בש"פ 7080/06 ראזם עבדל סלאם נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.8.06 בב"ש 6685/06 בה נדחתה בקשתו של העורר בהליך של עיון חוזר לשחררו ממעצר עד תום ההליכים. ההחלטה המקורית בתיק זה אשר הורתה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ניתנה ביום 11.5.06 בב"ש 6391/06. החלטה זו נבחנה בבית המשפט העליון וביום 29.5.06 החליט בית משפט זה להותירה בעינה.

2.כתב האישום שהוגש נגד העורר בבית המשפט המחוזי בירושלים מייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה וכן החזקת סכין. על פי הנטען: העורר והמתלונן בתיק זה עסקו זה בסמוך לזה, בעשיית "בייגלה" בדוכנים של העיר העתיקה בירושלים. קטטה שהתפתחה בין השניים בשל ריב על לקוח, הביאה על פי הנטען לכך, שהעורר הוציא סכין מכיסו, דקר את המתלונן וגרם לו פצע עמוק בחלקו השמאלי של בית החזה. הריאה של המתלונן נפגעה והוא נזקק לטיפול רפואי מורכב שהצריך את אישפוזו למשך שלושה ימים בבית החולים הדסה עין כרם. הסכין שמדובר בה היא בעלת אורך להב של 7.5 ס"מ. העורר הצליח לנעוץ אותה בחזה של המתלונן לאחר שבשלב הראשון, הופרד על ידי נוכחים במקום מהמתלונן. העורר גם בעט במתלונן לאחר שזה היה כבר שרוע על הרצפה.

3.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בתאריך 11.5.06 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט דוד חשין סגן הנשיא כתוארו אז) את הבקשה בב"ש 6391/06, והורה על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים נגדו. החלטתו התבססה, בין היתר, על תיעוד האירוע שנעשה על ידי מצלמת הוידאו המשטרתית ועל העובדה כי העורר הסכים (באותו שלב) כי קיימות ראיות לכאורה נגדו. העורר עתר לבית המשפט העליון (בש"פ 4070/06) לאחר שהוחלף בא כוחו, בטענה כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי יש ראיות לכאורה נגדו. כמו כן טען, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא העדיף בעניינו חלופת מעצר. ביום 29.5.06 דחה בית המשפט העליון (השופט ס' ג'ובראן) את הערר לאחר שבחן את הראיות פעם נוספת, וצפה בקלטת הוידאו המדוברת. גם עתירתו של העורר להסתפק בחלופת מעצר – נדחתה.

4.גם בכך לא נסתיימו הליכי המעצר בתיק זה. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר המתייחסת להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.5.06 (שנבחנה כאמור בבית המשפט העליון). בעת הגשת הבקשה כבר נשמעו מרבית ראיות התביעה ולטענת בא כוח העורר נתגלו בהם סדקים רבים. עוד הפנה העורר לגירסת המתלונן לפיה נפל על חפץ חד ולא נדקר. ביום 30.8.06 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' צור, סגנית נשיא) בב"ש 6685/06, את בקשת העורר. הראיות נבחנו פעם נוספת והפעם גם בהתייחס להתפתחויות בבית המשפט, בית המשפט קבע כי הסתירות שנתגלו בעדויות השוטרים היו בעניינים לא מהותיים, גרסתו של המתלונן אינה עניין חדש, והיתה קיימת כבר בעת הדיון במעצרו של העורר עד תום ההליכים. הסיכון העולה, מהתנהגותו של העורר שעליו עמד בית המשפט העליון – נותר בעינו, שעל כן אין מקום להסתפק בחלופת מעצר.

על החלטה זו – הערר הנוכחי.

5.בהודעת הערר, כמו גם בטעונו בפני בא כוח העורר שב ומעלה אותם טעונים שכבר נבחנו, פעם ופעמיים.

בקליפת אגוז: לטענת הסנגור צפיה בקלטת הוידאו אינה מוכיחה כי העורר דקר את המתלונן, הדקירה עצמה לא נראית בה. חוקר שצפה בה אישר – כי הסכין אינה נראית. העורר הכחיש שהיתה סכין בידו. הסכין נתפסה בפח האשפה, ולא נתגלו עליה טביעות אצבע. ההגנה מצדה הגישה חוות דעת מומחה המצביעה על כך כי לו היה העורר מחזיק סכין – היו נותרות טביעת אצבעות. המשטרה גם התרשלה בכך שלא ערכה בדיקה בשם "פרו-פרינט" בדיקה שאמורה להיערך בסמוך לזמן מעשה והדבר לא נעשה. עוד טוען הסנגור כי עדותו של אחד השוטרים, העד חרפונסקי, הבהירה כי הוא לא ראה את הדקירה ובכך - כרסום בראיות התביעה. אין מדובר בעניין של מהימנות אלא בכרסום העולה על פניו. התביעה שבה ומצביעה על כל אותן ראיות שהביאו את כל אותן ערכאות שקדמו לי בדיון בתיק זה, לכלל מסקנה כי יש ראיות לכאורה.

6.אין בערר זה מאום ודינו להידחות.

כפי שצוין לעיל, מדובר בראיות שנבחנו מספר פעמים על ידי מספר מותבים כאשר המסקנה היתה משותפת לכולם. הכלל הוא כי:

"כדי שתקום עילת שחרור ממעצר לאחר שנקבע בהליך קודם כי קימות הוכחות לכאורה להרשעת נאשם כנדרש.

לצורך מעצר, יש להצביע על שינוי דרמטי בראיות התביעה ועל כרסום מהותי ומשמעותי בהן. צריך להתקיים מהפך ראייתי של ממש, בבחינת הפיכת הקערה על פיה, כך שהכף תיטה, לאור השינוי שחל, לעבר זיכויו של הנאשם על פני הרשעתו בדין".

(בש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל). וכן ראה בש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

לפיכך ניתן היה להסתפק באמירה כי הסנגור לא הצביע על מהפך ואפילו לא על כרסום במערך הראיות, בהשוואה למצב שהיה בזמן מתן החלטתו הקודמת של בית משפט זה.

7.עדיין, כדי לסבר את האוזן אומר את הדברים הבאים:

נקודת המוצא בתיק זה הינה כי המתלונן שהיה שלם בגופו, נמצא דקור בריאתו, סמוך לאחר האירוע. אין מחלוקת שהיתה קטטה בין המתלונן לעורר. בכך, הודה העורר מלכתחילה והוא מודה גם היום. האפשרות כי המתלונן נפל נפילה סתמית במהלך אותה קטטה ונדקר באופן כה קשה, כעולה מהתעודה הרפואית – מעוררת על פניה תמיהה, ומכל מקום הגירסה אינה מאיינת את הראיות לכאורה שהוצגו באשר לכך שהעורר דקר אותו.

כל טענותיו של העורר באשר למשקלה ומשמעותה של חוות הדעת שהציג לענין העדר טביעת אצבעותיו על הסכין – תיבחנה בבוא העת כאשר יבוא בית המשפט לפסוק את דינו.

בשלב הנוכחי – העדרה של טביעת אצבע אין בה כדי לכרסם בראיות הקיימות שהרי לא נמצאה גם טביעת אצבע של אדם אחר, הסכין נמצאה בפח, אי מי השליך אותה לשם, ותיאורטית, בידי מי שהשליכה היתה הזדמנות למחוק את טביעות האצבע.

8.באשר לעילת המעצר, גם בנושא זה אין לי אלא להפנות להחלטות הקודמות שניתנו בעניינו של העורר. בהחלטה המקורית בבקשת המעצר עד תום ההליכים, ציין השופט חשין כי מסוכנותו של העורר נלמדת מן העובדה שדקר את המתלונן בעת שזה האחרון היה שרוע על הארץ, ולא היווה איום.

התנהגות זו של העורר המשקפת אלימות לשמה, מצביעה אכן על מסוכנות, שמיעת הראיות לא שינתה מאום בהיבט זה.

הדיון בתיק קבוע כרגע לתאריך 14.9.06. יש לקוות כי יסתיים במועד סביר, ונראה כי בכך יש להתמקד בשלב הנוכחי.

הערר נדחה.