסיף עוד לעניין זה כי מהנתונים שהוצגו לבית המשפט קמא עולה כי העורר 3 אמנם חלה בעבר במחלת הסרטן, אך הלה לא הגיש מסמכים המפרטים את מצבו העדכני.

5.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטת בית המשפט קמא ושמעתי את טיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הערר להידחות. כפי שקבע בית המשפט קמא, במקרה דנן קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העוררים לביצוע המעשים המיוחסים להם. נוסף על עדותו של המתלונן, שניים מהעוררים קושרים עצמם למקום האירוע, כאשר גרסתו של העורר 1, לפיה המתלונן דקר עצמו מספר פעמים בגבו נראית על פניה בלתי סבירה. כמו כן, העובדה כי העורר 3 מכחיש כל קשר למעשה ולמקום האירוע סותרת את גרסאות שני העוררים האחרים ומחזקת את הראיות לכאורה נגד שלושתם.

המעשים המיוחסים לעוררים – תקיפת אדם בשל סכסוך משפחתי, תוך איום בחניקתו, שימוש בגז מדמיע ודקירתו מספר פעמים בסכין – מצמיחים את עילת המסוכנות המנויה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ומלמדים על המסוכנות הנשקפת מהעוררים לציבור. פעמים רבות שב בית משפט זה וחזר על כך שבהעדר נסיבות מיוחדות, דינו של העושה שימוש בסכין כדי לפגוע באחר, הוא מעצר עד תום ההליכים (ראו למשל: בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 22.4.1994); בש"פ 6786/07 מחמד אבו זיאד נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 14.8.2007)). לטעמי, אין במקרה דנן נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מכלל זה. יתר על כן, העובדה כי העוררים בחרו לעשות דין עצמי ולפגוע במתלונן במסגרת סכסוך משפחות, מלמדת לטעמי גם על חשש משיבוש מהלכי משפט ומהימלטותם מאימת הדין. כמו כן, לא מצאתי כי בחלופת המעצר שהוצעה על-ידי העוררים - שהיה בבית הנמצא בשכונה אחרת בכפר - יש כדי לאיין מסוכנות זאת. לאור האמור, סבורה אני, כמו בית המשפט קמא, כי בשלב זה לא ניתן להורות על שחרורם של העוררים ממעצר. עוד אוסיף, כי מהמסמכים שהוצגו בפניי באשר למצבו הבריאותי של העורר 3, עולה כי הלה אכן חלה במחלת הסרטן בשנים 2004-2005, אך לא הוצגו מסמכים שילמדו על מצבו כיום.

6.

אשר על כן, הערר נדחה. העוררים יישארו במעצר עד תום ההליכים נגדם.