בש"פ 7033/07 רפאל יוחייב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: חבלה בנסיבות מחמירות, אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום בנסיבות מחמירות וכליאת שווא. על פי עובדות כתב האישום, פגש העורר את המתלוננת ברחוב והזמינה לבקרו בדירתו. המתלוננת, אשר הכירה את העורר היכרות שטחית, נענתה לבקשתו. כשהגיעו השניים לביתו של העורר, הכה העורר בראשה מספר פעמים בחפץ מתכתי וגרם לה לחבלות, תוך שהוא מתעלם מתחינותיה ומאיים עליה כי אם תצעק, יהרגה. על פי הנטען בכתב האישום, ביצע העורר במתלוננת מעשים מיניים שלא בהסכמתה, לרבות החדרת איבר מינו לאיבר מינה ומעשה סדום. לאחר שנסתיימה מסכת ההתעללות המינית, מנע העורר מהמתלוננת לצאת מהדירה. ברצונה להיחלץ מידיו ניגשה בלית ברירה למרפסת הדירה, הנמצאת בקומה השלישית, וקפצה ממנה. כתוצאה מהקפיצה נגרמה למתלוננת חבלה רב מערכתית, והעורר, בעזרת שכנו (להלן: השכן ), העלה אותה לדירתו והזעיק אמבולנס. כתוצאה מהנפילה ומהחבלות שנגרמו לה נזקקה המתלוננת לאשפוז בבית החולים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המדינה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. העורר כפר במיוחס לו וטען נגד עוצמתן של הראיות לכאורה. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) קבע כי בתיק קיימות ראיות לכאורה המסבכות את העורר בעבירות המיוחסות לו, וביניהן: עדותה של המתלוננת ; התנהגותו של העורר לאחר קפיצתה של המתלוננת מהדירה ; ומצבה הנפשי הקשה של המתלוננת לאחר האירועים. בית המשפט קמא נתן דעתו לקשיים הראייתיים שנתגלו בתיק, אך קבע כי אין בהם כדי לאיין את התשתית הראייתית הלכאורית באשר ל"גרעין הקשה" של העבירות. כן נקבע, כי אין בהיותה של המתלוננת מכורה לסמים, כמו גם בתמיהות ובתהיות שעולות מהתנהגותה, כדי לשלול לחלוטין את גרסתה. באשר לעילות מעצרו של העורר, מצא בית המשפט כי לאור חומרת המעשים המיוחסים לעורר הוא מסוכן לציבור, וכי קיים חשש שישבש הליכי משפט, נוכח העובדה כי הוא לא נמנע מלהגיע למתלוננת לבית החולים גם לאחר שביצע בה את זממו. בהתחשב במעשים שיוחסו לעורר כמו גם בעברו הפלילי הכבד, לא נמצאה חלופת מעצר המבטיחה את תכלית המעצר. בסופו של יום הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, אך קבע כי לאחר שתעיד המתלוננת, יוכל המשיב לפנות בבקשה לעיון חוזר שתאפשר בחינה מחודשת של התשתית הראייתית בתיק.

3.

על החלטת בית המשפט קמא הוגש הערר שבפניי. העורר כופר במיוחס לו, וטוען כי המתלוננת הגיעה לדירתו לבקשתה, וכי כשהגיעו לדירתו הלך לישון בעוד שהמתלוננת נכנסה לחדר האמבטיה על מנת להתרענן. לדבריו, הוא הקיץ משנתו למשמע קולות נפילה וצעקות, ולאחר שבירר מהו מקור הרעש יצא החוצה, הבחין במתלוננת, כשהיא שרועה על הרצפה וזועקת מכאבים, והזמין אמבולנס.

לטענת העורר, אין בחומר הראיות המצוי בתיק כדי להוכיח, ולו באופן לכאורי, את אשמתו.

באשר לעדות המתלוננת טוען העורר כי היא נמסרה באיחור ניכר, 10 ימים לאחר האירוע. כן הוא טוען כי גרסתה רצופה בסתירות פנימיות וחיצוניות. מוסיף וטוען העורר כי לא רק שאין בהתנהגותו לאחר נפילת המתלוננת מהדירה ראיה לאשמתו, אלא שהיא מעידה על רצונו לסייע למתלוננת. לדבריו, הוא טלפן פעמיים למגן דוד אדום בעודו מחוץ לבית ואף ניסה לזרז הגעתם. את מצבה הקשה של המתלוננת, אשר תמך אף הוא בהחלטת בית המשפט קמא, מסביר העורר בנסיבות חייה הקשות שאינן קשורות לטראומה שכביכול חוותה בדירתו. לאור האמור טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להרשעתו. בנוסף מציין העורר מספר ראיות חיצוניות אשר שוללות, לטענתו, את גרסת המתלוננת וביניהן: חוות הדעת של המכון לרפואה משפטית, השוללת את טענת המתלוננת לפיה הוכתה בראשה באמצעות גרזן ; חוות הדעת של המעבדה הביולוגית, לפיה לא נמצא כל ממצא ד.נ.א של המתלוננת העשוי לתמוך בגרסתה ; מזכר שערך רפ"ק מנסור ביום האירוע ממנו עולה כי לא התקיימה עבירה פלילית בדירה ; תוצאות בדיקת הפוליגרף שנערכה לעורר לפיה הוא דובר אמת.

4.

לטענת המדינה, הראיות הקיימות בתיק חזקות ומוצקות, כפי שיפורט להלן. באשר למועד הגשת התלונה טוענת המדינה כי היא הוגשה כשלושה ימים בלבד לאחר שהמתלוננת התעוררה מההרדמה, בעקבות ביקורו של העורר בבית החולים. לטענת באת כוח המדינה, אין מקום לדון כעת במהימנות עדותה של המתלוננת ובשאלת התמכרותה לסמים. כן, נטען כי מצבה הקשה של המתלוננת, שמיררה בבכי שעה שגוללה את המעשים שביצע בה העורר, מעיד אף הוא על אשמתו. בנוסף, גם התנהגותו של העורר מהווה ראיה לכאורה לאשמתו, שכן לדברי השכן שסייע לעורר בהעלאת המתלוננת לדירה לאחר נפילתה, העורר השתהה בהזמנת האמבולנס. לטענת באת כוח המדינה אין בראיות החיצוניות כדי לשלול את גרסת המתלוננת, כפי שמנסה לטעון העורר.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, האזנתי לטענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, ועיינתי בחומר החקירה הרלוונטי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. עניינה של המחלוקת בין הצדדים הוא בקיומה של תשתית ראייתית המוכיחה את אשמתו הלכאורית של העורר במעשים המיוחסים לו בכתב האישום, תוך התמקדות בשאלת מהימנותה של המתלוננת. כלל הוא כי בשלב מעצרו של נאשם עד תום ההליכים לא נדרשות הראיות להרשיע את הנאשם באופן שאינו מותיר מקום לספק סביר באשמו, אלא די בכך שהן מקימות סיכוי סביר להרשעתו של העורר במיוחס לו - ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. על בית המשפט לבדוק אך את הפוטנציאל הראייתי הטמון בראיות, ולבחון האם קיים סיכוי סביר כי עיבודן במהלך המשפט, תוך קביעת אמינותן ומשקלן, יוביל לביסוס אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95

זאדה

נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 9878/01 מדינת ישראל נ' עמרם (לא פורסמה, 31.12.01); בש"פ 1610/01 מדינת ישראל נ' חמדאן (לא פורסמה, 4.3.01)).

מבלי להידרש לשאלת אמינותה של המתלוננת, אני סבורה כי גלום בה, בצירוף לראיות אחרות, אותו "פוטנציאל ראייתי" המוכיח באופן לכאורי את אשמתו של העורר. לאחר שהתעוררה מהתרדמת בה היתה שרויה, גוללה המתלוננת בפני אמה, חברה וצוות בית החולים את המעשים שביצע בה העורר, תוך שהיא מדגישה את רצונה לחיות. בכך יש כדי לערער את גרסת העורר לפיה המתלוננת קפצה מדירתו בניסיון לשים קץ לחייה ואת הטענה שהשתהתה, אף אם פנתה למשטרה רק לאחר 10 ימים. הוסף לכך את המזכרים שכתבו חוקרי המשטרה שחקרו את המתלוננת, מהם עולה כי מצבה הנפשי בעת גביית ההודעות היה קשה. ראיה נוספת התומכת בטענות המדינה היא התנהגותו של העורר, כפי שהיא עולה מעדותו של השכן. לדברי השכן, כשהבחין במצבה של המתלוננת לאחר הנפילה אמר לעורר "בוא נזמין אמבולנס", אך העורר סירב לעשות כן והשיב לו "לא לא, היא שתתה יותר מידי". לאור האמור, ניתן לקבוע כי קיימות ראיות בתיק המוכיחות את אשמתו הלכאורית של העורר.

6.

כאמור, בית המשפט אינו נדרש בשלב המעצר לשאלת מהימנותם של עדים, אך יחד עם זאת נקבע כי:

"בדונו בבקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים אין בית המשפט בוחן שאלות של מהימנות עדים, וכן אין הוא נדרש באופן פרטני למשקלן של העדויות, אלא אם כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות, עד כי יש בהן כדי להצביע על כרסום ממשי בקיומן של הראיות

לכאורה

כבר בשלב זה" (בש"פ 8660/05 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 26.9.05)).

יש לבחון, אפוא, האם הסתירות או הפירכות עליהן הצביע, העורר מפחיתות באופן מהותי ממשקלם הלכאורי של הראיות (ראו גם: ב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה , פ"ד לה(1) 359 (1980)). אני סבורה כי התשובה לשאלה זו שלילית. המתלוננת שיתפה פעולה עם החוקרים, כמו גם עם הצוות המקצועי (עובד סוציאלי ויועץ פסיכיאטרי). ממזכרים שנערכו עולה כי הגם שתיאור ההתרחשות הקשה עליה, היא דיברה באופן שוטף וקוהרנטי. הסתירות בעדות המתלוננת עליהן הצביע העורר ניתנות להסבר, בין היתר, במצב הנפשי הקשה לאחר שחוותה טראומה כה קשה (ראו למשל: ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 25.1.07)). כך למשל, את הסתירות באשר למספר הפעמים שקיימה יחסי מין עם העורר – בהודעה הראשונה שנגבתה ממנה טענה כי מדובר בפעמיים ואילו לאחר מכן טענה כי העורר אנס אותה פעם אחת בלבד – היא הסבירה בכך שבפעם הראשונה היו אלו יחסי מין, ואילו בפעם השנייה התכוונה לכך שהעורר ביקש ממנה שתבצע בו מין אוראלי. לא מצאתי שהסתירות העולות מעדותה של המתלוננת, כמו גם הראיות החיצוניות שהציג העותר, מאיינות לחלוטין את התשתית הראייתית הקיימת בתיק.

7.

אף באשר לשאלות עילות המעצר וחלופותיו מקובלות עליי קביעותיו של בית המשפט קמא. המעשים המיוחסים לעורר חמורים ביותר. יפים לעניין הדברים שאמר השופט (כתוארו אז) חשין:

"דעתי היא - ואני מבקש לקבוע זאת כדבר-הלכה - כי אינוסו של אדם, כל אינוס באשר אינוס הוא, הינו מעשה הנעשה "באכזריות" כהוראת החוק. חדירה בכוח לגופו של אדם - וכל אינוס הוא חדירה בכוח לגופו של אדם - הינו מעשה משפיל הכרוך באכזריות. אמנם כן: יש מעשי אונס "קשים מאד" ויש מעשי אונס "קשים" - מעשי אונס שאינם "קשים מאד " ואינם "קשים" לא ידענו מה הם - אך במקרה מתאים יכול נאשם לטעון כי בנסיבותיו המיוחדות, ועל-אף קיומה של חזקת סיכון הקמה לחובתו, בכל-זאת אין הוא מסוכן כדי מעצר עד תום ההליכים. ואולם הנטל יהא על הנאשם לחלץ עצמו מאחיזתה של חזקת-הסיכון, ובמקרים חריגים ביותר אפשר אף יעלה בידו לייסד את גירסתו" (בש"פ 5612/98

דיאב נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 15.9.98)).

בהתחשב באכזריות ובברוטאליות שבמעשים המיוחסים לעורר, ונוכח עברו הפלילי המכביד, לא מצאתי שהעורר נחלץ מאחיזתה של חזקת הסיכון. לכך מצטרף גם החשש כי העורר ישבש מהלכי משפט כעולה מהגעתו לבית החולים לאחר שאושפזה לאחר התקיפה. לא מצאתי שיש בחלופת מעצר כדי לקיים את מטרת המעצר ולאיין את מסוכנותו.

לאור האמור הערר נדחה. העורר יוותר במעצר עד לתום ההליכים נגדו.