בש"פ 9878/01 מדינת ישראל נ. זכריה עמרם

1.לפני ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט גורפינקל) מיום 13.12.01 בה נדחתה בקשת המדינה להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו והוחלט על חלופת מעצר בעניינו בבית בנו. שחרור המשיב עוכב עד למתן החלטה בערר זה.

2.נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו רצח בכוונה תחילה של אשתו ובתו ביום 22.10.01. על פי כתב האישום, התגוררו המשיב, אשתו ובתו בבית אחד בראש העין. במהלך נישואיהם נתגלו סכסוכים בין בני הזוג, ואף ביום הרצח התרחש ככל הנראה סכסוך בין המשיב לאשתו ובתו אשר נסיבותיו המדויקות אינן ידועות לתביעה. על פי האישום, ביום הארוע, בין השעות 16:00 ל- 18:30 גרם המשיב בכוונה תחילה למותן של אשתו ובתו בכך שהלם בראשן מספר רב של פעמים בחפץ קהה וכן הפעיל לחץ ידני על צווארה של בתו וגרם לה בכך לשברים בעצם הלשון ובשלד הגרון. כתוצאה ממעשים אלה נפטרו האשה והבת תוך זמן קצר.

3.המשיב הכחיש את האשמה המיוחסת לו. עיקר גרסתו היא כי הוא עזב את ביתו בשעות אחר הצהריים בסביבות השעה 15:45 (או 16:30 לפי גרסה אחרת). לדבריו, הוא יצא את הבית כדי ללכת לשיעור בבית הכנסת אולם התעייף ונח על ספסל בחוץ וכל אותה עת לא נפגש ולא ראה איש. הוא חזר לביתו בסביבות השעה 18:00 עם ילדות מתרימות לאגודה למלחמה בסרטן ולאחר שנתן להן תרומה נכנס למסדרון הדירה בסמוך לחדרים ושם גילה את הגופות. בסמוך לשעה 19:00 הזעיק את המשטרה.

4.טוענת המדינה כי בידיה תשתית של ראיות לכאורה המערבות את המשיב בעבירות המיוחסות לו, והעונות על הצורך הנדרש בהליך מעצר עד תום ההליכים. טוענת כנגדה הסניגוריה כי הנדבכים הראייתיים עליהם נשענת התביעה אינם בעלי עוצמה מספקת כנדרש לצורך מעצר, וכי כנגדם קיימות ראיות שכנגד ותמיהות המעלות ספקות כאלה ביחס למעורבות המשיב בעבירות המצדיקות את שחרורו בחלופת מעצר.

5.בית המשפט המחוזי בחן את הראיות לפרטיהן, ובסופה של בחינה זו הגיע למסקנה כי אף שאין עדות ישירה הקושרת את המשיב לארועים, יש בראיות הנסיבתיות כדי לקשור את המשיב למעשים המיוחסים לו (עמ' 20). עם זאת מצא כי עלו סימני שאלה מרובים אשר לא כולם נחקרו עד תום. יש באלה כדי להחליש את עוצמת הראיות המפלילות וכדי להצדיק את שחרור המשיב בחלופת מעצר.

6.עניינו של ערר זה עומד כולו בסימן בחינת תשתית הראיות לכאורה למעורבות המשיב בעבירות הרצח הכפול המיוחסות לו. נראה כי אם נמצא שקיימת תשתית כזו, כי אז קמה עילת מעצר ואין מקום לשחרור המשיב בחלופת מעצר בהינתן מסוכנותו הגדולה כפי שהיא נלמדת מאופי המעשים נשוא האישום. אין גם לשלול חשש לשיבוש מהלכי משפט העלולים להתרחש נוכח קרבתו של המשיב לבניו ובנותיו האחרים אשר יש להניח כי לפחות חלקם אמורים להעיד במשפט, ועשויים להיות מושפעים ומוטים על ידו באם ישוחרר.

7.אמות המידה לבחינת טיבן של ראיות לכאורה לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים גובשו בפסיקה לאורך השנים ומצאו ביטויים, בין היתר, בדברי בית משפט זה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פד"י נ(2)

133 (פסקא 15):

""ראיה לכאורה" היא, איפוא, ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי אשר יוצא מהכח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה "רגילה" נבחנת בסיום ההליך השיפוטי מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה "לכאורה" נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא, איפוא, בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מהכח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית, וקביעת אמינות ומשקל. הראיה "הרגילה" אשר תישלף מהראיה לכאורה תיבחן על פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט הפלילי להוכחת אשמה או חפות, כלומר, הדרישה שהאשמה תוכח מעל לכל ספק סביר. כל עוד אנו מצויים בשלב הלכאורה, בחינה כזו אינה נעשית ואינה יכולה להיעשות. הראיה לכאורה נשארת ראיה גולמית. השאלה אשר בית המשפט מציג לגביה היא בגדר טיבה כראיה פוטנציאלית... השאלה אותה צריך השופט לשאול את עצמו לענין ראיות אלה הינה אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה היא לבדה, או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם."

הנה כי כן, ראייה לכאורה בעלת פוטנציאל ראייתי כזה אשר קיים לגביה סיכוי סביר שתהפוך בסוף ההליך לראיה רגילה אשר ניתן על פיה בלבד או ביחד עם ראיות אחרות להרשיע את הנאשם הינה זו אשר על פיה ניתן לקבוע התמלאות הדרישה הראייתית לצורך הליך המעצר. ניתן לסווג ראייה כראייה בעלת פוטנציאל ראייתי כזה גם מקום שישנן סתירות בגרסאות עדים, או מקום שעולות שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן, ואפילו מעלות הן שאלות העשויות לעורר ספק סביר באשמת הנאשם. קיומו של ספק סביר עכשווי אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי ובלבד שניתן לומר כי לתשתית הראיות הלכאורית הקיימת פוטנציאל ראייתי כזה אשר לאחר שתעבור את כור ההיתוך של המשפט עצמו היא תהפוך לתשתית ראיות רגילה אשר תוכל לשמש בסיס להרשעת נאשם. שונה הדבר כאשר נילווה לראיות בשלב הראשון פגם מהותי מובנה אשר כונה בידי בית המשפט בענין זאדה "פגם גנטי", אשר סביר להניח כי לא יוסר במהלך המשפט. במקרה כזה אין לומר כי לראיות לכאורה פוטנציאל ראייתי כזה המעמיד סיכוי סביר להוכחת האשמה, ועל פיהן לא ניתן יהא לעצור נאשם עד תום ההליכים (פיסקא 18 לפסק הדין בפרשת זאדה).

8.בחנתי את הראיות על רקע טיעוני הצדדים ותוך התייחסות לניתוחן על ידי בית המשפט המחוזי, ובאתי לכלל מסקנה כי נתקיימה תשתית לכאורית של ראיות תביעה הטומנת בחובה פוטנציאל ראייתי אשר בסוף המשפט יוכל לשמש בסיס להרשעת הנאשם. אין פירוש הדבר שלא עולות אי התאמות מסוימות או תמיהות ושאלות בנושאים שונים אשר יהיה צורך ללבנם במהלך המשפט. אולם לא דבק בראיות "פגם גנטי" המקעקע את התשתית הראייתית או אף מחלישה במידה כזו עד כי אין לראות בה תשתית לכאורית מספקת לצורך הליך מעצר. נבחן את הדברים.

9.מספר נדבכים עיקריים לראיות התביעה כנגד הנאשם אשר בהצטברותם מהווים תשתית ראייתית לכאורית:

(א) הפרכת האליבי: המשיב טוען כי בעת הרצח שארע בין השעה 16:00 לבין השעה 18:30 כלל לא היה בביתו. לטענתו, הוא יצא מביתו בסביבות השעה 15:45 (או 16:00) והלך לשיעור בבית הכנסת אולם מעולם לא הגיע לשם שכן התעייף ונח על ספסל בחוץ ולאחר מכן חזר לביתו. לדבריו, איש לא ראה אותו ולא נתקל בו במשך כל השעות האלה. גרסה זו תמוהה כשלעצמה - וכי מדוע ילך אדם לתכלית מוגדרת ולא יגיע למקום היעד אלא ישב על ספסל במשך למעלה משעתיים באפס מעשה, כאשר כל אותה עת לא חולף על פניו איש אף שהוא מצוי במקום ציבורי סמוך לביתו? לתמיהה זו נוספת העובדה כי רב בית הכנסת רונן לגאמי, העיד כי המשיב אמנם נהג להתפלל בבית הכנסת לא בקביעות ובזמן האחרון הגיע אולי אחת לשבוע, אולם לשעורי תורה בבית הכנסת לא הגיע אף פעם. (הודעתו מיום 4.11.01) תמוה, איפוא, כי דוקא ביום הרצח ובשעות בהן ארע, ראה המשיב ללכת לבית הכנסת לשיעור תורה, דבר שמעולם לא עשה קודם לכן, אלא שגם הפעם לא הגיע למקום אלא נח, לדבריו, על ספסל בחוץ ולא נתקל באיש כל אותה עת. טענת אליבי זו תמוהה, כשלעצמה, בלשון המעטה.

מעבר לאלה, הובאה הודעת שכן הגר מול דירת המשיב באותו בנין כי יצא מדירתו לעבודתו בשעה הקבועה מדי יום (בין 17:10 לבין 17:20) ופגש במשיב בביתו כאשר זה הוציא את ראשו מעבר לדלת ושאל את השכן שאלה שהתמיהה אותו - מתי הוא עובר דירה, וחזר פנימה לדירתו. עדות זו מפריכה על פניה את גרסת המשיב כי לא היה בבית בין השעות 15:45 ועד אחרי 18:00. לעדות מפריכה זו לאליבי לא נמצאה תשובה הולמת בהסבריו של המשיב.

(ב) טביעת אצבע

על קיר המסדרון בדירה בדרך לחדרים בהם נמצאו גופות המנוחות, נמצאה טביעת אצבע של המשיב בתוך כתם דם שזוהה כדמה של הבת. על פי חוות דעת מומחית שהוגשה, מדובר בטביעה שנוצרה על ידי מגע בקיר באצבע שהיתה מלוכלכת בדם קודם לכן להבדיל מטביעה שאפשר ונעשתה באצבע נקיה על גבי איזור מוכתם בדם מקודם. לא הובא הסבר מניח את הדעת להימצאות טביעת האצבע באותו מקום משהמשיב בגרסאותיו הראשונות ציין כי מיד לאחר שנכנס לדירה והבחין בגופות הזעיק את המשטרה ולא נגע כלל בגופות ולא הסתובב בזירת הרצח. ואמנם, המשיב ציין בכל הודעותיו, פרט להודעה מיום 21.11.01, כי לא עבר דרך המסדרון בשום שלב מרגע שהבחין בגופות ועד שפונה מהדירה. ההודעה מיום 21.11.01, בה טען כי עבר דרך המסדרון ונגע בקיר נמסרה רק לאחר שנאמר לו כי נמצאה במקום טביעת אצבע המזוהה כשלו (תמליל חקירה מיום 21.11.01, בעיקר עמ' 30-28).

(ג) ציצית מוכתמת

ציצית השייכת למשיב נמצאה מונחת על מיטתו הרחק ממקום הימצאן של הגופות ועליה נמצא כתם דם השייך לבת. גרסת המשיב לכך היתה כי פשט את הציצית בשעות אחר הצהריים לפני ארוע הרצח והניח אותה בחדרו. גרסה זו תמוהה מכמה בחינות: ראשית - אין הסבר לכך שהמשיב הוריד דוקא בשעות אחר הצהריים את הציצית, וזאת דוקא כאשר תיכנן, כביכול, ללכת לבית הכנסת לשיעור תורה. שנית - זירת הרצח לא היתה בחדרו של המשיב ולכן הימצאות כתמי דם בחדרו לא היתה תוצאה ישירה מביצוע מעשי ההמתה באותו מקום. ממצאים הלקוחים מזירת הרצח מעלים כי מעשי ההמתה בוצעו באכזריות מרובה בחדרים אחרים בדירה תוך שלקרבנות נגרמו חבלות חמורות ביותר ודם רב ניתז מגופן לכל עבר. בנסיבות אלה סביר להניח כי בגדיו של המשיב ובתוכם הציצית שלבש, הוכתמו בדם. מתקבל גם על הדעת כי הוא החליפם בבגדים נקיים והספיק לצאת מהדירה כדי לסלק את הבגדים המוכתמים מהמקום. העיד השכן אברהם נדב (ביום 19.11.01) כי כאשר ראה את המשיב בערב לאחר הרצח הוא לבש בגדים אחרים מאלה שלבש בבוקר כאשר נפגש בו. אלא שמסיבה זו או אחרת לא לקח את הציצית המוכתמת בדם עם בגדיו האחרים, בין עקב שכחה, בין מאחר שלא הבחין בכתם עליה, ובין על שום היותה בעלת מימד של קדושה, או מסיבה אחרת כלשהי.

(ד) תמיהות וסתירות בגרסות המשיב

(1) כלי הרצח לא נמצא, אולם בבית המשיב נמצא מכתש ללא עלי והדבר עורר חשד אצל חוקרי המשטרה. מאופן הפגיעות בקרבנות עלתה הסברה בידי המומחה הפתלוג פרופ' היס כי אפשר שמעשי הרצח בוצעו באמצעות מכשיר קהה העשוי להיות גם עלי. לענין זה טען המשיב בתחילה כי מעולם לא השתמש בעלי, אולם לאחר מכן, כאשר נטען בפניו במסגרת החקירה כי נמצא העלי ועליו טביעת אצבע שלו, השיב כי הוא נהג לטחון בו "הל" כל יום בשבוע (זכ"ד של דניאל שריקי מיום 23.11.01, בעמ' 3). יתר על כן, המשיב אמר כי יגיש בקשה לבית המשפט להוציא את הגופות מהקבר כדי להוכיח שלא נרצחו באמצעות העלי. מקשה התביעה בצדק ושואלת מהיכן בטחונו של המשיב כי לא היה שימוש בעלי ככלי הרצח אם ידיו לא היו במעשים אלה? (זכ"ד מיום 23.11.01).

(2) היה נסיון ברור של מבצע המעשים לשוות לזירת הרצח מראה של שוד. ארונות רבים נמצאו פתוחים ותכולת חלק מהם הוצאה, אולם חרף זאת נראה כי לא נערך חיפוש של ממש בתוכם וגם חפצי ערך כגון תכשיטי זהב שהיו על גופה של האשה לא נלקחו. אם אמנם בוצע הרצח בידי גורמים ערבים עוינים, כפי שטען המשיב, מדוע לשוות לו רצח אגב שוד? דרך כלל, מבצעי מעשי רצח על רקע לאומני אינם מבקשים להיראות כמי שעושים מעשיהם ממניעים של עבירות רכוש, ולעיתים הארגון העומד מאחוריהם אף נוטל אחריות ישירה למעשים. כאן לא ארע כדבר הזה, והנסיבות הללו שנתגלו בזירה אינם מתיישבים עם רצח על רקע פעולת טרור. נסיבות אלה גם אינן מתיישבות עם מעשים של עברייני רכוש, שאחרת מדוע לא נשדדו חפצי ערך שהיו מצויים בבית? מצב זירת הרצח מתיישב יותר עם הנחה כי ביום השוד נועד לשמש הסוואה למעשי עבירות שנעשו ממניע אחר, והדבר עשוי להתיישב עם ביצועם על ידי המשיב.

(3) נמצאו סתירות בין גרסותיו של המשיב ביחס לשאלה האם הסתובב בדירה לאחר גילוי הגופות. בגרסה הראשונה טען כי לא נגע כלל בגופות ובדם שהיה במקום כי הבין שבוצע רצח ולא רצה לפגוע בחקירה. אולם כשנאמר לו שנמצאה טביעת אצבע שלו במקום חזר בו וטען כי הסתובב בבית לאחר הרצח ויתכן שהטביע את טביעת אצבעו על הקיר מבלי משים.

(ה) מניע

מחומר הראיות עולה כי שררה מערכת יחסים מתוחה ובעייתית בין המשיב לאשתו, והסכסוכים ביניהם היו מרובים והגיעו כדי הגשת מספר תלונות למשטרה על ידי האשה כנגד בעלה, לרבות באיומי רצח, וגם המשיב עצמו הגיש בעבר שתי תלונות כנגד אשתו. הבת שנרצחה התגוררה עם הוריה ולקתה במחלת נפש מילדותה. שררה מערכת יחסים עכורה גם בין המשיב לבתו, והמשיב עצמו העיד כי כל יום היו צעקות ביניהם והבת היתה מקללת ומגדפת אותו (הודעת המשיב מיום 29.10.01). באופן תמוה שאינו מתיישב עם תיאור זה ניצבו שאר ילדיו הבוגרים של המשיב כאיש אחד להגנתו ואף העידו שהיחסים במשפחה היו תקינים, למעט מריבות שוליות אופייניות לכל משפחה. אשר ליום הרצח, הובאו עדויות שכנים כי צעקות ומריבות בקעו מהדירה, ואפשר שהרצח הכפול ארע על רקע סכסוכים חמורים בתוך המשפחה.

10.נבחן את הקשיים הראייתיים עליהם מצביע בית משפט קמא כדי להסיק האם יש בהם כדי להעלות פגם מובנה בתשתית הראייתית שהוצגה. ראשית, עלתה השאלה כיצד יתכן כי בוצע רצח כה ברוטלי ודם רב כל כך ניתז מסביב כאשר המשיב נמצא נקי בבגדיו וללא סימני מאבק. התשובה המסתברת לכך היא כי בסדר השעות והזמנים הרלבנטי, היתה בידו שהות לבצע את מעשי הרצח להחליף את בגדיו, וכן לצאת מהבית כדי להסתיר את בגדיו המוכתמים וכלי הרצח מעין רואה. המדובר הוא בטווח שעות שבין השעה 16:00, שאז נראתה הבת לאחרונה בחנות המכולת, ועד לאחר השעה 18:00, שאז נמצאו הגופות, ומדובר בפרק זמן המספיק לצורך כל אלה.

יתר על כן, שברירי הראיות שהובאו לגבי אפשרות כי האחראים לרצח הם ערבים שבקרו בדירה באותו יום מוקדם יותר כדי לקנות מהאשה מספר חפצי בית לא הובילו לכיוון ראייתי מגובש כלשהו העשוי לעמוד כנגד הראיות הקושרות את המשיב למעשים. בכלל זה מצויים גם דברים שיוחסו לילדה שכנה כאילו ראתה בזמן הרלבנטי שלושה אנשים ערבים יורדים במדרגות הבית לרכב מסחרי לבן. דברים אלה לא התגבשו אף לקצה חוט של קו חקירה חדש משהילדה לא חזרה על דברים אלה, והכחישה לאחר מכן אמירות אלה. מדובר, אכן, בהשערות רחוקות שלא התאמתו - בין השערה כי מדובר ברצח שבוצע על רקע לאומני ובין השערה כי מדובר ברצח אגב שוד, ואף אחת מהן לא התאמתה בנתונים הראייתיים שהובאו.

11.מכל האמור אני מסיקה כי נכון לעת זו מצויה תשתית ראייתית לכאורית שיש בה כדי לערב את המשיב בעבירות הרצח המיוחסות לו, בבחינת פוטנציאל ראיות גולמיות העשויות להביא להרשעתו בסוף המשפט. אין פירוש הדבר כי מדובר בתשתית שהיא חסינה מתהיות, ולעיתים מגרסות סותרות, ואשר עשויות לעלות לגביה שאלות שטרם ניתן לתת להן תשובה מספקת. אולם ביסודם של דברים, התשתית הקיימת הינה בעלת עוצמה ראייתית מספקת לצורך מעצר, ולא דבק בה פגם מהותי מובנה הפוגם באורח יסודי בערכה.

לאור כל אלה, דעתי היא כי נתקיימה במקרה זה דרישת הראיות לכאורה בעניינו של המשיב, ויחד עמה גם קמו עילות מעצר בגין מסוכנות וחשש לשיבוש הליכי משפט. נסיבות אלה אינן מתאימות לשחרור בחלופת מעצר. אי לכך אני מקבלת את ערר המדינה, מבטלת את החלטת בית המשפט המחוזי, ומורה כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.