בש"פ 10071/07 נואף אבו טיר נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' רביד ) מיום 26.11.2007 אשר הורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים.

1.

ביום 26.11.2007 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום נגד העוררים בו יוחסו להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, קשר לפשע וחבלה במזיד ברכב לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977. בכתב האישום נטען כי על רקע סכסוך בין משפחת העוררים למשפחתו של אדם אחר (להלן: המתלונן ), אשר החל בעקבות קטטה בין המשפחות בחודש יולי 2007, קשרו העוררים קשר עם כ- 15 קושרים אחרים לפגוע במתלונן. יצוין כי על פי כתב האישום המספר המדויק וזהותם של הקושרים האחרים אינם ידועים למשיבה. עוד נטען כי ביום 15.11.2007 הסיטו העוררים באמצעות רכבם את רכבו של המתלונן. לפי הנטען, המתלונן החל לברוח מהרכב תוך שהעוררים רודפים אחריו, וכי לאחר שהמתלונן מעד החלו העוררים להכותו בכל חלקי גופו באמצעות אלות וצינורות ברזל, ואף תקפו אותו באמצעות סכינים יפניים. לפי הנטען, העורר 1 חתך את פניו של המתלונן באמצעות הסכין היפנית ואילו העורר 2 חתך את רגלו הימנית של המתלונן ואף הכה בו בראשו וברגליו באמצעות צינור ברזל. מאוחר יותר ניפץ העורר 2 את שמשת רכבו של המתלונן באמצעות אלות ופטיש. אף מעשי החבלה האמורים נעשו על פי הנטען בצוותא עם הקושרים האחרים.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. בפתח הדיון התברר כי העורר 2 הודה בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום בעוד העורר 1 הכחיש תחילה את המעשים שיוחסו לו אך בשלב מאוחר יותר הודה כי נכח בזירת האירוע. עוד יצוין כי בדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא לא חלק הסניגור על קיומן של ראיות לכאורה בתיק וטען אך לעניין חלופת המעצר. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' רביד ) הורה בהחלטתו מיום 26.11.2007 על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. בהחלטתו עמד בית המשפט על מסוכנותם של העוררים הנלמדת ממעשי האלימות החמורה המיוחסים להם ומהחשש בעניינם לשיבוש הליכי משפט ולביטחון הציבור. בהחלטתו ציין בית המשפט כי לעוררים אמנם אין עבר פלילי, אך נוכח מסקנתו לפיה אין ניתן לאיין את מסוכנותם של העוררים על דרך חלופת מעצר, הורה בית המשפט קמא על מעצרם עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

2.

בערר שלפניי טען בא-כוח העוררים כי היה על בית המשפט המחוזי לבחון את חלופת המעצר בעניינם של העוררים על דרך הזמנת תסקיר מעצר. בין היתר נטען לעניין זה, כי היה על בית המשפט קמא להתחשב בעובדה שנערכה "סולחה" בין משפחת המתלונן לבין משפחת העוררים אשר היה בה, לפי הטענה, לצמצם ממסוכנות העוררים, וכי היה מקום להתחשב בעת בחינת חלופת המעצר בהיותו של העורר 1 אב לשלושה ילדים. עוד נטען כי המעשים הנטענים נגד המתלונן באו בעקבות דקירתו של העורר 2 בידי המתלונן, וכי היה מקום להתחשב בכך לעניין הארכת מעצרם של העוררים. עוד יצוין כי בערר שלפניי הועלתה טענה הנוגעת לעניין הראיות לכאורה נגד העורר 1. כזכור, בפני בית המשפט קמא הסכים בא-כוחם הקודם של העוררים כי בתיק קיימות נגד שני העוררים ראיות לכאורה. עם זאת, בערר שלפניי טען בשם העוררים סנגור אחר, אשר טען כי לאחר שעיין בחומר החקירה מצא כי נגד העורר 1 אין די ראיות לכאורה.

מנגד, טענה באת-כוח המשיבה כי אין ב"סולחה" שנערכה בין משפחת המתלונן למשפחת העוררים כדי לצמצם ממסוכנותם של העוררים, אשר ביצעו לכאורה שפטים במתלונן במסגרת מעשה נקם מתוכנן. מסוכנות זו, כך נטען, אינה ניתנת לצמצום אף על דרך חלופת מעצר, ולפיכך ביקשה באת-כוח המשיבה לדחות את הערר.

3.

דין הערר להידחות. בנסיבות העניין שלפניי לא שוכנעתי כי היה על בית המשפט להורות על הזמנת תסקיר מעצר לשם בדיקת האפשרות להסתפק בחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי נשקפת מהעוררים מסוכנות שאין ניתן לאיינה על דרך חלופת מעצר. למסקנה זו בא בית המשפט בהתחשב באופיים של מעשי האלימות אשר על פי הנטען בכתב האישום ביצעו העוררים במתלונן. העוררים חתכו את המתלונן בפניו וברגלו, היכוהו בראשו בכלי ברזל וזאת לאחר שהסיטו את רכבו מהכביש באמצעות רכבם. בית המשפט קמא אף שוכנע כי קיים חשש שהעוררים ינסו לשבש הליכי משפט ולפגוע בביטחונם של אחרים על רקע הסכסוך בין שתי המשפחות. בנסיבות אלה רשאי היה בית המשפט לקבוע כי אין חלופה שעשויה לצמצם את מסוכנותם הרבה של העוררים, ולא מצאתי להתערב בהחלטתו שלא לבחון את חלופת המעצר באמצעות תסקיר מעצר. אף אני שוכנעתי כי מהעוררים נשקפת מסוכנות רבה. המעשים המיוחסים להם מצביעים על סכסוך רב היקף ורב משתתפים, המלווה באלימות חמורה. נתתי דעתי לטענת בא-כוח העוררים כי המעשים המיוחסים למרשיו באו בתגובה למעשי אלימות קשה שביצוע המתלונן בעורר 2 וכי לטענתו המתלונן לא נעצר בעקבות תלונת העוררים בשל עמדת התביעה כי לא נמצאו ראיות להעמדתו לדין. אם אמנם היה זה מעשה "נקמה" כאמור, הרי עניין זה עצמו של עשיית שפטים מצד העוררים במתלונן מלמד על מסוכנותם, ואין תשתית מספקת לקבוע כי מסוכנות זו חלפה.

אשר לטענה כי ב"סולחה" שנערכה בין המשפחות יש כדי להפחית ממסוכנותם של העוררים, הרי נקבע לא אחת בהחלטות בית משפט זה כי "הסכם 'סולחה', גם אם יש לו משמעות ביצירת מהלך חיובי לקראת פיוס בין פלגים יריבים, משקלו הוא יחסי בלבד, ולרוב אין בו כדי לשמש ערובה של ממש להסרת סכנה מהתלקחות אפשרית של מעשי איבה נוספים בין צדדים עוינים זה לזה" (ראו, בש"פ 2931/06 גבאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.4.2006). ראו עוד, בש"פ 3471/07 משרוח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.4.2007)). אף בענייננו לא שוכנעתי כי יש ב"סולחה" שנערכה כדי להפחית ממסוכנותם של העוררים. בהתחשב בכל אלה, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, ועל פי החומר שבפניי לא ראיתי כי יש הצדקה להבחין בין עניינו של העורר 1 לעורר 2, כפי שטען, בין היתר, סנגורם.

כזכור, הסניגור הוסיף וטען כי לגבי העורר 1 התוודע לחומר החקירה רק לאחר הדיון בפני בית המשפט קמא והגיע למסקנה כי אין די ראיות לכאורה נגדו. על כך יוער כי בפני בית המשפט קמא הסכים בא-כוחם הקודם של העוררים לקיומן של ראיות לכאורה בתיק נגד שני העוררים, ולפיכך מקומה של טענה זו, אם וככל שיש בה ממש, להתברר ראשית בפני הערכאה הדיונית.

מהטעמים המפורטים לעיל הערר נדחה.