בש"פ 238/13 מוחמד אימאם נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטותיו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מ' ברנט ) במ"ת 13040-04-12 מיום 6.1.2013 ומיום 29.1.2013, במסגרתן דחה בית-המשפט בקשות לעיון חוזר שהגיש מוחמד אימאם (להלן: העורר ) על החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז (השופטת נ' אהד ) מיום 8.5.2012, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

עיקרי כתב האישום

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו ונהיגה בזמן פסילה. על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 19.6.2011 נפסל רשיונו של העורר על-פי גזר דינו של בית משפט השלום ברמלה (השופט עמי קובו , ת"פ 50295-03-11). ביום 6.2.2012, בסמוך לשעה 12:30, נהג העורר ברכב מסוג "שברולט קרוז" – בשעה שהיה פסול מלנהוג ברכב – בכביש 40 בעיר לוד, בעודו משוחח בטלפון הנייד. שלושה שוטרים שנסעו באותה העת בכביש, אדם ג'יבלי, שי מטרי ושי וקסמן, הבחינו בו, כרזו לו לעצור, והפעילו אור כחול מהבהב. בתגובה, החל העורר בנהיגה מהירה ופרועה: ירד לשולי הכביש ובכך גרם לרכבים בכביש לסטות מנתיב נסיעתם

וגרם למשאית שנסעה מאחוריו לבלום בלימת חירום; סטה

לנתיב השמאלי בכביש, האט את התנועה ופגע ברכב באופן שגרם לו נזק; נכנס לצומת מרומזר באור אדום; עלה על אי-תנועה במטרה לעקוף את הרכבים שהיו בנתיב הנסיעה; נכנס לרחוב ללא כניסה ונהג בו בניגוד לכיוון התנועה תוך הפרעה לתנועה. סמוך לאחר מכן, כאשר העורר יצא עם הרכב מהעיר לוד, הגיע שוב לכביש 40 ופנה לכיוון דרום, הבחינו בו שני שוטרים אחרים, יוסי משה חי ואיציק אשרוביץ', שנסעו בניידת בסמוך למקום. משהבחין בהם העורר, הגביר את מהירותו ונסע תוך שהוא עובר מנתיב לנתיב ועוקף רכבים בצורה מסוכנת, באופן שגרם לרכבים לסטות מנתיב נסיעתם ולבלום; משנוצר עומס תנועה בנתיב הנסיעה, נסע העורר על השול השמאלי של הכביש במהירות רבה, באופן שסיכן את הנהגים שנסעו בנתיב הנסיעה, וכך הצליח להימלט מהשוטרים. במהלך נסיעת העורר בשול השמאלי, פגע רכבו ברכב נוסף וגרם לו נזק. ביום 29.3.2012 זיהה השוטר אליהו לוי את העורר ברחוב צה"ל בעיר לוד והורה לו לעצור. העורר, בתגובה, החל במנוסה רגלית מהמקום, עד שנתפס על-ידי השוטר.

הליכי המעצר

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הגישה המשיבה בקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. המשיבה טענה כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, ובהן: דוחות פעולה מאת מספר רב של שוטרים אשר ביצעו את המרדף אחר העורר; זיהוי העורר באמצעות תמונתו שהועלתה מהמסוף המשטרתי על-ידי אחד השוטרים בסמוך לאירוע; ראיה כי הרכב הושכר עבור אמו של העורר; העובדה כי בסמוך למועד האירוע הגישה האם תלונה במשטרה על כך שהרכב נגנב; הרכב נתפס בסמוך לאחר האירוע, בקרבת מקום, כשהיו בו חבלות התואמות את נסיבות התרחשות האירועים, וכמו כן הימלטותו הממושכת של העורר מן השוטרים, גם לאחר קרות האירוע. המשיבה טענה כי נגד העורר קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן ברח מהשוטרים במשך זמן רב ולכן קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורו יביא לשיבוש מהלכי משפט; כמו-כן, קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את ביטחון הציבור לאור העבירות התעבורתיות המיוחסות לו. נטען גם כי מסוכנותו של העורר מתעצמת לנוכח עברו הפלילי המכביד, הכולל 10 הרשעות קודמות בעבירות שונות, ביניהן עבירות סמים ואלימות, וכן 20 הרשעות תעבורתיות, ביניהן נהיגה בזמן פסילה.

4.

ב"כ העורר חלק על קיומן של ראיות לכאורה שכן לטענתו זיהויו של העורר על-ידי השוטרים כמי שנהג ברכב היא הראיה היחידה הקושרת לכאורה בין העורר לבין המעשים המיוחסים לו. כמו כן טען ב"כ העורר כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר. העורר התמקד בטיעוניו בכך שהליך זיהויו כנהג הרכב הוא פסול מעיקרו ולפיכך גרע במידה משמעותית מן המשקל הראייתי שניתן לזקוף לחובתו ממכלול הראיות.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.

בית המשפט המחוזי (השופטת הבכירה נ' אהד, מ"ת 13040-04-12 ) קיבל את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 8.5.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, זאת לאחר שסקר את חומר הראיות כמפורט להלן: ראשית , דו"ח פעולה מיום 6.2.2012 של השוטר ג'יבלי (להלן: ג'יבלי ) בו מסר כי ראה את פניו של הנהג ובשיתוף פעולה עם גורם מודיעיני השיג את שמו, העלה את תמונתו במסוף המשטרתי וזיהה את האדם שבתמונה כמי שנהג ברכב. עוד לפי הדו"ח, ג'יבלי הלך עם צוותי שוטרים נוספים לכיוון ביתו של העורר, אך העורר לא היה בבית. שנית , דו"ח פעולה של ג'יבלי מיום 3.4.2012 בו חזר ג'יבלי על עיקרי הדברים שכתב בדו"ח הראשון. שלישית , זכרון דברים של קצין המודיעין בתחנת משטרת לוד (להלן: הקמ"ן ) מיום 1.4.2012, לפיו ביום 5.2.2012 שוחח עימו רכז מודיעין על העורר וציין כי הוא סוחר בסמים ונוהג ברכב בעודו בפסילה. למחרת, קיבל הקמ"ן שיחת טלפון מקצין בילוש ימ"ר לגבי רכב שחור מסוג "שברולט" שאחריו רודפת המשטרה, ועל כן קישר הקמ"ן בין העורר לבין הרכב. רביעית , דו"ח פעולה מאת השוטר מטרי (להלן: מטרי ) מיום 6.2.2012 לפיו זיהה מטרי את העורר כמי שנהג ברכב באמצעות תמונת מסוף שקיבל. חמישית , דו"ח שכירות הרכב ממנו עולה כי אמנם אמו של העורר היא שוכרת הרכב אולם העורר חתום על המסמך במספר מקומות ומספר הטלפון המצוין בו הוא של העורר. שישית , הודעת העורר מיום 29.3.2012, במסגרתה מסר כי לא זכור לו אם הוא מכיר רכב מסוג "שברולט קרוז" והכחיש שנהג ברכב מסוג זה. כמו כן הכחיש העורר כל מעורבות באירוע, ואף הכחיש כי שכר רכב. כאשר נשאל מה יגיד את תמצאנה טביעות אצבעותיו ברכב, השיב כי אולי זה הרכב של משפחתו. העורר הסביר כי ברח ביום שבו נעצר מפני שיום לפני האירוע היכו אותו אנשים, כאשר בהמשך אמר כי אנשים לא היכו אותו אלא רק השפילו אותו. שביעית , הודעתה של האם מיום 1.4.2012 שמסרה כי יומיים לפני האירוע נהג העורר ברכב ששכרה חרף התנגדותה לכך, וכי ביחס ליום האירוע אינה יודעת מה עשה בנה. שמינית , הודעת העורר מיום 3.4.2012, בה מסר כי נמצא בשלילת רישיון למשך שלושה חודשים מיום שחרורו מהכלא, 16.1.2012, וכי מאז שחרורו לא נהג באף רכב. עוד מסר כי ברח מפני השוטרים ביום מעצרו משום שאנשים נתנו לו מכות כי הוא חייב להם 11,000 ₪, אך אינו יכול להגיד למי הוא חייב כסף. תשיעית , הודעת העורר מיום 5.4.2012 במסגרתה שתק ולא השיב על שאלות ביחס להימצאות חתימותיו על גבי דו"ח שכירות הרכב. על רקע זה קבע בית המשפט קביעות לכאוריות, כי הראיות קושרות בין העורר לבין הרכב, כי העורר נהג ברכב בעת פסילה על-פי הודעת האם, וכן כי זוהה כמי שנהג ברכב וביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

6.

בית המשפט הוסיף וקבע כי לנוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר כמו גם לנוכח עברו הפלילי המכביד, קמה עילת מעצר נגדו. באשר לחלופת מעצר קבע בית המשפט כי בשים לב למתואר בכתב האישום ולנוכח עברו הפלילי של העורר אין אפשרות ליתן אמון בעורר ולכן לא נותר אלא להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהקשר זה הטעים בית המשפט כי אין צורך בעריכת תסקיר בעניינו של העורר שכן אף מבחינה רעיונית לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה.

ערר לבית המשפט העליון

7.

בערר שהוגש לבית המשפט העליון טען העורר כי לא קיימות ראיות לכאורה נגדו במידה המצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים, וכי יש לשחררו לחלופת מעצר. בהחלטתו מיום 12.6.2012 דחה בית המשפט (השופט י' דנציגר , בש"פ 4329/12) את הערר – הן ביחס לטענה כי אין ראיות לכאורה לחובתו של העורר, הן לעניין הטענה כי ראוי לשחררו לחלופת מעצר. נקבע כי אף מבלי להידרש לשאלת הליך הזיהוי כלל ועיקר, חומר החקירה נגד העורר כולל ראיות נסיבתיות רבות ומגוונות, אשר די בהן כדי ללמד על סיכוי סביר להרשעת העורר, כנדרש לשם מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

8.

עוד נקבע כי טענותיו של העורר ביחס למחדלי חקירה – הן ביחס להליך הזיהוי, הן ביחס להעדרן של ראיות פורנזיות דוגמת איכון טלפוני ודגימת DNA

מן הכובע שלכאורה חבש נהג הרכב – אינן מכרסמות ב"יש" הראייתי העומד לחובתו של העורר. במקרה הנוכחי נקבע כי אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, וזאת בשל הנסיבות החמורות המתוארות בכתב האישום, לפיהן ברח העורר מן השוטרים כשהוא נוהג בפראות – ללא רישיון נהיגה בתוקף – ואף ברח מן השוטר בשנית ביום מעצרו, וכן בשים לב לעברו הפלילי העשיר של העורר.

בקשה לקבלת חומר חקירה

9.

ביום 11.9.2012 הגיש העורר בקשה לקבלת חומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ) בנוגע לבדיקת ההתאמה בין הדנ"א שהופק מהכובע שנתפס לבין הדנ"א השייך לכל אחד מחמשת האנשים שטביעות האצבע שלהם נמצאו ברכב. בית המשפט המחוזי מרכז (השופט י' שפסר ) דחה בהחלטתו מיום 16.10.2012 את הבקשה וקבע כי במהותה היא חורגת מהוראת סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי במובן זה שהיא מחייבת את המדינה לבצע פעולות חקירה נוספות באופן אקטיבי. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה ובמסגרת הדיון הודיעה המשיבה כי הוחלט לערוך בדיקת התאמת דנ"א לפנים משורת הדין (השופטת ד' ברק-ארז , בש"פ 8221/12 (20.11.2012)). הבדיקה שנערכה ביססה לכאורה תרחיש חלופי לפיו אדם אחר שזהותו ידועה נהג ברכב במסגרת האירוע נשוא כתב האישום. העורר שנתון במעצר עד תום ההליכים הגיש אפוא ביום 2.12.2012 בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי שבגדרה ביקש להורות על שחרורו ממעצר.

בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי

10.

עיקר טענתו של העורר הוא כי חל כרסום ממשי בחומר הראיות, כך שזה מצביע על אדם אחר כמי שביצע את העבירות שיוחסו לו. לדידו, מאחר וכלל הראיות האחרות בתיק הן נסיבתיות, וכוחן מוגבל, הרי שהראיות הפורנזיות מצביעות על ספק ממשי באשמתו.

11.

בהחלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת מ' ברנט ) מיום 6.1.2013 חזר בית המשפט על ההלכה הידועה כי לא בנקל יאשר בית המשפט כי חל כרסום בחומר הראיות במסגרת בקשה לעיון חוזר באופן שיצדיק שחרור ממעצר. באשר לראיה החדשה, קבע בית המשפט המחוזי כי העובדה שלא נמצא דנ"א של העורר על הכובע אינה יכולה ללמד דבר לגבי השאלה האם העורר אכן חבש את הכובש, אם לאו. מבחינה ראייתית, לא ניתן בדרך כלל להגיע למסקנה על סמך העדר ממצא.

12.

בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי אין בחוות הדעת הנוספת כדי להפוך את הקערה על-פיה במובן זה שיצדיק שקילת שחרורו של העורר ממעצר, וזאת לאחר ששקל את שאר הנסיבות ובהן: זיהויו של העורר; הרכב בו בוצעה העבירה ונסיבות קבלתו; מספר הטלפון של העורר והאיכונים שבוצעו; נסיבות הגשת התלונה למשטרה אודות הפריצה לבית האם וגניבת הרכב; אי-התייצבותו של העורר לחקירה במשטרה.

13.

ביום 30.1.2013 (בש"פ 9389/12) החלטתי, בשים לב למסוכנותו הרבה של העורר ושאר נסיבות העניין כמפורט שם, להורות על הארכת מעצרו בתשעים ימים החל מיום 8.1.2013 או עד למתן פסק דין בת"פ 17031-04-12 בבית המשפט המחוזי, לפי המוקדם.

14.

במקביל להחלטתי האמורה, הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר במסגרתה התייחס לקיומה של ראיה חדשה – חוות דעת מקצועית מטעמו של המומחה, מר חיים הירשביין, המתייחסת לאיכוני טלפון נייד שהיה בחזקתו של העורר בעת קרות האירועים המיוחסים לו בכתב האישום. בית המשפט המחוזי (השופטת מ' ברנט ) דחה בהחלטתו מיום 21.2.2013 את בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, וקבע כי בשלב זה אין בחוות הדעת שהוגשה כדי להפוך את הקערה על-פיה.

טענות העורר

15.

לטענת ב"כ העורר שגה בית המשפט המחוזי כשלא ייחס משקל מתאים לראיות הפורנזיות שלאורן הוגשה הבקשה לעיון חוזר מיום 2.12.2012, ובהן טביעת האצבע שנמצאה ברכב ודגימת הדנ"א שהופקה מן הכובע. לשיטתו, מסקנתה של עורכת חוות הדעת מטעמה של המשיבה, לפיה העורר אינו תורם אפשרי לתערובות שהתקבלו בבדיקה אשר פרטיה מצויינים בחוות הדעת, מחזקת את גרסתו כי לא היה לו חלק בביצוע העבירה.

16.

ב"כ העורר מתמקד בהיבט הראיות לכאורה, וטוען כי אין אף ראיה המלמדת כי העבירות בוצעו על-ידי העורר, למעט ראיות נסיבתיות שכוחן הראייתי בטל בששים לעומת משקלן של הראיות הפורזניות. עוד הוא מוסיף כי הראיות הפורנזיות מצביעות על אשמתו של אדם אחר – מוחמד אבו רזק (להלן: אבו רזק ) – שלא רק שטביעת אצבעותיו אותרה ברכב שבאמצעותו בוצעו העבירות אלא גם נקבע כי לא ניתן לשלול קיומו של דנ"א שלו על הכובע שחבש נהג הרכב בעת ביצוע העבירות הנדונות. לשיטתו, בשים לב לעובדה כי לא ניתן לאתר אדם זה לחקירה – נוצר ספק ממשי המכרסם בסיכויי הרשעתו של העורר, ועל-כן יש להורות על שחרורו ממעצרו.

הודעת ערר משלימה

17.

ביום 5.3.2013 הגיש בא כוחו של העורר הודעה משלימה בה צירף חוות דעת מומחה ממנה עולה לטענתו כי אין אפשרות שהטלפון הנייד שהיה בחזקתו של העורר בעת האירוע אכן נמצא במקום התרחשות העבירות המיוחסות לו. לדידו, שגה בית המשפט המחוזי כשלא קבע כי יש בחוות הדעת מטעם ההגנה כדי לספק לעורר אליבי מוצק המחייב את שחרורו מן המעצר.

דיון והכרעה

18.

השאלה העומדת להכרעה היא האם הראיות להוכחת אשמתו הלכאורית של העורר, כמצוות סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 יש בהן פוטנציאל ראייתי מספיק להרשעה (ראו דברי הנשיא (בדימ'), השופט א' ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996); דברי השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה בבש"פ 9878/01 מדינת ישראל נ' עמרם (31.12.2001); דברי השופט (בדימ') י' טירקל בבש"פ 9833/03 פבלוב נ' מדינת ישראל (23.11.2003); דברי השופט ע' פוגלמן בבש"פ 1134/12 מדינת ישראל נ' ציון (9.2.2012).

19.

לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין, את התשתית הראייתית, ואת טיעוני ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ישנן ראיות לכאורה במידה מספקת לחובת העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כנדרש לצורך מעצר עד תום ההליכים.

20.

בית-המשפט המחוזי ביסס את קביעתו בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר, בין היתר, על סמך אלה: א. זיהויו של העורר - דוחות פעולה של השוטרים ג'יבלי ומטרי, בהם נמסר כי זיהויו של העורר בוצע באמצעות תמונתו המצויה במסוף המשטרתי; ב. הרכב בו בוצעה העבירה - הרכב החלופי שנלקח מחברת "אוויס" הושכר לעורר בתמורה לרכבו-שלו ומי שחתם על חוזה השכירות של הרכב הוא העורר, בכתב ידו ובציון מספר הטלפון שלו; ג. הכחשתו של העורר - העורר הכחיש כל מעורבות באירועים המיוחסים לו, לרבות השכרת הרכב; ד. שתיקתו של העורר - העורר בחר לשתוק בחקירתו והעדיף להרחיק עצמו ממספר הטלפון המצוין בחוזה השכירות; זאת ועוד, האיכונים הטלפוניים שבוצעו הצביעו כי העורר היה בעיר לוד במועדים הרלבנטיים, חרף גרסתו כי לא היה באותה עת בלוד; ה. דיווח אודות הפריצה לבית האם - האם הגישה תלונה למשטרה על פריצה לביתה על-פי הנחייתו של העורר

וכמו כן סירבה לביצוע בדיקת מז"פ בביתה; ו. אי התייצבותו של המבקש לחקירה במשטרה - העורר היה דרוש לחקירה במשך חודש וחצי אך בחר ביודעין שלא להתייצב לחקירה במשטרה.

21.

קביעותיו אלו של בית-המשפט המחוזי, מקובלות עלי ולא מצאתי טעם להתערב בהן. לכל אלה מתווספת גם הימלטותו של העורר מהשוטרים ביום 29.3.2012 המחזקת את הראיות הקיימות לחובת העורר. המשקל המצטבר של ראיות אלה, והעדר גרסה מפריכה ממשית מטעם העורר, מספקים את דרישת הראיות לכאורה למעורבותו של העורר באירועים המיוחסים לו. לנוכח ראיות אלו, ועל אף הכחשתו של העורר את המיוחס לו, קמה הצדקה מספקת למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

22.

בשלב מקדמי זה, אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שייעשה בהליך העיקרי. די כי בית המשפט שוכנע כי ישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת העורר בתום ההליך המשפטי וכי אין פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות, המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה (ראו: בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל (18.4.2010), פסקה 13 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל ; בש"פ 352/11 ברי נ' מדינת ישראל (25.1.2011), פסקאות 7 ו-10 לפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן ).

23.

המסקנה העולה מן הראיות היא כי יתכן שכל אחת מן הראיות שעליהן הצביעה המשיבה לחובתו של העורר היא תמימה ומקרית, כשהיא עומדת בפני עצמה, אולם מולה עומדת מסקנה שבהגיון לפיה לא יתכן שצירופן של ראיות אלה יחדיו, לגבי אדם אחד, העורר, הוא תמים ומקרי. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה המסבכת את העורר באירועים המתוארים בכתב האישום, ובהחלט יכולה להוביל להרשעתו. הראיות שפורטו לעיל, בהשתלבן יחדיו, הן איפוא ראיות לכאורה להוכחת ההאשמות המיוחסות לעורר.

היעדר ראיות פורנזיות של העורר

24.

הלכה פסוקה היא, כי ככלל אין משמעות ראייתית מזכה להעדרן של טביעות אצבע ודנ"א, שכן כוחן של ראיות מדעיות מסוג זה הוא בהימצאן ולא בהעדרן (י' קדמי, על הראיות , חלק שני, עמודים 877-878; בש"פ 7080/06 עבדל סלאם נ' מדינת ישראל (7.9.2006), פסקה 7 לפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר ). כל טענותיו של העורר באשר למשקלן ולמשמעותן של חוות הדעת הן לעניין העדר טביעת אצבעותיו על הרכב,

הן לעניין העדר ממצאי דנ"א מתאימים על הכובע שנתפס ברכב – ראוי שתיבחנה בבוא העת כאשר יבוא בית המשפט המחוזי להכריע את הדין.

25.

סבורני כי העובדה שלא נמצאו סימני טביעת אצבעות של העורר ברכב או דגימת דנ"א בכובע שנתפס, אין בה כדי לסתור את הגירסה המרשיעה, מכיוון שכאמור קיימות גם ראיות אחרות ומשום שראיות פורנזיות מרשיעות לא תמיד קיימות בזירת האירוע (ראו למשל: ע"פ 171/81 פיטוסי נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 9 (1981), פסק-דינו של מ"מ הנשיא (כתוארו אז), השופט (בדימ') י' כהן ).

קיומן של ראיות פורנזיות השייכות לאדם אחר

26.

הפסיקה הכירה לא רק בחשיבות של הימצאות ראיות פורנזיות בזירת הפשע, אלא גם יוחס משקל רב

למיקומן. לא תמיד יהיה די בטביעות אצבע על-מנת לבסס הרשעה, למשל כאשר הן נמצאו על חפץ נייד, הואיל ובמצב זה יתכן שטביעות האצבע הגיעו לאותו חפץ שלא במקום ביצוע העבירה, ולא בשעה שזו התרחשה (ע"פ 7293/97 עאמר נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ב(5) 460, 464, 469-470 (1998) (להלן: עאמר ). קיים

איפוא שוני בין ראיות אשר נמצאו על חפץ נייח לבין ראיות אשר נמצאו על חפץ נייד, ועל כך עמד השופט (בדימ'), כתוארו אז, מ' לנדוי בקובעו כי משקלה של טביעת אצבע פוחת במקום שטביעת האצבע נמצאה על חפץ נייד: "ברור שכוחה המשכנע של טביעת אצבע כראיה נסיבתית גובר, ככל שקיים בטחון ששני הגורמים הללו התקיימו גם יחד, דהיינו שטביעת

האצבע נוצרה במקום המעשה וגם בשעת מעשה. בטחון זה אינו קיים לגבי גורם המקום, וממילא אף לא לגבי גורם הזמן, כשטביעת

האצבע מופיעה על חפץ, שהינו בשימוש יום - יומי ודרכו לעבור ידיים רבות..." (ע"פ 389/62 נאטור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יח(1) 62, 65 (1964)).

27.

במקום אחר נאמר: "במקרה של חפץ נייח ניתן לומר בוודאות גבוהה יותר כי הטביעה שנתגלתה מלמדת על הימצאותו של הנאשם במקום, ולפיכך קשור הוא באירוע הפלילי. לעומת זאת כאשר מדובר בחפץ נייד, שיכול לעבור בקלות מיד ליד וממקום למקום, קיימת אפשרות סבירה שהחפץ נושא טביעת אצבעות של אדם שאינו מעורב, וכי החפץ הגיע בדרך כלשהי למקום שבו הוא נמצא" (ראו דברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד , פ"ד נו(5) 221, 231 (2002); כמו כן ראו פרשת עאמר לעיל ; ע"פ 5635/97 סמהדאן נ' מדינת ישראל (6.5.2001)).

28.

לעומת זאת, כאשר בפריטים יחודיים עסקינן, אשר מידת הנגישות אליהם מוגבלת, כגון חפץ מיטלטל אישי, בתרחיש בו ימצאו ממצאים הקושרים אדם אחר לאותו פריט, הדבר אכן עשוי לשמש כראיה מזכה להוכחת חפותו של הנאשם (ראו ע"פ 9154/04 חנוכה נ' מדינת ישראל (20.6.2005)).

יחד עם זאת, בפרשה שלפנינו, הדברים אמורים בטביעת אצבע ודגימת דנ"א של אדם אחר, שנמצאו על פריטים ניידים המשותפים באופיים – רכב שכור וכובע. לכן, העדרן של ראיות פורנזיות של העורר בשילוב נוכחות ממצאים שאינם שוללים מעורבותו של אדם אחר, אין בה במקרה זה כדי להוות שיקול מכריע לכאן או לכאן, שכן כלל אין זה מן הנמנע שאנשים אחרים, ובהם גם אבו רזק, נהגו ברכב נשוא כתב האישום או נמצאו בו, ואף חבשו את הכובע שנתפס, עובר למועד ביצוען של העבירות על-ידי העורר.

29.

זאת ועוד, במקרה שלפנינו - כל שנקבע לגבי אותו אדם אחר שזהותו ידועה, אך לא ניתן לאתרו לחקירה, הוא כי לא ניתן לשלול את מעורבותו. קיימת איפוא סכנה בהסתמכות יתר על ראיות אשר אינן מוכחות בערך סטטיסטי גבוה. בעוד שבמודל האינדוקטיבי ניתן להגיע למסקנה מרשיעה על-ידי צירוף מספר ראיות נסיבתיות, הנוגעות לנאשם אינדיבידואלי, הרי שבשיטת ההסתברות המתמטית המבוססת על סטטיסטיקה של ראיות פורנזיות - לתוצאה שאינה ודאית אין ערך מפליל (ראו ע"פ 8775/99

מדינת ישראל נ' אבוקישק (16.3.2000)).

תשתית ראייתית מספקת

30.

כך או כך, אין בהימצאות טביעות אצבע וממצאי דנ"א של אדם אחר כדי לסתור את התשתית הראייתית המצביעה על אשמתו הלכאורית של העורר (ראו את דבריַ בבש"פ 2773/12 חטיב נ' מדינת ישראל (9.5.2012)). יש לזכור כי לחובת העורר עומדות עדויות של שוטרים שזיהו אותו, בזמן אמת, באמצעות תמונתו שבמסוף המשטרתי. יתרון העדות המזהה מפי העד החי על הראיה של טביעת האצבע הוא בכך שהעד המזהה מסוגל

למסור פרטים נוספים בדבר נסיבות הימצאותו של החשוד במקום, כגון מועד הנוכחות, אופן התנהגותו של האדם במקום והחברה בה נמצא (ראו דברי השופט (בדימוס) ג' בך בע"פ 660/86 דהן נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 785, 787-788 (1987)).

31.

גם שתיקתו של העורר, שלא הסביר את פשר מעשיו, והימלטותו מן השוטרים, אף לאחר קרות האירועים, מדברים לחובתו (ראו בש"פ 8868/03 חלפון נ' מדינת ישראל (12.10.2003), פסקה 7 לפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן ). על התנהגותו המפלילה של העורר שבאה לידי ביטוי בהימלטותו מן השוטרים ועל העדר ההסבר למעשים אלה, עמד בית המשפט המחוזי בדברים הבאים: " המבקש אותר ביום 29.3.12 על ידי צוות שוטרים שהזדהו בפניו. לגרסתם הוא ראה אותם, הם צעקו לו 'משטרה' ויש להדגיש כי קיימת ביניהם היכרות מוקדמת. גרסת המבקש כאילו יש לו סכסוך עם גורמים עברייניים ובגלל אותו סכסוך חשב שרודפים אחריו ולכן נמלט, נעדרת בסיס. בחקירות במשטרה המבקש שינה גרסתו לגבי אופי אותו סכסוך ומעדויות השוטרים עולה כי הוא הבחין בהם ונמלט ביודעין מאחר ומדובר בשוטרים. ליד המבקש נמצא רכב המאזדה שחזר מתיקון, המבקש מסר לשוטרים את המפתחות של הרכב והרכב הובל למשטרה. באותה עת היה המבקש בפסילה ובמשטרה העלה גרסה חדשה גם בנקודה זו, ולפיה לא הוא השתמש ברכב אלא דודו " (עמודים 19-20 להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.1.2013).

32.

גישת המשפט העברי באשר לפרטי מצוות השבת אבידה עשויה לסייע בידינו (ראו את דברי השופט נ' הנדל בת"פ (ב"ש) 73/95 מדינת ישראל נ' בן מכלוף כהן (13.7.1998): " סימנים ועדים ינתן לבעל העדים " (בבלי, בבא מציעא כח, א). שני אנשים טוענים לבעלות בחפץ שמצא אדם שלישי. האחד תובע את החפץ על סמך סימנים , והשני תובעוֹ על סמך עדים . התלמוד מכריע כי החפץ ינתן ל בעל העדים . הרא"ש, מאחרוני הראשונים בספרד, מבהיר כי הוא הדין, אפילו אם מדובר ב סימן מובהק , משום שעדים

עדיפים " כיוון שמעידין שממנו נפל " . הרציונל לפסיקה הלכתית זו הוא כי

הסימנים מעידים על זכות בחפץ על סמך הסתברות. גם אם אין טעות בסימן, אין הכרח כי החפץ

שייך לבעל הסימן, אלא קיימת חזקה על-פי הסתברות מסויימת. לעומת זאת, לבעל העדים יש יתרון, כי הללו מעידים על סמך התייחסות ספציפית למקרה. לכן, אם עדותם מתקבלת, יש להעדיף את דבריהם

על פני התובע זכות בחפץ מכוח סימנים.

חוות דעת מומחה – איכונים טלפוניים

33.

דעתי כדעת בית המשפט המחוזי. משקלה של חוות הדעת מטעם ההגנה בדבר האיכונים הטלפוניים שבוצעו לטלפון הנייד של העורר, מוטל בעיניי בספק. אפנה את תשומת

הלב לכך שהמומחה, אשר מסקנתו היא כי בעל הטלפון הנייד אמנם אותר בעיר לוד אך בוודאות לא נכח בזירת האירוע, כלל לא נחקר על האמור בחוות דעתו, וזו צפויה להיבחן במסגרת המשפט הנמצא בעיצומו בבית המשפט המחוזי. בשלב זה, אינני סבור כי יש בחוות הדעת כדי לכרסם בחומר הראיות הלכאורי כפי שפורט בהרחבה לעיל.

34.

זאת ועוד: לא ברור כיצד ניתן להסתמך על חוות הדעת בשים לב לטענתו של העורר כי כלל לא נמצא בעיר לוד ביום האירוע, ולעובדה כי בחקירתו במשטרה בחר להרחיק עצמו ממספר הטלפון הנייד אשר על בסיסו נערכה חוות הדעת. שני אדנים עובדתיים שבבסיס חוות הדעת, אשר בהם כופר העורר. בנוסף, עומדת לחובתו של העורר העובדה כי כאשר נשאל למספר הטלפון שלו, מסר מספר טלפון שונה לחלוטין. מכל מקום, לצורך הערר הנדון, לא יכול העורר להיבנות מחוות הדעת, משום שאין אדם יכול לאחוז בחבל משני קצותיו, בחינת

" ומה אתה תופש חבל בתרין ראשין " (בראשית רבה, פרשה לט, פסקה ו).

חלופת מעצר

35.

העבירות המיוחסות לעורר מלמדות על מסוכנותו. העורר נהג לכאורה ברכב בצורה מהירה ופזיזה, בעודו בתקופת פסילה. העורר נמלט משוטרים וסיכן באופן נהיגתו את חיי הנוסעים בנתיב התחבורה, ואף גרם נזקים לרכבים אחרים. אשר לחלופת המעצר, הרי שסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) מצווה כידוע שלא להורות על מעצר אם ניתן להשיג את מטרתו בדרך של חלופת מעצר אשר פגיעתה בחירותו של העורר, פחותה. אין להסיק מכך כי בכל מצב, בכל עניין ולגבי כל נאשם הכרח הוא להזמין תסקיר מעצר. במצבים שבהם נשללת על פניה האפשרות לחלופת מעצר, מכיוון שהעורר הוכיח בעבר כי אין ליתן בו אמון, ומסוכנותו לבטחון הציבור היא רבה, אין הצדקה לבחינה של חלופת מעצר על-ידי שירות המבחן (בש"פ 2773/12 חטיב נ' מדינת ישראל (9.5.2012)).

36.

לא בכדי הביע בית משפט המחוזי חוסר אמון בעורר, תנאי בלעדיו אין לשחרור לחלופת מעצר. במעשיו העיד על עצמו העורר לכאורה כי מורא החוק ממנו והלאה. העורר היה מוכן לסכן חיי הולכי רגל ונהגי מכוניות בשל רצונו להימלט מהמשטרה; לכל אלה יש להוסיף את אי-התייצבותו של העורר לחקירה במשטרה, הימלטותו מן השוטרים לאחר קרות האירוע וכן העבר הפלילי העשיר - הכולל 10 הרשעות קודמות בעבירות שונות, ביניהן עבירות סמים ואלימות, וכן 20 הרשעות תעבורתיות (ביניהן: נהיגה בזמן פסילה). בנסיבות אלה, שוכנעתי כי לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר אלא על-ידי מעצר ממש.

37.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.